פינת עבודה

כשתכננו את סטודיו החלומות, היה לי ברור שפינת העבודה שלי היא חלק ממנו. בהרבה שלבים בדרך עלו התלבטויות וסימני שאלה לגבי ההחלטה הזו. האם לא נכון יותר להפריד את פינת העבודה שלי, בצורה שתאפשר לי שקט אמיתי? שקלנו לשלב אותה בחדר השינה, להפוך את הממ"ד לחדר עבודה במקום לחדר שינה ועוד שלל אפשרויות, שמטרתן המרכזית הייתה ליצור את ההפרדה המתבקשת הזו, ביני לבינם. בין הזמן שלי כאמא לבין הזמן שלי כקרין, או כ"למידולוגיה". האמת היא, שגם בבית הקודם שלנו, פינת העבודה שלי הייתה במרכז הבית, בסלון. לכאורה זה נוצר מתוך אילוץ, אבל ככל שעובר הזמן, אני מבינה שלא באמת. זה לא אילוץ, זו החלטה, כמעט בלתי מודעת. אני לא רוצה להפריד. ההפך. אני רוצה את הערבוב הזה. הוא מאתגר, לא מעט פעמים, אבל הוא חלק כל כך מהותי מהעשייה שלי, שאני לא יכולה בלעדיו.

הנה, ברגע זה ממש, אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה. מאחורי, על רצפת הסטודיו, יושב אמיתי, יחד עם שני חברים, שקועים במשחק פליימוביל (בשילוב כמה גיבורי על) סוער. אני כותבת, שקועה בשלי, אבל גם שומעת אותם, כל הזמן. בחלק מהזמן אני יותר עוקבת אחרי השיחה. בחלק אחר ממנו אני יותר עוקבת אחרי חוט המחשבה שלי. זה גם מפריע, אבל יותר מזה- זה מפרה.

ההקשבה לשיחות שלהם, לצלילה שלהם לעולמות הדמיון המופלאים, היא אחת הפעולות האהובות עליי בעולם, וגם אחד מכלי הלמידה הכי משמעותיים שיש לי בארגז. אני לומדת מהן כל כך הרבה- על דמיון, על מחשבה, על משחק, על מערכות יחסים, על למידה, על החיים עצמם. הכל נמצא שם, בשיחות שלהם בינם לבין עצמם.

כשאני יושבת בפינה שלי, אני בעצם מקבלת הצצה אל העולם של מחר. יותר מזה- אני מקבלת הצצת עומק, אל התהליכים הנסתרים שנמצאים בבסיסו של העולם של היום. הדברים שלי כבר נראים מובנים מאליהם, שהופכים במרוצת היומיום לשקופים לחלוטין- נחשפים מחדש תוך כדי המשחק שלהם. הם לא מניחים את הדרך בה עובדת המציאות, הם מפרקים אותה לגורמי-גורמים, בוחנים את כל הנחות היסוד שעומדות מאחורי המציאות הנראית, ומרכיבים אותה מחדש, כל פעם בדרכים חדשות. הם שקועים במרחב משחקי מושלם.

במשחק הדמיוני הם מוציאים החוצה את כל ההנחות שהם מניחים על הדרך בה פועל העולם, ובודקים אותם. זו מעבדה מרתקת של מערכות יחסית ושל מערכות חברתיות. כל ההשראה שלי להטיל ספק בכל מה שנדמה לי שאני יודעת, שנכון, שהוא הדרך היחידה בה דברים יכולים לעבוד, מגיעה מההאזנות האלו, מההתבוננויות השקטות.

