הסטודיו הפתוח שלנו

רשומה שלישית בסדרה, בנושא הסטודיו הפתוח. קיוויתי לפרסם את הרשומה הזו עם הצילומים המקצועיים של הסטודיו שלנו, אבל זה עוד לא קרה. בינתיים הצטברו הרבה מאוד צילומים לא מקצועיים של עשייה, וגם זו לטובה. אם הצטרפת עכשיו- הרשומה הראשונה בסדרה מוקדשת למושג ולרעיון של "סטודיו פתוח", ולקשר שלו ללמידה. הרשומה השנייה מוקדשת ללב של הסטודיו, הדמות המובילה, ולחוויה שמאפשרת לסטודיו כזה ליצור קסמים מופלאיםץ

כשהתחלנו לתכנן את בית החלומות שלנו, רשימת הרצונות שלנו הייתה די סטנדרטית- חדרי שינה, סלון, מטבח, שירותים, מקלחות. בשלבים שונים של התכנון הוספנו גלגולים שונים- שקלנו שהממ"ד יהיה חדר עבודה וגם חדר אורחים בעת הצורך, שקלנו להוסיף סטודיו שיארח את הסדנאות של "למידולוגיה" ואולי גם אחרות. עוד רעיונות ומחשבות באו ונפסלו. לא היינו בטוחים מה בדיוק הצורך, בחלק הזה, דווקא הדחייה המתמשכת של הבנייה הייתה לטובתנו, כי לאט לאט, עם החיים שלנו ועם הדינמיות שלהם, התחילה להתגבש לנו תשובה קצת אחרת. תשובה שלא ממש התיישבה עם שום כותרת או סטנדרט של "איזה חדר זה?".

במהלך התכנון והבנייה הוא החליף שמות. "החדר הגדול", "כלבויניק", "הפיל הלבן". גם התכנון הפנימי שלו השתנה שוב ושוב ושוב. אפילו המיקום שלו בבית עבר כמה גלגולים. בתקופת הבניה היינו מבקרים באתר הבניה שלנו לפחות פעם ביום (גם על זה יש לי כמה רשומות בתהליך. נראה לי שעד שאסיים לערוך אותן, כבר נשכח בכלל שאי פעם עברנו דירה). בכל התקדמות הכי קטנה בבניית החדר הזה, הלחץ שלי הלך וגבר. מה עשינו? בשביל מה בנינו את החדר הזה? בשביל מה לקחנו שטח גדול כל כך מהבית שלנו? לפני שנצלול פנימה, חשוב לציין שהפנטזיה המופרכת הראשונית הייתה שלי, הרוח הגבית הייתה של בח"ל והתרגום של כל זה לחלל מציאותי, פרקטי, הגיוני לחלוטין ואפילו מגניב ממש היה של האדריכלית האחת והיחידה שלנו- ענת באב"ד.

היום, אחרי עוד-מעט-שנה של מגורים בבית שלנו, החדר הזה, הגדול מידי, שתקוע באמצע הבית, הוא ללא ספק הלב של הבית שלנו. הסטודיו שלנו הוא המקום המרכזי בבית שלנו למשחק, ליצירה, ללמידה, לעבודה. הוא בעיקר חלל גדול של אפשר.

קצת בפועל, מה זה אומר?

החדר

כתבתי כבר המון על מרחב הלמידה האידיאלי מבחינתי, בעיקר מבחינת האווירה והוויה השורות בו. למשל כאן וכאן. הפעם, בהקשר הזה, אני רוצה להדגיש כמה שאיפות דווקא לגבי המרחב הפיזי עצמו. היה לי חשוב מאוד שהסטודיו יהיה מרווח. לא בהכרח גדול, אבל כזה שיש בו מספיק מרווח לנשימה. מרחב שיש בו רווח. שלא כולו מוכן מראש, אלא שמשאיר מקום לדברים חדשים להיווצר בתוכו. מרחב לנוע בחופשיות, לשבת בחופשיות במגוון תנוחות, אפילו לשכב. מרחב לגמישות ולשינוי- להזיז רהיטים, להתאים אותו לקבוצות בהרכבים שונים (פעולה עצמית, משפחתית, זוגית עם אח.ות, הורה או חבר.ה), לקבל לתוכו בכל פעם חומרים שונים ועשייה מסוג שונה. זו הסיבה ששינינו את כל תוכנית הריהוט שלנו ברגע שהחדר היה גמור, אבל על זה בסעיף הבא. השאיפה למרחב, יחד עם העובדה שהחדר הזה נועד לשמש אותנו להרבה מאוד פונקציות, הובילו אותו להיות חדר מאוד גדול. כמובן שזה בא על חשבון חללים אחרים בבית. למשל, חדרי השינה שלנו קטנים יחסית (יחסית. רק יחסית. אובייקטיבית הם לא קטנים בכלל) ומתוכננים בעיקר לשינה ופחות לשמש מרחבי למידה ומשחק.

*חשוב לי להגיד שזה לא חייב להיות ככה. סטודיו מופלא לא חייב לתפוס שטח גדול. בתהליך בניית בית מאפס יש הזדמנות להגשים כלמיני אידיליות כאלו, אבל זה לא בהחלט לא תנאי הכרחי. סטודיו לא חייב להיות גדול. הוא לא חייב להיות חדר נפרד. בספרה, כמו שהזכרתי כבר ברשומה הקודמת, נונה אורבך מתארת את הסטודיו כמרחב תודעתי, הרבה לפני שהוא מרחב פיזי. סטודיו יכול להיות גם רק שידה, שולחן קטן או מדף. במקרים מסויימים סטודיו יכול להיות אפילו מחברת. בעיני הרעיון של הרווח, של המרווח, הוא חשוב למהות של הסטודיו, לא משנה מה הגודל שלו. לשים לב תמיד לא למלא את החלל יותר מידי, כדי להשאיר מקום לתהליכים לקרות בו.

"סטודיו הוא טקס…סטודיו הוא מרחב וזמן שנדיבות ואופטימיות נוכחים בו" (נונה אורבך/סטודיו טוב דיו)

אחד החששות הגדולים שלי בדרך היה שהילדים ימשיכו לשחק בסלון, או יעדיפו, לאט לאט עם ההתבגרות, להסתגר מאחורי הדלתות של החדרים. כמובן שאין לי שום ביטוח שזה לא יקרה, ובמצבים מסויימים ברור לי שזה יקרה, שזה בסדר, ושזה אפילו חשוב. אבל אני כן רוצה שבכל מה שקשור ללמידה-משחק-יצירה, זה ימשיך להיות המרחב המרכזי שלנו לאורך השנים, יחד עם הצרכים המשתנים. זו הסיבה שהיה לנו קל "להקטין" את שטחי החדרים, וזו גם הסיבה שהיה לי כל כך חשוב שהסטודיו שלנו יהיה מחובר למרכזי החיים- הוא צמוד ומחובר בדלת למטבח, שנמצא באותו חלל עם הסלון ועם הכניסה לבית. יש בתוכו שירותים עם כיור. יש לנו חלון גדול ויציאה קרובה למרפסת, והוא מוקף באביזרי עזר- הספריה הגדולה שלנו וארון המשחקים המרכזי. מצד אחר הוא מאפשר לשהות בתוכו זמן ארוך בלי צורך אמיתי להתרחק, ומצד שני הוא חלק מהזרימה, ואפשר להיכנס אליו רק לרגע קטן, תוך כדי תנועה אחרת, לשאוב ממנו מה שצריך ולהמשיך הלאה. לסטודיו שלנו יש שתי דלתות כניסה. להחלטה הזו היו סיבות פרקטיות (בעיקר סביב השאיפה להשאיר את אופציית עריכת הסדנאות בו פתוחה), "תופעת הלוואי" החיובית שלה היא העובדה שלא משנה בדרך לאן בבית אני הולכת, בשלב מסויים אני אמצא את עצמי בתוך הסטודיו. וזה נהדר.

אני חושבת שאם יש אפשרות להקים סטודיו (במובן של סטודיו כאן ברשומה, כמרחב למידה, לא סטודיו כמרחב יצירה ספציפי לאמנות ספציפית, שהוא יותר דומה ל"חדר עבודה" במהות שלו) גדול ומרווח בחלק מרוחק ושקט, או סטודיו קטן יותר במרכז ההתרחשות, הייתי בוחרת באפשרות השנייה בלי לחשוב פעמיים. זה בולט יותר ככל שהילדים קטנים יותר, אבל אני חושבת שנכון גם להמשך החיים וגם לפעילות שלי עצמי בתוך הסטודיו הזה. זו, אגב, תובנה של בדיעבד. בשלב התכנון זה בכלל לא היה לי כל כך ברור, והרבה מאוד סימני שאלה ליוו את ההחלטה הזו.

