אספי את המעשים

כשאני מתבוננת אחורה על השנה שהייתה, הרבה פעמים נדמה לי שלא השגתי הרבה השנה. קל לי מאוד לראות את כל מה שלא הצלחתי ולא הספקתי לעשות. מזל שאני עקבית. מכיוון שזו לא השנה הראשונה בה זה קורה לי, למדתי כבר לעצור, להטיל ספק בתחושה הזו, ולבדוק עם עצמי (מזהה פה מוטיב חוזר)- מה כן.

מזל שיש לי את היומן שלי, שמלווה אותי בכל רגע ורגע לאורך השנה, אוסף את הרגעים, את השמחות, את ההצלחות, וגם את האתגרים ואת השיעורים. כשאני מתעדת את כל ההתרחשויות הקטנות והיומיומיות האלו תוך כדי תנועה, קל להן יותר להצטבר בסוף השנה לכדי משהו גדול ומשמעותי.

אני חושבת שזה היה השיעור הכי גדול שלמדתי השנה, והנה, גם ביום האחרון של השנה מסתמן שאני צריכה להזכיר לעצמי אותו- השינוי הוא לא רגע של "וואו". השינוי הוא הרבה מאוד רגעים קטנים ויומיומיים להפליא, שמצטברים לכדי דבר גדול. לכדי חיים שהם החיים שאני רוצה לעצמי. לפחות עבורי, אלו לא חלומות גדולים שמתגשמים באירוע שיא מפוצץ- לא כבשתי הר, לא הרווחתי מיליונים, לא המצאתי המצאה שתשנה את העולם. אלו לא המרכיבים במתכון שלי לאושר שלי.

אלו השיחות הקטנות והאינטימיות לפני השינה, בהן יעלה מספרת לי בגילוי לב מלא על רגשות, על מחשבות, על חוויות ועל דילמות. אלו השיחות עם אמיתי תוך כדי משחק, בהן הוא מסביר לי איך הוא הגיע למסקנה חדשה ומרעישה על העולם. זה הדרינק הזוגי בערב, עם שיתופים קטנים ביום שהיה מעורבבים עם הדברים שאנחנו רוצים שיהיו. זה זמן האיכות עם חברה טובה או עם מעגל חברות, בתוכו אני יכולה להיות אני, ולהגיד בקול רם את המחשבות הכי מוזרות שלי, ומהיחד הן מקבלות חיים והופכות לצמיחה. אלו שיחות העומק שמתפתחות בהתכתבויות עם נשים שמעולם לא פגשתי, דרך שיתוף של ההתבוננות הקטנה שלי ברגע קטן בעולם- וכמה בעצם זה גדול. אלו הרגעים בהם אני אומרת "לא מתאים לי עכשיו" ומרשה לעצמי לנשום, למרות שזה ממש לא נעים לי עדיין. אלו הרגעים בהם אני בזרימה מוחלטת של כתיבה מול המחברת שלי, בתוך הקורס שיצרתי לעצמי ועונה לי בדיוק על הצורך שחיפש מענה- בלמידה משמעותית, עמוקה ואישית. אלו ימי שלישי שלי, שבתהליך לא פשוט בכלל, שדרש ממני לדייק ולנקות עוד ועוד עד שיכולתי לבקש בקול רם את מה שאני צריכה- הפכו להיות ימי הלימודים- קודש שלי. אלו משפטים ויצירות של אחרות שמהדהדים אצלי וגורמים לי להתרגש וללמוד משהו חדש על עצמי. זה עדכון מאישה שליוויתי על השינויים הקטנים שמרכיבים את השינוי הגדול שלה, או בקשה אגבית בכלבו ממישהי שהייתה בטוחה שיש המשך לסדנה.

אני כותבת את הרגעים האלו ומתרגשת. ואללה, השנה גם למדתי לבכות, או לפחות לדמוע, הרבה יותר בקלות מפעם. וטיפטיפה פחות להסתיר את זה. עדיין לא הרבה. זה לא קרה לבד. התאמנתי, אקטיבית. לא על לבכות, אלא על להרשות לעצמי להרגיש רגשות באמת. לא, אני עדיין לא "שם". אולי בגלל זה קשה כל כך לסכם את השנה ולהיות בתחושה הזו של הצלחה. כי אין באמת "שם". אני פשוט רחוקה בכמה צעדים מהנקודה בה עמדתי בדיוק לפני שנה. וזו כנראה ההגדרה שלי של הצלחה. זזתי, הייתי בתנועה. כל כך קטנה, כמעט בלתי נראית, אבל עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, ואני במקום אחר לגמרי.

המורה המופלאה שלי ל"תנועה מיטיבה" (כלומר, לפילאטיס, שעכשיו הוא גם פלדנקרייז וגם… אני בוחרת לעצמי מורות שהן תלמידות נצחיות בעצמן, ולומדת מהן כל כך הרבה) מזכירה לנו לאורך השיעור שוב ושוב "להפחית מאמץ. למצוא את הדרך לעשות את התנועה עם המינימום ההכרחי של מאמץ". איזה שיעור מטורף זה לחיים. כשהתנועה קלה, פשוטה וחלקה אני אחזור עליה שוב ושוב ושוב, היא תהפך לחלק ממני, מהדרך בה אני פועלת בעולם, בלי מאמץ.

עכשיו, אחרי שהחלפתי את המשקפיים דרכם הסתכלתי על השנה שהייתה, אני יכולה להסתכל מבעדם גם על השנה שתהיה. לא לחפש מטרות גדולות להגשים ויעדים רחוקים לכבוש. בדיוק ההפך. לדמיין את הרגעים הכי הכי קטנים, הכי יומיומיים. רגעים בהם אני ארגיש בדיוק במקום. רגע של נחת, של חיבור, של יצירה, של משחק. איך זה נראה? מי שם איתי? מה נמצא מסביבי?. המטרות בדרך הזו נראות לגמרי אחרת. הן לא מנוסחות במונחים מדידים, כמו מיטב המלצות המומחים. הן מנוסחות בקריאת כיוון, או מדוייק יותר- בכוונה. במצפן שמנווט אותי בין אינסוף בחירות היומיום שאתקל בהן במהלך השנה. לאישה התהליכית שאני, זה עובד. משימתיות לפעמים עובדת לי לטווח הקצר, אבל לטווח הארוך היא מכבה אותי. זה לא נכון או לא נכון, זו מי שאני, ועם זה אני לומדת לעבוד- יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.

מאחלת לנו שנה בה נלמד לעבוד הכי טוב שאפשר בשותפות המושלמת- זו שלי עם עצמי. שנשקיע בצעדים הקטנים ושנצליח לראות איך הם מתחברים ומתרחבים ויוצרים שינוי גדול.

לסיום ולהשראה- שני איחולים יפים ובכלל לא קשורים לפוסט שאספתי לעצמי לחג-

"שאנחנו נבחר את האתגרים שלנו ולא יבחרו בשבילנו" (רבקי ששר)

"שנה של גילוי בתוך הקיים ושל יצירת החדש" (שלומית מאיירס)

איזה רגעים קטנים אספת השנה? איזה רגעים קטנים ישמחו אותך בשנה שתהיה?