למה כולנו מחפשות?

כשאני נשאלת "מה את עושה?" אני אף פעם לא יודעת איך לענות לשאלה הזו. אני אמא בחינוך ביתי, קודם כל. זה קל. אבל זה רק חלק. זה לא מספר את כל הסיפור. זה הרבה ממנו, אבל- חסר פה משהו מהותי. פעם הייתי קלינאית תקשורת, אבל היום אני כבר לא. זה עדיין חלק מהזהות שלי, אבל כבר אין לסיפור הזה מקום בכותרת הראשית. אני כותבת. אני יוצרת. מידי פעם אני מעבירה סדנאות ומלווה תהליכים. אני כלמיני דברים, וגם שום דבר. בקיצור, אני לא אוהבת את השאלה הזו. אבל בשבועות האחרונים, כחלק מתהליך ייעוץ, לכאורה "שיווקי" שאני עוברת (עוד אספר עליו בהרחבה, אני מאמינה, לכשיסתיים), אני יותר ויותר מצליחה לענות על השאלה הזו. במילה אחת ויחידה: "מה את עושה?" אני מחפשת.

כבר שנים שאני מחפשת. ואולי מדוייק יותר- מחפשת ולא כדי למצוא. אני אוהבת את החיפוש, אני מחפשת את הגילויים החדשים על עצמי, אני אוהבת את הרגע בו אני פתאום מבינה משהו חדש על עצמי שלא ידעתי לפני רגע. יש ברגע הזה מן אנחת רווחה והתרווחות של כל הגוף.

ממש רגע אחרי שכתבתי את הפסקה הראשונה הזו, נתקלתי בריל נהדר של גאות גונן, שמספרת על הדרך שלה לאיבוד ובחזרה ממנו, אליה. המילים שלה הדהדו חזק כל כך את הדרך שלי. הכלים- אחרים לגמרי, אבל הכוונה כל כך דומה. אני חושבת שזה לא במקרה, שקולות כאלו נשמעים מכל כך הרבה כיוונים שונים- של הקשבה פנימה, של חזרה לעצמנו, של האטה, של חיבור.

כבר כתבתי כמה פעמים בעבר על הרעיון של "רוח התקופה", אני חושבת שזה אחד הרעיונות המעניינים ביותר במדעי הרוח- כששינוי גדול כלשהו- מהפכה מחשבתית או שינוי פרידגמה של ממש, מתרחש בו זמנית בהרבה מקומות שונים ובהרבה שדות שונים. בדרך כלל, את רוח הזמן אפשר לזהות רק בדיעבד, במבט לאחור, שרואה את התמונה הגדולה, שמצליח לקלוט במבט-על אחד את כל השינויים שמתרחשים במקביל. נראה לי, שבעידן הרשתות החברתיות שיוצרות מעין במה מרכזית לרעיונות, יש משהו שמאפשר לנו לראות את הדברים במידה מסויימת גם תוך כדי התרחשותם. לפעמים נדמה שקשה להפריד בין "טרנד" או "אופנה" לבין מהותה של רוח הזמן, אבל האמת היא שאני לא בטוחה שההפרדה ביניהם כל כך חדה וברורה. טרנדים ואופנות הם ה"בזבוז זמן חשוב" של רוח התקופה. הם אלו שמרמזים, מתחת לפני השטח, על מה שבאמת מעסיק קבוצות גדולות של אנשים, מה שבאמת מעניין ובעיקר- מה שבאמת עונה על הצרכים שאפילו לא ידענו שיש לנו.

אני חושבת שבהרבה-מאות (או אולי מעט-אלפי) השנים האחרונות, הקבוצה קיבלה את מרכז הבמה. יותר ויותר "צרכי החברה" הפכו להיות הגורם המרכזי שמכתיב את אופן החיים של הפרטים שבתוכה. מתוך תפיסה, כנראה במידה נכונה לזמנה, שחברות גדולות יותר הן יציבות יותר ובטוחות יותר לפרטים שבתוכן. האדם, האישה, ש"הישרדות" (אישית וגנטית) היה ונותר הצורך הבסיסי ביותר שלה, הסכימה ובחרה להקריב הרבה צרכים אישיים אחרים שלה, לטובת צרכים קהילתיים שלכאורה סיפקו את הבטחון הזה. בראייה מספרית נקייה, נראה שהיה בזה הרבה הגיון- תוחלת החיים עלתה, שרידות תינוקות עלתה באופן בלתי נתפס וכך גם שרידות האישה היולדת. רמת הבטחון הפיזי והכלכלי בעולם המערבי עלתה פלאים. אבל…אבל. גם כאן, כמו תמיד All magic comes with a price. המחיר של הבטחון ההולך וגדל (טפוחמסהשוםבצל) היה וויתור על צרכים אישיים יותר, עמוקים יותר, כאלו שנתפסו כסותרים את הצרכים המשותפים. צרכים של הכרה עצמית, חיבור לעצמי, ייעוד, יצירתיות, אוטונומיה, נראות, הבנה ועוד- קיבלו מעט מאוד מקום. האינדיווידואליזם ה"מוגזם" שאפיין את העשורים האחרונים, שעורר כל כך הרבה התנגדות, הוא תגובת נגד הגיונית וסבירה של אנשים שהרגישו ששכחו את עצמם (כן, יש לזה ערך גם לחברה הקפיטליסטית עצמה). של דורות שלמים שפתאום התעוררו, בתור נשים מבוגרות, וגילו שאין להן מושג מי הן- במה הן טובות, מה הן רוצות, מה עושה להן טוב, איך נכון להן לעשות דברים, לפעול בעולם.  