במחשבות על עולם אידיאלי בו מוקם הסטודיו האידיאלי, לא זה של הבית שלנו, אלא זה שמהווה מרכז למידה כללי שכזה, סטודיו ללמידה ממוקם בתוך החיים עצמם. בתוך מרחב בו אנשים עובדים ומנהלים את החיים "המבוגרים" שלהם. ממוקם בצורה כזו שמאפשרת קשר, חיבור, הזמנה הדדית למפגש- בין מי שבתוך הסטודיו לבין מי שבתוכו, בין ילדים למבוגרים, בין "משחק" ל"עבודה", בין אמנות לעשייה, בין עולם של תוצאות ושורות תחתונות לבין מרחב של התנסות, טעות וחקירה. את זה ניסינו לייצר בקטן, אצלנו בבית.

מה יש בו?

כשיש חלל מתאים, השלב הבא הוא ליצור ממנו סטודיו. השאיפה המרכזית שלי הייתה ליצור מרחב מאורגן ומלא מחשבה, אבל שלא מחייב להתנהל בתוכו בזהירות ובהקפדה שיוצרת חשש. מרחב שהסדר והשמירה עליו נוצרים מתוך השייכות והאיכפתיות של המשתתפים, ולא מתוך פחד. מותר ללכלך, מותר להשתמש, מותר לנסות וגם לא להצליח, לפרק ולהתחיל מחדש, או שלא. מרחב שלא נקי כמו מוזיאון, אבל בכל זאת נעים לשבת בו על הרצפה, שאפשר לראות שיצרו בו גם לפניך, אבל עדיין נותן תחושה של דף נקי ומרחב להתחלה. המילים שליוו את התהליך כולו היו, כמובן, המילים של נונה:

"כל מדף הוא משפט וכל ארון מגירות הוא פיסקה. טקסט החפצים והחומרים מפעיל את הגוף, הרשות והתודעה, ולכן מזמין לעשייה…ארגון הסטודיו הוא מסר לא-מילולי" ("סטודיו טוב דיו"/נונה אורבך, פרק 7)

לפני סידור החדר בפועל, ניסינו להבין את כל הצרכים שהחדר הזה אמור להכיל בתוכו. הרשימה הייתה ארוכה: בתור חלל המרכזי למשחק וללמידה אמור להיות בו: הרבה מרחב פנוי, שמאפשר לילדים יצירה, משחק וחקירה, בהרכבים שונים ומשתנים, איחסון וגם תצוגה נגישה, לחומרי יצירה, למידה, משחק וכל מה שבא. אפשרות להתבודד מול שולחן, עם מסך או בלי, מרחב עבודה גם בשבילי. מעבר לתפקיד הזה, המרכזי, לחדר היו, בשאיפה, עוד תפקידים: זה אמור להיות חדר אורחים, פינת טלוויזיה נוספת (בעתיד), עם פינה נוחה לצפייה, וגם מקום שמאפשר, במסגרת החלומות והשאיפות שלי, לארח אורחות לסדנה מפנקת סביב שולחן נוח לעבודה, ללמידה, לשיחה.

את רשימת הצרכים הזו התחלנו לאט לאט לתרגם לרשימות של פינות שונות, של רהיטים. הדפסנו תוכנית של החלל, גזרנו ניירות קטנטנים בצורה של ספות, שולחנות, ארונות, בגדלים מוערכים, והתחלנו להזיז רהיטים בחלל, לשחק באפשרויות. מתוך כל הצרכים האלו, שיגענו את ענת עד אינסוף בנסיונות לתכנן את הרהיט המושלם. והיא תכננה אותו, מגשים את כל החלומות הפרועים שלי:

ובסופו של דבר החלטנו לא לבנות אותו. גם משיקולי תקציב (לפי התכנון, הרהיט הזה תומחר ביותר מכל שאר הנגרות בבית, ביחד, כולל המטבח), אבל יותר מזה, משיקולי גמישות. תוך כדי התכנון הבנו שהחדר הזה יהיה חייב להשתנות כל הזמן, יחד עם הצרכים המשתנים שלנו. ואז החלטנו להפסיק לתכנן. לעזוב הכל ולהשאיר את החדר הזה ריק-ריק-ריק. ולאט לאט למלא אותו, תוך כדי תנועה. וזה היה לי קשה. כל כך קשה לשחרר. בין כל התכנונים, הבחירות והקניותשל שאר החדרים, ההתעלמות מהחדר הזה, שהיה הכי חשוב לי, שהיה הבייבי שלי, אתגרה את כל מי שאני. גם במהלך הבנייה ועוד יותר מזה- אחרי המעבר. החדר עמד ריק (כמעט, תיכף נגיע לזה), ופשוט לא הצלחתי להחליט איך להתחיל.

יום אחד, בשיטוט מקרי בפייסבוק, התאהבתי בשידה. לא היה לה שום קשר לתוכנית המקורית שלנו, או אפילו לסגנון של הבית, אבל אהבה והגיון לא תמיד הולכים יחד. מהר מהר אישררתי את ההתאהבות עם כל הנוגעים בדבר- עם בח"לי, עם ענת האדריכלית/מעצבת, וגם עם המוכרת, שפירסמה אותה לקראת גראז' סייל שעמד להערך בתוך כמה ימים. תוך פחות מ-24 שעות נסעתי לראות את השידה בלייב, שילמתי עליה, וכל שנשאר היה לארגן לה הובלה. ככה היא עמדה בבית הריק, עוד לפני סיום הבנייה:

וככה, לאט לאט, סביב השידה המושלמת והכל כך בלתי מתוכננת הזו, הלך ונבנה לו הסטודיו שלנו. חלק גדול מהאחסון שתכננו ליצור בתוך הסטודיו עבר לסביבה שמקיפה את הסטודיו, בעיקר ארונות המסדרון.

לאט לאט נוספו משני צידי השידה שולחנות- מצד אחד שולחן מחשב/כתיבה לילדים, מצד שני, שולחן מחשב/כתיבה בשבילי, עם תוספת של מגירות ויחידת אחסון מעליו, כדי לאפשר לי לאחסן בנוחות את הדברים שהם "שלי", ושאני צריכה בהישג יד כשאני עובדת- כותבת, יוצרת, לומדת. מהצד השני של הסטודיו, נוספה קונסולה שנפתחת לשולחן גדול במיוחד. כזה שיכול לארח בנוחות 2-3 חברות ליצירה, וגם 8-10 נשים לסדנה (נכון לעכשיו, השולחן הזה כמעט ולא נמצא בשימוש. אני מאמינה שזה עוד ישתנה, ככל שהילדים יגדלו וככל שאני אאזור יותר אומץ להזמין אליי לסטודיו). מהבית הקודם עברה איתנו ספת האירוח שלנו, לא מושלמת, אבל עושה את העבודה. המשטח הריק הרחב שבאמצע החדר כוסה במשטח לינולאום בהיר, ששומר על חום הישבן כשזה נדרש, וגם שומר על הרצפה. משטח כזה קונים בחנויות של ציוד לגנים, לפי מטר, והוא יחסית זול, ולכן ניתן להחלפה בקלות יחסית, כשכתמי הצבע, מריחות הפלסטלינה והחריצים נהיים מוגזמים ומפריעים לעבודה (עוד לא הגענו לשם, אבל בפוטנציה).

הדברים הקטנים

מילת המפתח עבורי לדברים שמכיל בתוכו הסטודיו הפתוח היא מגוון. מגוון של חומרים מסוגים שונים, שמאורגנים בצורה פתוחה, מדוייקת ומלאת מחשבה. מגוון של כלים ומקורות מעולמות שונים שמדברים אלינו, אלו שהסטודיו נולד בשבילם. מגוון לא בהכרח, ובמקרה של סטודיו אפילו- בהכרח לא, אומר 'הרבה'. המגוון צריך להיות מדוייק לצרכים של המשתמשים ושל המשתמשות בסטודיו, ולהשתנות בכל פעם קצת, כדי להישאר מדוייק. אבל מגוון כן אומר- חיבור של הרבה עולמות שונים. 

