תוצרי למידה

חזרנו ממסע של חודש וחצי בחול. הגוף עוד עייף, הראש עוד קצת מרחף, מתבלבל בין כאן לשם, והאסימונים לאט לאט מתחילים ליפול. נקודות מתחילות להתחבר ולהפוך לתובנות.

יצאנו למסע הזה בתקופה מאתגרת. על הנייר הכל היה בסדר, נוח, שגרתי. בפועל, היומיום שלנו היה מלא בתחושה מתמשכת של חוסר נחת. רצף ארוך מידי של ימים עם אנרגיות נמוכות, עם מעט מידי חדוות יצירה, התלהבות ועשייה. עשינו שלל ניסויים, מנסות לגלות מה חסר, מה צריך, איך אפשר לשנות, לדייק, להתאים, כדי לשנות. בכל תקופה זה קורה- הצרכים של אחת מאיתנו, או של כולנו יחד, משתנים. זה יוצר זעזוע, תקופה של חוסר, של בלבול, של המון סימני שאלה על הדרך ועל הכיוון. בתקופות כאלו תמיד גם מתגנבת פנימה שאלת הבסיס- האם חינוך ביתי הוא באמת התשובה הנכונה?

בתקופה שלפני הנסיעה, הרגשתי שכל הרעיונות היפים שלי, כל ה"למידה האחרת" שאני מדברת עליה ללא הפסקה ומאמינה בה בכל ליבי, בעצם לא עובדת. שהסנדלרית הולכת יחפה. מצאתי את עצמי מחפשת במקומות ובשיטות שרחוקים מאוד ממה שאני מאמינה בו. העלתי מהאוב את האמא המשקיענית שהייתי, בודקת שוב, אולי היא ידעה טוב יותר משהו ששכחתי. מצאתי את עצמי נלחצת משאלות של הספקים, של נורמות והמקום של הילדים שלי ביחס אליהן. שאלות שבשנים האחרונות גיבשתי עמדה מאוד ברורה ויציבה כלפיהן, פתאום התעוררו והתערערו. זה אף פעם לא בא לבד. גם הדרך שלי, המסע שלי מול "למידולוגיה", השאלה מהי בכלל ה"למידולוגיה" הזו, התחושה המתמשכת של חוסר הסיפוק ושל המרחק מה"מקום הנכון"- אובדן כיוון כללי.

ואז באה ההצעה הזו, לנסוע. קורס שבח"ל מסתקרן לגביו עוד מלפני הקורונה סוף סוף שב לחיים, ובמהירות לא צפויה היינו צריכים לקבל החלטה- קורס של חודש בקנדה הרחוקה, כן או לא? בלי לחשוב יותר מידי, אמרתי כן. בכל תקופה אחרת, התשובה, לפחות המיידית, הייתה הפוכה. אבל במצב העניינים הנוכחי, זו הייתה נראית כמו הבחירה הקלה והנכונה. ספויילר- קל זה לא היה.

כאן לא יופיע כל סיפור המסע (הוא הופיע בהמשכים בסטורי באינסטגרם, וחלקו גם בפוסטים מזדמנים שם). הפוסט הזה נועד כדי לרכז את מה שלמדתי מהמסע הזה.

התובנה המרכזית איתה חזרתי, היא שבכל מסעות הלמידה השונים האלו- שלי מול עצמי ומול "למידולוגיה", של הילדים בתוך המסגרת שיצרנו לנו מחוץ למסגרת, בחינוך הביתי שלנו, הזנחנו יותר מידי זמן שלב חשוב. שוב ושוב אני חוזרת על הטענה שלמידה, כמו שאני רואה אותה, כמו שאני מאמינה שהיא יכולה להיות משמעותית באמת, היא למידה שנעה כל הזמן על הציר שבין ה"פנימה" ל"החוצה". והלמידה שלנו, בכל הצירים, היא באמת כזו. מתחילה משאלות פנימיות, ששולחות אותנו החוצה, לחפש מידע, לחקור ולגלות את הקיים, ואז חזרה פנימה, להתבונן ולגלות איך המידע החדש שאספנו פגש אותנו, למה הוא התחבר בתוכנו, מה הוא עורר, איך הוא משתלב בתפיסה שלנו את מי שאנחנו ואת העולם שסביבנו. אבל הדבר שהבנתי שוב ושוב במהלך המסע הזה, ועדיין ממשיכה להבין בדרכים חדשות גם אחרי שהוא נגמר, זה שהשלב הזה, של ה"פנימה", הוא לא השלב האחרון בתהליך. אחרי העיבוד הזה, יש לנו צורך בסיסי, אנושי, מהותי, שלא נתנו לו מספיק מקום- לחזור החוצה.