במשחק שלהם יש קרב. האבירים נלחמים בחיילים, הפעם נלחם בעכשיו. הם בוחנים שאלות של כוח, של חוזק, של נצחון- מי יותר חזק ממי? מי ינצח? איך ולמה? הקרב נגמר. יש הרבה אבדות בשני הצדדים. אחד החברים כועס, הוא לא מרוצה מהתוצאה, הוא לא נהנה מהמשחק. הם עוצרים, הם מדברים את המכשול, בתוך המשחק. הם מחליטים על הסכם שלום. בודקים מה צריך כדי ששני הצדדים ירצו אותו. בלי להרגיש הם מדברים צרכים, רגשות, אסטרטגיות. הם מנסים דרך אחת. היא לא עובדת לכולם. הם עוצרים, חוזרים אחורה ומנסים דרך אחרת. המשחק משתנה. זה כבר לא קרב. הם במסע משותף, מנסים יחד לאתר אוצר אבוד.

התכנים שמרכיבים את היומיום שלהם, כולם משתלבים בתוך המשחק הזה. קטעים מסדרות טלוויזיה, סרטים, משחקי מחשב, ספרים. קטעים משיחות שהם שמעו בטעות, רסיסי חדשות, סיפורים היסטוריים ומיתולוגיים. כל מי שהם, כל מה שהם יודעים, מתבטא בתוך העולם הזה. הם אוספים מידע, בוחנים אותו בעולם המשחק שלהם, מסיקים מסקנות ובהן משתמשים "בעולם האמיתי".

ואני? יושבת מהצד, מעורבבת בין העולם שלי לבין העולם שלהם. בין המשחק שלי- במילים, ברעיונות, לבין העולם שלהם, עמוס הדמויות והקרבות.

מהזווית שלהם- מה הם רואים? הם רואים אותי יושבת וכותבת. הם רואים מילים נולדות על מסך והופכות למשמעות, הם רואים את האותיות זזות ובוראות, ממש כמו הדמיון שלהם, עולמות. הם רואים שמידי פעם אני עוצרת ומקשיבה להם. לפעמים זה קצת מפריע, לפעמים זה נותן להם סימן שמה שהם עושים מעניין וחשוב, שיש לרעיונות שלהם ערך בעולם הזה. הם רואים אמא שעסוקה בעניינים שלה, שיש לה חיים ועולם דמיון משלה, שהיא בת אדם נפרדת מהם, אבל מחוברת אליהם בכל נימי נפשה. הם חווים את הנפרדות שיכולה להיווצר מתוך הביחד, את תחושת הבטחון שהיחד הזה משרה, גם כשכל צד עסוק בענייניו. הם לומדים לקבל את הנוכחות שלי, להשתמש בה כשצריך, אבל לא לתת לה להסיח את דעתם מהמשימה שלהם. גם היכולת הזו, להשאר עסוק בשלך כשסביבך אחרות עסוקות בשלהן, מוזכרת בספר שציטטתי למעלה, כעוד כלי הכרחי לעולם מקושר, בו חלק גדול כל כך מהאנשים בעולם עובדים ב"מרחב פתוח" (איך קוראים ל-open space בעברית?) או סתם ככה על לפ-טופ מבית קפה או מחוף בתאילנד. הם לומדים שהם יכולים לבד, אבל שאם הם צריכים- יש להם כתובת, נוכחת, זמינה, מחזיקה עבורם את עולם המציאות, בזמן שהם חופשיים לשקוע ולאבד את עצמם לרגע ביצירה של עולמות חדשים.

יש הרבה דברים שאני אוהבת בבית שלנו, אבל ללא ספק, פינת העבודה שלי, בלב ליבו של הסטודיו, שהוא לב ליבו של הבית, היא האהובה עליי. החיבורים שנוצרים בזכותה הם הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין אי אז, כשישבנו בפגישות התכנון הראשונות של הבית שלנו, ודמיינתי את פינת העבודה המושלמת שלי.

*עוד קצת (הרבה) מחשבות על הסטודיו שלנו ותהליך התכנון שלנו – כאן. ולמי שרוצה לראות עוד קצת מהפינות הנפלאות בבית היפה שלנו, שמתוכנן כולו במחשבה על חיים של למידה, חיים מעורבבים שנותנים מקום לעשייה, ללמידה ולצרכים של כולנו- הפוסט המלא של הצוות המנצח שליווה אותנו נמצא כאן בפייסבוק: