משחק ילדים

פעם פעם, לפני הרבה שנים,  חיפשתי אחרי שם עברי למהדרין ל"TO-DO LIST" הבלתי נגמרת שלי. הנושא כל כך העסיק אותי, שבבלוג הישן-ישן שלי אפילו ערכתי הגרלה נושאת פרסים, למי שתאפשר לי לתת כותרת באותיות עבריות ללוחות הרשימות שיצרתי וחילקתי לאנשים שאני אוהבת, כדי לעשות סדר במשימות הרבות כל כך, שאז התחלתי להבין שהן חלק מהחיים של "מבוגרת אחראית". הזוכה המוכשרת (בלי קשר להגרלה הזו, אחת הנשים המוכשרות ביותר שזכיתי להכיר) הציעה את השם הפשוט והקליט "צריכים", עם קמץ מתחת לצ'. השם הזה הפך לשימושי ולדי נפוץ מאז, הוא עיטר לא מעט לוחות תזכורות שחילקתי באהבה, והתנוסס בגאווה גם מעל שולחן העבודה שלי, מתחתיו רשימה מתחלפת של דברים שאני צריכה לעשות. את חלקם כי חייבים, את חלקם כי אני רוצה, אבל אם לא אגדיר אותם כ"צריכים", לא אגיע לעשות אותם בחיים. איפשהו בדרך, כשכבר הייתי אמא לשני ילדים, הרגשתי שבמקום לנהל את ה"צריכים" שלי, הם מנהלים לי את החיים. יותר מזה- הרגשתי שהם החיים שלי. שאני חיה חיים של צריך וצריך, מגיבה וממלאת צרכים של אחרים, ואני כבר לא זוכרת בכלל מה אני רוצה ואיך אפשר להסתדר בלי הרשימה. עשיתי את מה שאני עושה כשאני מנסה להבין משהו על עצמי, לעצמי- הסתכלתי על הילדים שלי, שהיו אז קטנטנים, וקראתי ספרים. בהתהליך מאז ועד עכשיו נפרדתי בהדרגה מרשימות ה"צריכים" האינסופיות והתחלתי להתאמן בלהתבונן באמת על הדברים ש"צריך"- מי צריך? למה? במקביל, התחלתי ללמוד מה קורה בזמן שחופשי מ"צריכים", בזמן שאין לו תכלית. שאין לי משימה דחופה לבצע בו (כי זה לא באמת שאין לי משימות, אני בת אדם. גרה בבית שמתלכלך, אוכלת אוכל שצריך לבשל עם מצרכים שצריך לקנות, מגדלת שני כלבים שצריך להוציא, לובשת בגדים שצריך לכבס ו…אבל, למדתי לתעדף. ושהכביסה באמת לא בורחת. גם אם אני ממש משתדלת). ככל שהתאמנתי יותר והתנסיתי יותר, למדתי שהזמן הזה, שאין לו מטרה חיצונית, שאין לו רשימת צריכים, הוא הזמן הכי חשוב שיש לי, לילדים שלי, למשפחה שלנו. למדתי להתעקש למצוא לו את הזמן, לא כי יש לנו זמן פנוי בשפע, אלא כי הזמן הזה, המרחב הזה, הוא החומר ממנו עשויים קסמים. מה זה מרחב משחקי? המרחב הזה, שיותר משהוא מרחב פיזי הוא הוויה (שזו החלופה העברית הכי מוצלחת שמצאתי עד כה לביטוי "state of mind", גם כאן חלופות מוצלחות יותר יתקבלו בברכה) הוא המרחב המשחקי.

"המשחק הוא חוויה, חוויה יצירתית תמיד…צורה יסודית של לחיות" (משחק ומציאות/ד.ו ויניקוט)

מרחב משחקי הוא בעצם כל סביבה בה אני נמצאת, חופשייה לפעול, ללא מטרה חיצונית, ללא צורך בתוצר, ללא תכלית ברורה, בלי "צריך" ובלי "להספיק". המרחב המשחקי הוא כל מה שקורה כששום דבר לא צריך לקרות. זמן שאני יודעת, פחות או יותר, איפה ואיך הוא מתחיל. אבל בדרך כלל אין לי שום מושג איך הוא יגמר- הסוף שלו פתוח. מרחב בו המנוע שמוביל אותו קדימה הוא סקרנות, התלהבות, הנאה, דימיון ודינימיקה פנימית שמיוחדת למרחב הזה ממש. מרחב גמיש, בו הכללים משתנים תוך כדי תנועה, בו עולמות נבנים, נהרסים ונוצרים מחדש, בו אפשר להחליף זהויות ותפקידים, להתנסות ולחקור בלי נקודת סיום ברורה. מרחב שכל כולו חופש בחירה. המרחב המשחקי מאפשר לנו (לילדים שלי באותה מידה שלי עצמי) ליצור, במובן העמוק של היצירה, במובן של בריאה. יצירה, או יצירתיות, לא רק עבור חובבי ה- arts&crafts, אלא עבור כל אחד, בכל תחום ותחום- ליצור את מי שאני רוצה להיות, ליצור את החיים שלי, את הסיפור שבתוכו אני חיה, את הדרך בה אני חיה בתוכו. המשחקיות מאפשרת לי לפגוש את העולם הפנימי שלי (המודע וגם התת מודע) ולהפגיש אותו עם העולם שבחוץ, לבחון מה קורה במפגש הזה, להתנסות בתפקידים שונים בתוכו, בדרכים שונות לקיים את המפגש הזה, בלי לאבד את עצמי, בלי לאבד את מה שפוגש אותי בעולם. הוא פותח פתח שמאפשר לדברים חדשים להיכנס לחיים שלנו, או דווקא לחזור שוב ושוב לאותם נושאים, כדי להתאמן בהם, כדי לפתור אותם, כדי לבסס אותם, כדי להצליח לצמוח מהם הלאה. היא מאפשר לי להתנסות, להצליח וגם להיכשל, בסביבה "סטרילית", בה הכשלון שלי הוא רק הזמנה לשחק שוב, כדי להשתפר.

"המשותף לאמנים ולמדענים הוא הפטור שהם נוטלים לעצמם – או מקבלים מהחברה – ממה שצריך וממה שכדאי, כדי להשתעשע רק עם מה שאפשר." (חיים שפיר)

ההיסטוריה של המדע רצופה בגילויים אקראיים כאלו, של מדענים ומדעניות שחקרו שוב ושוב ושוב, במשך שנים, רעיון מסויים. חזרו אליו, שיחקו איתו מזוויות שונות, בכלים שונים, ובסופו של דבר, כשהניסוי נכשל- התוצאה המקווה לא התקבלה, הם המשיכו לשחק עם התוצאה, כדי לגלות שלדבר שנוצר מתוך המשחק הזה יש ערך משל עצמו בעולם, שונה לגמרי ממה שהתכוונו בהתחלה. כזה למשל הוא סיפור ההמצאה של הפניצלין, או אפילו של משקה הקוקה-קולה. יצירתיות ויצירת הזהות האישית הן שניים מהיתרונות הגדולים ביותר של העולם המשחקי, אבל- אנחנו כאן כדי לדבר על למידה, לא? המרחב המשחקי מאפשר לילדים (וגם לנו, אני מפסיקה לחזור על זה, אבל אני ממשיכה להתכוון לזה. זה נכון לילדים בדיוק כמו שזה נכון למבוגרים) ליצור גם את תהליך הלמידה המתאים והמדוייק ביותר לנקודת היציאה. הוא מאפשר לנו ליצור בעצמנו את תהליך הלמידה שלנו- איזה נושאים אנחנו צריכים? איזה כלים? מה אנחנו צריכים לתרגל שוב ושוב? מה לא דורש תרגול נוסף? מה דורש שינוי נקודת מבט? במרחב המשחקי מתרחשת למידה רגשית-חברתית אינסופית, עמוקה ומדוייקת, כולל הזדמנויות לפתח אמפתיה, הכלי הכל כך חמקמק וכל כך