אני חושבת ומאמינה שהתקופה שאנחנו נמצאות בה עכשיו היא ההתחלה של חיפוש מחדש של הרמוניה. הרמוניה בין שתי קבוצות צרכים הכרחיות ומשמעותיות שחיות בתוך כל אחת מאיתנו- שייכות, קהילה, בטחון ושותפות שמספקת הקבוצה מצד אחד, וביטוי עצמי, ייחודיות, יצירתיות ובחירה מצד שני. זה דורש מאיתנו להמציא מחדש את שני המושגים. לבנות מחדש את הדרך בה אנחנו יוצרות את הקהילות שלנו ואת הדרך בה אנחנו חיות את הייחודיות שלנו ומביאות אותה לידי ביטוי. אני חושבת שהחיפוש הזה הוא לב-ליבה של "רוח התקופה" שלנו.

החיפוש הזה הוא בעיני זה שמכתיב את הציר, שאני מדברת עליו בלי הפסקה, את הדילוג התמידי בין הבפנים לבין החוץ. הוא מחייב אותנו לפתוח את כל ההגדרות המוכרות שלנו, לפרק אותן לגורמים ולבנות אותן מחדש. הוא מבקש, מעצמו, מתוכו, שנקדיש זמן ומקום לשני הצדדים של המשוואה- לחיפוש של עצמנו, לחיבור לייחודיות שלנו, למי שאנחנו, ל"גרעין הרוחני" שלנו, ובו בזמן- לחיבורים שבינינו לבין אחרות, בינינו לבין העולם. מערכת היחסים הסבוכה הזו, בין הצרכים שלנו לצרכים של הקהילה בתוכה אנחנו חיות, היא מערכת יחסים מרתקת להתבונן עליה והיא הלמידה הגדולה שלנו בתקופה הזו, לעצמנו ולסביבה שלנו.

אני מאמינה שמתוך החיפוש הקולקטיבי אבל הכל כך אישי הזה, החברה שלנו יכולה להשתנות באופן מהותי. החלק האופטימי הקטנטן שבתוכי מאמין ששם נמצא המפתח להתמודדות עם האתגרים שמעיבים על החברות שלנו בימים האלו. אני מאמינה שככל שיותר מאיתנו יצטרפו לחיפוש הזה, ישאלו שאלות ויחפשו את התשובות האישיות שלהן, על הציר הזה שמערבב את הבפנים ואת הבחוצה, יתפנה מקום לדברים חדשים להיווצר, למערכות חדשות להיוולד. מערכות שהערבוב והשילוב הן בDNA שלהן, במקום ההפרדה והגבולות הברורים. וזה מפחיד. פחד מוות. לוותר על כל מה שמוכר, על מה שעובד כבר כל כך הרבה שנים. אבל מגיע הרגע, אצל כל אחת מאיתנו ברגע אחר, ועם טריגר אחר, בו הדברים כבר מפסיקים לעבוד. ואין ברירה אלא ליצור אותם מחדש. כמה מרגש זה יכול להיות, להאמין באמת שיש לנו את היכולת לשנות?

כמו שכתבתי בפוסט ראש השנה שלי– אני לא מאמינה בשינויים גדולים, של להפוך עולמות, להפיל ממשלות, לפרק מדינות. אני מחפשת ומוצאת שינויים הקטנים, אישיים, יומיומיים. כאלו שנוצרים מצורך אישי, כאלו שמשנים את חווית החיים שלנו, כאלו שמגבירים את הטוב ונולדים מתוך מי שאני ומה שאני צריכה ברגע הזה ממש. כאלו שמצטברים ביחד, עוד שינוי קטן ועוד שינוי קטן, אצל עוד אישה ועוד איש ועוד משפחה ועוד בית ועוד ישוב ועוד קהילה, ומשנים באמת את העולם.