הסטודיו שלנו, בהגדרה, משלב בתוכו הזדמנויות ליצירה, למשחק, ללמידה "קוגנטיבית" (לא הצלחתי למצוא לה שם מדוייק מספיק), לתנועה. כדי לאפשר את כל ההזדמנויות האלו, החפצים שבתוך כל הרהיטים היפים שאספנו, צריכים להגיע מכל העולמות. יותר מזה- הם צריכים לאפשר כמה שיותר שילובים ואפשרויות שימוש. כלומר, חומרים שהם בליבם חומרים פתוחים- שאין דרך אחת נכונה להשתמש בהם, לשחק בהם, ליצור מהם. שמאפשרים לצקת לתוכם כל מה שאנחנו רוצים, להפוך אותם בכל פעם לדברים אחרים, לחקור בעזרתם נושאים חדשים.

התלבטתי הרבה איך לפרט. נראה לי שרשימת מלאי שכל מה שקיים בסטודיו היא לא דבר מעניין במיוחד, ובכל זאת ניסיתי ליצור אחת ממצה וקצרה: סוגים שונים של צבעים, דפים ומשטחי עבודה, סלסלת אוצרות, פינה קטנה של גרוטאות, ערסל, מזרון התעמלות, קוביות, חיות, אבני זכוכית, מגשים ריקים לאיסוף ושמירה של תהליך בעבודה, לוחות קיר בנושאים שונים, מחשב, מדפסת, טוב…זה לא נגמר . החלטתי לנסות לתת דוגמה לתהליך שקרה בסטודיו שלנו, שממחיש איך כל המגוון הזה משתלב ביחד, ויוצר למידה של החיים עצמם, מתוך מה שקורה בדרך, תוך כדי תנועה. בחרתי דוגמות שמגיעות דווקא מנקודה מוצא של למידה "קוגנטיבית", כמו שהגדרתי אותה, כי בדרך כלל זו לא האוסציאציה הראשונה שעולה כשדמיינים "סטודיו". בסטודיו שלנו קורים גם הרבה תהליכים מעולמות אחרים, הצצות יומיומיות אליהן יש בסטורי של עמוד האינסטגרם שלי, שהסטודיו הוא אחד הכוכבים הראשיים בו.

לפני כמה חודשים היינו במן תקופת המנעות סביב נושא הקריאה-כתיבה. יעלה, תולעת ספרים שלא מפסיקה, סירבה בכל תוקף לכתוב. באופן עקרוני, אני בעד לחכות. אני יודעת שכשהצורך יגיע, יש לה את כל הכלים סביבה. אבל בתקופה ההיא היה משהו אחר. זה לא היה חוסר עניין, אנרגיות או עיסוקים אחרים, הייתה פה הימנעות שנבעה מתוך איזשהו חשש. וזה, מבחינתי, רמז עבה מאוד לזה שדרוש איזשהו תהליך, שלא בהכרח "יפתור את הבעיה", אבל ישחרר את החסימה. התחלנו את התהליך בזיהוי הסיבות לתקיעה. הסתבר שיעלה לא רוצה לכתוב כי יש לה שגיאות כתיב, ואם היא לא כותבת נכון, היא לא רוצה לכתוב (מאז היו לי עוד כמה תובנות בנושא הזה, אבל זה כבר לרשומה אחרת),

התכנסנו לשיחה, ולאט לאט גיבשנו לנו תוכנית פעולה. ממדף אחד בסטודיו שלנו שלפנו את אוסף ה-TOOBS האהוב שלנו, שמכיל המוני דגמים חמודים ויפייפיים מכל תחומי החיים, וגם כמה חיות ואוצרות ממגירת הפליימוביל העמוסה. משולחן הכתיבה הוצאנו מחברת פנויה. משידת היצירה הוספנו לוח מחיק וטוש מתאים. התיישבנו מול לוח האותיות שתלוי על הקיר. בכל תקופה, היא בחרה אות מאתגרת ("זוגות הומופוניים"- ת-ט, ק-כ, ח-כ), מצאנו יחד דגמים מתאימים, היא חיפשה בעצמה את הדרך הנכונה לכתוב, וכשמצאה- התאמנה והתאמנה. כשהיא הרגישה מוכנה, על הלוח המחיק עשינו סוג של הכתבה.