יש לנו צורך להוציא את הלמידה החדשה שלנו, את הידע שלנו, החוצה. לשתף אותו עם העולם, לחלוק אותו. לשמוע אותו מהדהד דרך קולות של אחרות ושל אחרים, לתת לו ביטוי בחוץ. לרוב, זה לא קורה מיד. התהליך הזה, המעברים בין החוץ לפנים, לוקחים זמן. העיבוד של המידע שאספנו, של החיבורים שקורים בתוכנו, הוא תהליך איטי ומתמשך. אבל אם הוא נשאר לגמרי בפנים- משהו בו לא שלם, לא הושלם. גם בלי כוונה ועשייה אקטיבית, הדברים תמיד יצאו החוצה- כל למידה שאנחנו לומדות משנה, משפיעה על הדרך בה אנחנו פועלות בעולם, ויוצרת, מעצם טבעה, אדוות והדהודים. אבל יש משהו בעצירה המודעת הזו- לאסוף, לנסח (לא בהכרח במילים), ולשתף לפחות עם עוד זוג אחד של עיניים, שיוצר תנועה אחרת. שדוחף את המשך התנועה הזו של הלמידה קדימה. שמכניסה חיות, אנרגיות, כוח וחיבור לתוך התהליך, בצורה שלא מתאפשרת בתוך הלבד, בתוך החלק הפנימי (וההכרחי!) של התהליך.

התובנה הזו ערערה אותי. היא העמידה בסימן שאלה גדול הנחת יסוד שמלווה אותי תקופה ארוכה- ההיפרדות מהרעיון של "תוצר למידה". וכמו שאני מאמינה, מלמדת ומתרגלת, היא שלחה אותי לבחון מחדש את עצם ההגדרה שלי והתפיסה שלי את המושג "תוצר". הרי תוצר הוא תוצאה מוחשית כלשהי שאפשר לשתף עם העולם. האם כל תהליך פנימי זקוק לתוצאה חיצונית? האמנתי, אני עדיין מאמינה, שלא. אבל היום אני מגלה שבהרבה מאוד מקרים, התשובה היא דווקא כן. עדיין לא מצאתי את כל התשובות. התהליך הזה, של להבין מחדש את ההגדרה של ה"תוצר" והמקום שלו בתהליך הלמידה, כמו שאני רואה אותו, גם הוא (כנראה כמו כל דבר אצלי) הוא תהליך מתמשך.

בקורס שבח"לי נסע עד קנדה כדי ללמוד, הייתה בעלת תפקיד אחת שהפכה את כל הקורס הזה למשמעותי עבורי, אולי כמעט כמו שהוא היה עבורו. זה לא היה קשור לזו שמילאה את התפקיד, או למה שהיא עשתה בפועל, אלא לעצם קיומו של התפקיד הזה. באמצע הקורס ובסופו, נקבעו לו שתי פגישות עם מישהי שעוסקת ב- knowledge translation. עד אותו הרגע לא שמעתי את המושג הזה. התפקיד שלה, כפי שהוסבר לבח"ל שהסביר לי, הוא לקחת את הלימודים בקורס (תיאורטיים ומעשיים) ולסייע לתלמידים לתרגם אותם לפעולות פרקטיות בסביבת העבודה הספציפית שלהם. וואו. ההתרגשות שלי מעצם קיומו של המושג הזה הייתה כמו רעידת אדמה. כמו למצוא את החתיכה החסרה בפאזל של 10,000 חלקים. "תרגום ידע" הוא בעצם השלב שחסר לי בדרך שלנו. הוא החיפוש שלי אחרי תוצר מסוג לגמרי אחר.

למדתי עוד הרבה דברים במסע הזה. הרבה תובנות שהתחדדו, הרבה כיוונים שהתבהרו. ככה זה כשיוצאות למסע. המרחק מייצר פרספקטיבה אחרת, שמחייבת אותנו להסתכל על הכל בעיניים רעננות. מאמינה שבדרך כזו או אחרת, כל הנושאים האלו יהפכו לתוצר ויקבלו את מקומם כאן בבלוג. בנקודת הזמן הזו, ממש עכשיו, המיקוד שלי הוא בנקודה הזו, בשלב תרגום הידע, בהוצאה שלו החוצה. גם בתהליך שלי, גם בשגרה הביתית שלנו, גם בתהליכים אותם אני מלווה. בכל המגרשים של החיים.

במסע-בתוך-מסע שעשיתי, ועליו עוד יסופר בהמשך, התחדדה לי עוד זווית בהגדרת הלמידה, זו שהעסיקה אותי כל כך בטרם הנסיעה שלנו. ההגדרה איתה יצאתי לדרך הייתה "למידה היא תהליך מתן הפשר לעולם שסובב אותנו ". בטיול שלנו הבנתי ש"מתן הפשר" הזה הוא גם, ואולי בעיקר, יצירת תפיסת העולם האישית שלנו. ואולי בהקשר של החיפוש הנוכחי שלי, תרגום הידע, התוצר הנדרש, הוא לזהות, באופן מפורש, את הדרך בה תפיסת העולם שלי השתנתה, שינוי קטן ככל שיהיה, בזכות הלמידה שלמדתי עכשיו.