הכרחי שמאפשר לנו להכנס לדמותו של האחר, בלי לאבד את עצמנו בדרך. זה כאילו מובן מאליו, אבל אם נותנים למרחב הזה את החופש להתפתח בעצמו, אנחנו נופתע לגלות שהוא מזמן לתוכו גם תרגול אישי, מבחירה של נושאים "אקדמיים", לפי הצורך, במרחב שמזמן ניסוי וטעיה, למידת עמיתים מגוונות, יצירת הסברים ופרשנויות למציאות ותיקון עצמי של טעויות. ילדים משחקים, בהתאם לגיל שלהם ולמקום בו הם נמצאים, משתמשים במספרים, באותיות, במילים, הם מתרגלים מוטוריקה עדינה הם יוצרים ניסויים מדעיים ומגלים את עקרונות הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה של העולם, הם מתעסקים בשאלות פילוסופיות, מוסריות, אנושיות ברמות הגבוהות ביותר, כי זה משמש אותם במשחק, כי זה מעסיק אותם מבפנים. הם משחקים את החיים שהם רואים מסביבם, חיים של אנשים אחרים, של דמויות אחרות וגם של המבוגרים שסביבם, כחלק מה"הכנה לעולם האמיתי" שאנחנו כל כך מנסים ליצור להם. הם לא צריכים שאנחנו ניצור להם אותה, הם יודעים לעשות את זה נפלא לבד. ילדים לא צריכים שיפעילו אותם. ילדים לא צריכים שימציאו להם משחקים, שיגרמו להם ללמוד על ידי הפיכת חומר הלימוד למשחק, על ידי "משחוק" מלאכותי של חומר שכל כולו מגיע מבחוץ. כשיש להם מרחב פעולה חופשי באמת, הם יוצרים לעצמם בית ספר של החיים. בית ספר של משחקים, שהם מלמדים, תורמים ומקדמים, בלי שמתכוונים. כאלו שמאפשרים להם להביע את עצמם, לבנות את עצמם ואת תוכנית הלימודים האישית שלהם לחיים. בקצב שלהם, בסדר שלהם, מובלים על ידי השאלות האישיות והמיוחדות של כל אחד ואחת. אנחנו לא לומדים דרך משחקים. המשחק הוא לא כלי, לא איזה אמצעי שנועד להוביל אותנו למטרה נכספת, חשובה יותר, עתידית. המשחק הוא הלמידה עצמה, הוא החיים עצמם. ומה עם הדברים שכן "צריך"? איך הם ילמדו שיש דברים בחיים שכן, פשוט צריך לעשות? הילדים שלנו מופעלים כל כך הרבה שעות ביממה. גם בלי להוסיף על זה מבחוץ, בחיים עצמם יש כל כך הרבה דברים שבאמת צריך לעשות- צריך לאכול, צריך לישון, צריך לצחצח שיניים, צריך למרוח קרם הגנה, צריך לסדר את החפצים שלנו, צריך להתלבש (ולבחור בגדים, ולהניח בגדים בסל הכביסה), ולהתקלח… הם ילמדו לעשות את הדברים שצריך גם אם לא נוסיף צריכים מלאכותיים לרשימה הזו. אם נשאיר את ה"צריך" לדברים שבאמת יש צורך אובייקטיבי, הכרח-המציאות לעשות, ואת שאר הזמן המועט כל כך שנשאר, נשאיר לצרכים הפנימיים, לדברים שרוצים, ל"צריך" שלנו כאן ועכשיו, למרחב המשחקים. לא הכל אידיליה, בחיים האמיתיים. גם אלו שיעורים שלומדים כמשחקים. מתנסים, באמת, לא בסיטואציה סטרילית ומבוקרת (אבל כן כזו שיש בה נוכחות והשגחה, ותמיכה אם נדרשת), גם בפתרון בעיות, בהתמודדות עם קונפליקטים, בשעמום, בריבים עם מכות ודיבורים לא יפים, בברוגזים, ברצונות סותרים, במאבקי כוח. מתנסים בלבד, בתחושות שהוא מעורר, ברעיון שלהיות לבד זה לא תמיד מצב שצריך לפתור ע"י נוכחות של אדם נוסף (כמה מאיתנו, מבוגרים ומבוגרות, למדנו את השיעור הזה?). במציאות אלטרנטיבות, ביצירת דרכים חדשות, בהתמודדות עם מה שיש ועם מה שאין, עם