דוגמה דומה מעולם החשבון: בהשראת עניין מתמשך של יעלה, בפינה מסויימת בסטודיו יצרנו "מראה אינסופית", מבנה שמורכב מחמש מראות, ומאפשר לחקור לעומק השתקפויות, סימטריה, וכמובן נושאים של מראה וזהות. אני הצעתי ליד הפינה הזו את סלסלת הקוביות שלנו, שבעיני מציעה אפשרויות יפיפיות. אמיתי שידך לפינה הזו דווקא חלק מאוסף אבני הזכוכית שלו, ובנה יחד קרבות דמיוניים בין יצורים כפולים ומוכפלים. מתוך החקירה הזו, של שני הילדים, התחילה התעניינות בנושא כפל- כמה פעמים רואים את הקוביה הכתומה? מה קורה אם מניחים 3 קוביות כתומות? איך אפשר ליצור את השרשרת הכי ארוכה, שתשתקף הכי הרבה פעמים? ועוד ועוד אתגרים. קופסת החיות שהייתה במדף ליד אפשרה להרחיב את החקירה מכיוון אחר- אמיתי אוהב לחלק את החיות לקבוצות מסוגים שונים- כמה חיות בכל פעם? איך הכי כדאי לחלק אותן? מה מאפשר חלוקה שווה? עוד מדף אחד שמאלה, נמצאים צבעי המים. הם הזמינו לחקור סימטריה עם קיפול של דפים, ומשחקים קלאסיים של הכפלת הנקודות על כנפי הפרפרים. ההתעניינות גלשה גם למשחקי הקלפים, שמשחק "מלחמה" פשוט הפך לתחרות המכפלה הגדולה, וגם כשהתלבטנו איך הכי יעיל לסדר את קלפי משחק ה"זכרון משפחה" שלנו- כמה שורות וכמה טורים יאפשרו לנו את ההתמצאות הכי קלה. המחשב שבצד השני של השידה אפשר תרגול בעזרת אפליקציית החשבון החביבה עלינו. ממש לאחרונה התווסף גם לוח הכפל שתלוי על הקיר. אחרי שהקונספט כבר יושב אצלם היטב, ובמספרים קטנים הם משתמשים בו בלי בעיה. הוא שם, נגיש, על הקיר, אם יש בו צורך. מספק תזכורת שהופכת את השימוש בו לנגיש, קליל ויומיומי.

המטרה בדוגמה היא לא להציע רעיונות לתרגולים אטרקטיביים של חשבון או כתיבה. כאלו יש ברשת מספיק, ובהרבה מידי מקרים, הם בעיני ממש לא "התשובה הנכונה". המטרה היא להראות שמרחב כזה, גמיש ומלא בחפצים המתאימים, מאפשר תהליכי למידה ארוכים, אישיים, עמוקים, מותאמים. מאפשר ללמידה להיות נוכחת בכל דבר שעושים, להפוך לחלק מכל רגע בחיים. כשהתעניינות מתעוררת באיזשהו נושא, הדיוק וההתאמה של החפצים בסטודיו, מאפשרים לנו להמשיך לחקור אותו ב-100 צורות שונות, ב-100 שפות, לגלות בו עוד ועוד זוויות, ולהפוך אותו לשלנו, לחלק מאיתנו. הלמידה בסטודיו, כמו כאן בדוגמאות, לא מתחילה מ"מה אני רוצה ללמד", אלא משאלה, ממה שקורה בתוכו, מחקירה, וזו כל התורה כולה.

סוג של סיכום

את סדרת הרשומה על הסטודיו הפתוח כתבתי בראש במשך שנים, ובפועל במשך כמה חודשים. כל יום שעובר מאז שהתחלתי לצלול לתוך העולם הזה, מגלה לי עוד ועוד זוויות, עוד דוגמאות, עוד דרכים להפוך את הכלי המופלא הזה לדרך חיים. אני יכולה לדבר עליו במשך ימים בלי הפסקה. בשלוש הרשומות בסדרה ניסיתי לתת קצת הצצה לסיבה שבעיני "סטודיו פתוח" הוא לא כלי למורות לאמנות, אלא אחת הדרכים הכי משמעותיות לתת במרחב שלנו, בבית שלנו, בחברה שלנו, בסביבה היומיומית, מקום והזדמנות לחיות "חיים של למידה".

כמו תמיד, אני ממש שמחה לשמוע ולקרוא על הקריאה ועל הפרשנות שלך, לראות תמונות של סטודיואים שונים, רעיונות, הגדרות וגם הבהרות, שאלות, חוסר הסכמה ודיוקים.