רצונות שלא נענים. כל השיעורים האלו שקוראים להם "להתמודד עם המציאות", ונדמה לאנשים שצריך ליצור אותם באופן מלאכותי כי אחרת גדלים ילדים מפונקים. כל הנסיונות האלו נמצאים שם, כשפשוט חיים את החיים. שאלה אחרונה חביבה להיום, לפני הפרידה- איך יוצרים מרחב משחקי? מרחב משחקי לא צריך אביזרים משוכללים, ערימות גדולות של צעצועים או מתקני שעשועים. בדיוק ההפך, מרחב משחקי שמאפשר באמת חופש, יצירה ודמיון צריך כמה שפחות- התערבות מבחוץ, הצעות ורעיונות של אחרים, מגבלות וכללים, משחקים מובנים מידי וחד משמעיים. מרחב משחקי מאפשר הוא כזה שיש בו אביזרים פתוחים ומאפשרים, מותאמים אישית לילדים שפועלים בו. כל דבר שאין דרך אחת נכונה לשחק בו, יכול להיות פתח למשחק גדול מהחיים. כשאומרים "משחק חופשי" מיד קופצים לראש משחקי הדמיון של הילדים, שנקראים בשם המקצועי "משחק סוציו-דרמטיים". משחקי תפקידים ברמות שונות של מורכבות, מקוביה שמשמשת כטלפון ועד עלילה רבת פרקים ודמויות שלא מביישת טלנובלה מהזן הבלתי נגמר. האמת היא, שמשחק חופשי יכול להתקיים בכל אחת מ-100 השפות של הילדים, ולמלא את כל אותם הצרכים שמשחק סוציו-דרמטי ממלא, בתנאי שמתקיימים בו מרכיבי החופש, העצמאות והחקירה שהופכים אותו לשייכים בלעדית למשחק. זו יכולה להיות יצירה חופשית בכל חומר, זה יכול להיות שיר, ריקוד, בנייה. זה יכול להיות בכתיבה או ביצירה עצמית של משחק לשאר המשפחה, בצילום. בכל דרך שאנחנו (או הילדים שלנו) בוחרים לפעול בה, כשאין לנו שום "צריך" חיצוני שמפעיל אותנו.משחק חופשי נראה אחרת לגמרי בכל גיל, בכל שלב בחיים, וכדאי להמשיך לתרגל אותו בצורותיו המשתנות לאורך החיים, כי מנסיון אישי אני כבר יודעת שאם מפסיקים…שוכחים. גם כאן, כמו בכל כלי, רעיון ועקרון בדרך של "למידולוגיה", התפקיד שלנו כהורה מתמקד באותם שלושה מרכיבים בסיסיים, שכל אחד מהם קיבל מקום של כבוד כאן בבלוג: להאמין באמת בילדים שלנו, ביכולות שלהם ובזה שהם יודעים מה הם צריכים, מסוגלים לבנות לעצמם תוכנית לימודים בעולם המשחקים. להאמין שמשהו חשוב לנכון להם בדרך שלהם, גם אם לנו הוא נראה שטחי או פחות חשוב מתוכנית הלימודים שאנחנו מכירים. להתבונן בהם, בסקרנות, בלי שיפוטיות, בלי הפרעות. להקשיב להם כדי לגלות מי הם, מה הם צריכים, והאם, כמה ואיך לעזור. לפנות להם מרחב מאפשר. ליצור בועות של זמן בלי תוכניות, בלי צריכים ובלי התחייבויות. לפנות מרחב פיזי בו הם יכולים לפעול ולהתנסות בלי לפחד מביקורת, משיפוט ומטעויות. מרחב בו הם נראים. אני בוחרת דווקא כאן, ברשומה הזו על המרחב המשחקי, להקדיש מקום קצת יותר נרחב לתפקיד, ליכולת שלנו לתת דוגמה אישית. קל לנו לראות איך לתת דוגמה אישית כשזה נוגע להרגלים בריאים, למוסר עבודה, ליחס לאנשים. אבל דוגמה למשחקים? מתי אנחנו יכולות להראות את זה לילדים? היכולת לתת לעצמי את הרשות הזו- לשחק, להיות במרחב בו אין תכלית או מטרה חיצונית. להתנסות, לחקור, להשתטות, בלי לחשוב על תוצר או רווח, היא כנראה האתגר הגדול ביותר בדרך ליצירה בית שההוויה המשחקית היא חלק נוכח ומשמעותי בו. מגיל כל כך צעיר למדתי, לא כי אמרו לי, אלא מהמסרים האלו שעוברים כל הזמן, מתחת לפני השטח, שאת מעט הזמן שיש כדאי, צריך, "שווה" להשקיע במה שיניב את התוצר הכי מוצלח- לעשות את הדברים שאני טובה בהם (מגיל צעיר מאוד למדתי שזמרת או ציירת אני לא אהיה, ולכן לעסוק בפעילויות האלו זה בזבוז זמן), את הדברים החשובים, התורמים והמקדמים (לשחק באיפור ובתסרוקות היה נחשב שטחי, לקרוא ספר היה נחשב מועיל. למה? לא יודעת, אבל זה היה המסר. לא רק בבית שלי, בסביבה, בתקשורת, בבית הספר, בבתים של חברות, בתנועת הנוער, בכל מקום סביבי), או את הדברים שיש בהם תועלת ברורה עבור העתיד שלי ("אל תבזבזי זמן על מגמת ביולוגיה, מגמת פיזיקה תפתח לך הרבה יותר דלתות בעתיד"). ופתאום, אני מנסה לשכוח את מה שטבוע בי עמוק כל כך, ללמד את עצמי לעשות דווקא את הדברים שאין להם שום מטרה ברורה. לעשות דברים פשוט כי אני נהנית מהם, כי הם עושים לי טוב, להרשות לעצמי לשחק. זה תהליך ארוך, ללמוד מחדש לשחק. לא כל ההורים חייבים לאהוב להשתולל בגן השעשועים או לשקוע בעולמות דימיוניים במשחק פליימוביל פרוע. הרעיון הוא לאפשר לעצמינו, בתוך עולם תוכן שאני אוהבת ושמשמח אותי, פינות שאין להן מטרה חיצונית, שאין להם צריכים. כמה קשה להרשות לעצמינו לפנות לזה זמן, הרי יש כל כך הרבה דברים שבאמת צריך לעשות. התרגול המרכזי שלי בשנה האחרונה התמקד באיזור היצירה בחומרים. התרגלתי להזמין את עצמי ליצור "כמו ילדים", בלי לנסות ליצור תוצר יפה או שימושי, לשחק בניירות, בדבק, בצבעים, רק בשביל המשחק. גם הכתיבה עבורי היא סוג של משחק. אני כותבת הרבה, לעצמי, במחברת, ברשתות החברתיות, כאן בבלוג. לפעמים לכתיבה יש מטרה, אבל ברוב המקרים- זה פשוט משחק. אני נותנת למילים מקום, גם כשאני לא יודעת למה הן מיודעת, גם כשאני לא ממענת אותן החוצה. כמשפחה, אנחנו אוהבים מאוד לשחק בלארגן את הבית שלנו מחדש. להזיז רהיטים ממקום למקום, לשפצר רהיטים ישנים שישמשו אותנו למטרות חדשות. אנחנו משחקים עם המיקום של החפצים שלנו, של הילדים, בודקים מה יותר נוח, מה מתאים, משנים בלי הפסקה, כי זה משחק, כי אנחנו נהנים. אפשר לשחק בבנייה, של רהיטים, של דגמים. אפשר לשחק במצלמה של הפלאפון- ליצור עולמות משחק מבעד לעדשה, לסדר סצנות דמיוניות, ללכוד רגעים במציאות, לסדר חפצים יפים בצורה שעושה לנו שמח. אפשר לשחק עם מוזיקה- בג'אם סשן, בשירה, בריקודים. לפעמים אפילו יצירת פלייליסט משמח יכולה להיות משחק, אם ההוויה שלנו מתאימה. אפשר לבשל ולאפות במשחק, בלי להיצמד למתכון, לתת חופש ליכולת האלתור וההמצאה. לשחק בעיצוב שולחן מהמם לארוחה חגיגית או יומיומית. אפשר לשחק בלהמציא סיפורים או שירים. אפשר לשחק באיפור, בבגדים יצירתיים. אפשר לשחק בכתיבה לבלוג, סרטוני טיקטוק או תמונות אינסטגרם. יש אינספור אפשרויות לשחק בתור מבוגרים. האתגר הוא רק להרשות לעצמנו להקדיש זמן לדברים האלו שלא נראים לנו כל כך הכרחיים. לסיום, רוצה להשאיר אותך עם שאלה למחשבה- מתי בפעם האחרונה הרשית לעצמך לשחק? איפה נוח לך לשחק? להרשות לעצמך פשוט לפעול, בלי מטרה ברורה?