סטודיו פתוח- הדמות המובילה

זו רשומה מס' 2 בסדרה שמוקדשת כל כולה לסטודיו הפתוח. ברשומה הראשונה סיפרתי קצת על הדרך שלי לעולם הסטודיו הפתוח, והתחלנו לצלול קצת לתוך ההגדרות- מה זה בכלל סטודיו פתוח? למה זה טוב? אפשר לקרוא את כולה כאן. הרשומה הזו, השנייה בסדרה, מוקדשת כל כולה למרכיב הראשון והמשמעותי ביותר בעיני בסטודיו הפתוח- הדמות שמובילה את הסטודיו.

כמו שסיפרתי ברשומה הראשונה בסדרה, בשנתיים האחרונות, מתוך הניסיון להבין לעומק את הסטודיו הפתוח, (וגם מתוך האהבה הבסיסית והפשוטה לעצם היצירה) עבדתי בסטודיו-אים שונים, שהגדירו את עצמם ברמה זו אחרת כ"סטודיו פתוח". כולם מתמקדים ביצירה, אמנות ועבודה עם חומרים. נכון, בפנטזיה שלי הסטודיו הוא ממש לא רק מרחב אמנותי (במובן של arts@crafts), אבל אלו המרחבים בהם התנסיתי ומהם שאבתי את ההשראה ואת הלמידה. הגעתי אליהם כתלמידה, עם כל הסקרנות שבעולם. התבוננתי וספגתי את המקום, את הסידור, את החומרים, את המילים, את הליווי, את כל מה שרק אפשר. המסקנה (בטעות הקלדתי "מסקרנה", ופתאום זו נראית לי מילה מאוד חשובה ושימושית. מסקנה שנולדה מסקרנות. שוקלת לאמץ אותה) המרכזית איתה יצאתי מהנסיון שלי, מהזווית של התלמידה, או אולי של ה"פעילה", שבסופו של דבר, מה שקובע את מהות הסטודיו, את מהות ואת סוג הקסמים שקורים בו, זו קודם כל אותה דמות מובילה.

התלבטתי הרבה עם עצמי איך נכון לקרוא לדמות הזו- מנהלת? בעלת? מנחה? מורה? מלווה? לשאלה הזו אין לי תשובה. דעות והצעות יתקבלו בברכה רבה. בינתיים אני נשארת עם "הדמות המובילה", שמאפשרת לי לכתוב עליה בנוחות בנקבה, בעוד שברור שאת הדמות אפשר לאייש בכל מגדר שהוא. ובכל זאת, דיסקליימר מגדרי קטן- למיטב ידיעתי, יש מעט מאוד סטודיו-אים שמופעלים על ידי גברים. הלוואי שזה ישתנה, וייתן יותר מרחב ואפשרות גם לגברים להרגיש בנוח לחוות את האיכויות של המקום הזה. אני חושבת שחלק מהדרך שלי טמונה שתפיסה שסטודיו זה מרחב ללמידה, כל למידה שהיא, ולא רק ל"יצירה", שמאיזושהי סיבה, שברורה לי רק חלקית מאוד, נתפסת כמרחב מאוד נשי.

כל סטודיו בו פעלתי נוהל על ידי אישה אחרת , שהיא, כמובן, עולם ומלואו. כל סטודיו היה השתקפות מסויימת של האישה הזו. במיקום שלו, בבחירת החומרים שבו, בארגון שלהם, ברמת המעורבות שלה בתהליכים, בסוג המעורבות שלה בתהליכים, בדגשים, בבחירות. זו שמעדיפה רק חומרים טבעיים, זו שמגיעה מרקע של עיצוב מוצר, זו שמדברת את הפרשנות שלה וזו שמניחה, זו שיוצרת בעצמה תוך כדי, זו שהכניסה לסטודיו מרגישה אצלה כמו ארוחה חגיגית במסעדת יוקרה וזו שמעדיפה בופה. אינסוף ניואנסים שגורמים לזה שאני מוכנה לעבוד כל יום בסטודיו אחר, ויודעת שלא אשתעמם לעולם, כי כל סטודיו הוא השתקפות של מישהי אחת, שהיא עולם שלם. ובכל זאת- מה כן משותף? מה הופך "דמות מובילה" לכזו?

"מהי חווית הרשות? … זו ההתכוונות ממישהו חיצוני אלי, ההשתקפות הנאמנה שלנו כפי שאנחנו תופסים את עצמנו או כמי שהיינו רוצים להיות. במובן העמוק זו חוויה של קבלה ואישור של עצם היותנו…חווית הרשות היא חוויה נטולת שיפוטיות שאינה נושאת עמה ציפיות לשינוי ולהתאמה. להפך…אנחנו רשאים להיות מי שאנחנו, זה בסדר וכך זה אמור להיות בטבעיות. הרשות  משקפת את הפוטנציאל הרחב ביותר של הפרט בעיני זולתו ומהווה הד למשאלותיו ולתקוותיו הכמוסות…כל אלו יופנו ויטמעו כקול פנימי מעודד שישקף לאדם את כוחותיו ויכולותיו המרביים לאורך חייו."  (סטודיו טוב דיו/נונה אורבך)

הדמות המובילה היא חלק בלתי נפרד מהמהות של הסטודיו, גם ביכולות שלה, אבל בעיקר בעיקר בכוונה דרכה היא מובילה את הסטודיו ואת הפעילות בו.

הדמות המובילה יוצרת בסטודיו שלה חוויה של רשות. הרשות להיות באמת מי שאני. הרשות לעסוק במה שמעניין אותי, בדרך שמעניינת אותי (כמובן במסגרת מגבלות ששומרות על האחר). הרשות להתנסות ולטעות, לכעוס, להתחרט ולהתחיל מהתחלה. הרשות לשחק בלי להבין מה המטרה. את הרעיון הזה ניסחה נהדר, מזווית אחרת, לילך תפילין (ממש כדאי לקרוא את סיכום המחשבות שלה בנושא סטודיו פתוח ויזמות. מסוג הקריאות שבשבילן שווה לתחזק פייסבוק. הטקסט המלא כאן. גם הספר של לילך: "להעז, לצייר", הוא שיר הלל לגישת החיים של הסטודיו הפתוח):

"ובעיני אם אתה מעודד ומטפח אווירה של מותר,
של לתת לילדים לעבוד עם חומרי יצירה מתוך איזשהו חופש,
כמו בחיים עצמם- בלי בריף, ולא שואל אותם 'מה הכנת ומה זה עושה ותעשה לי על זה מצגת של מי קהל היעד?'אלא , בעיקר מתבונן בהם, אולי מלווה אותם טכנית, או מרחיב להם את העניין סביב מה שסקרן אותם, ובעיקר מעודד אותם להמשיך עם הדבר, לא משנה בכלל מהו- הוא יכול להיות כמה ניירות מקופלים אחד על השני או איזו הדבקה מוזרה שתלך לפח בסוף, עשית את הדבר הכי חשוב."

במידה מסויימת, אני חושבת שהכל מתחיל בעיניים, בזוג העיניים של הדמות המובילה. אותן עיניים שהתפקיד המרכזי שלהם הוא לראות, להתבונן בכל מה שמתרחש בסטודיו, לראות באמת את הפעולה שקורית בו ממש עכשיו, ולהתכוונן אליה ומצד שני, אותן עיניים שנותנות לאלו שפועלים בסטודיו את תחושת הנראות, את חווית הרשות. חוה בת-חיים הגדירה את המבט הזה, של הדמות המובילה על הפועל.ת "בעין טובה". כמה מדוייקת ההגדרה הזו. כל כך מדוייקת שמאז היא הולכת איתי תמיד (בזכות מיידל'ה, שהפכה אותו למחזיק מפתחות נהדר). אותן עיניים טובות בהן אפשר לראות את ההשתקפות של עצמך, יפה וטובה בדיוק כמו שאני, בלי ציפייה להשתנות, עם המון מקום לגדול ולהתפתח. עיניים שאומרות "את נהדרת. מה שאת עושה חשוב ומעניין. את יודעת מה לעשות עכשיו. תאמיני בך כמו שאני מאמינה בך". עיניים בתוכן מותר גם לא לדעת. מותר להתלבט, להתקע, ליפול, לחזור אחורה, ועדיין להיות נהדרת, עדיין להעז לנסות שוב, כי המבט בעיניים לא משתנה.

הכוונה המרכזית דרכה נוצרת רשות היא סקרנות, מלאת סימני שאלה. כשאותה דמות מובילה נכנסת לסטודיו עם אנשים נוספים (ילדימות או מבוגרימות, זה לא משנה), המטרה שלה היא ללמוד מהם ולא ללמד אותם. סקרנית לגלות דרכם דברים חדשים. לגלות עליהם- מה הם צריכים עכשיו, מה מעסיק אותם, איזו למידה מתאימה להם. סקרנית לגלות על העולם שסובב אותם ועל האפשרויות שמסתתרות בו, וסקרנית לא פחות ללמוד דרכם על עצמה. , כוונה מלאת סימני שאלה, שמגיעה מתוך סקרנות חוקרת ולא מתוך תשובות ידועות מראש. כוונה שיש בה מן זרימה וחופש, ומעט מאוד תכנון מוקדם וכוונה לתוצרים ולהישגים נדרשים. הסקרנות הזו מובילה אותה להתבונן, להקשיב. להיות נוכחת. לא לנסות ליצור את התשובות מראש, אלא להקשיב באמת לשאלות שעולות. ורק מתוך כל אלו, היא פועלת בסטודיו. בעדינות.

היא מגיעה עם ארגז כלים עמוס. יש בו את כל נסיון החיים שלה, את הידע שלה על למידה, על התפתחות ועל עולמות תוכן שונים, יש לה גישות ושיטות שהיא מכירה, יש לה תפיסת עולם, העדפות ומצבור חוויות איתם היא מגיעה. יש בו את אותה סקרנות, את יכולת ההתבוננות, העדינה, המדוייקת, ואת יכולת הפרשנות, האישית, שלה. כל אלו הם חלק בלתי נפרד מהסטודיו. בכל רגע נתון, היא יכולה לבחור איזה כלי לשלוף, באיזה כלי להשתמש כדי להתאים בדיוק לכאן ולעכשיו שמתרחש בסטודיו.

לפעמים היא מוסיפה חומר או כלי חדש. לפעמים היא מביאה ספר או מצגת מסויימים להשראה, לפעמים היא מחליפה מקומות של שני פריטים בחלל, לפעמים היא מדגימה רעיון, לפעמים היא מסדרת פינה מסויימת שמיועדת לילד.ה מסויים.ת. רק מה שצריך, המינימום שנדרש כדי לפתוח עוד אפשרויות, כדי להמשיך לסלול את הדרך שלנו, כל אחד ואחת בנפרד, או כקבוצה.

במקום שיש בו דמות כזו, שבמהותה, בפנימיותה, ביכולות שלה, בדרך ההתבוננות שלה ובדרך הפעולה שלה היא אותה "דמות מובילה", יכול להתקיים סטודיו, גם בלי ארבעה קירות. יכולה להתקיים למידת סטודיו, חופשית, פתוחה, חוקרת, גם בלי שום אביזר. כי יותר מכל המרכיבים האחרים, היא היא הלב של הסטודיו.

*אחרי פרסום הרשומה, קראתי אותה שוב, והבנתי ששכחתי להתייחס לשתי נקודות מאוד מאוד חשובה של הדמות האידילית שלי. קודם כל, זו עצם העובדה שהיא אידילית. היא לא החיים עצמם. בחיים עצמם, כל התכונות האלו קיימות, כל היכולות האלו קיימות, ונרכשות ומשתפרות עם אימון, למידה והמון כוונה. אף אחת, גם מובילת הסטודיו הטובה ביותר שיש, היא לא כל הדברים הנפלאים האלו כל הזמן. כשהסטודיו הוא מקום עבודה, לפעמים (מדגישה- לפעמים) קל יותר להחזיק את הכוונות האלו בתוכו למשך הזמן הקצוב שהוא שעות העבודה שלנו. כשהסטודיו הוא בבית שלנו, או שהבית שלנו הוא סטודיו, לא באמת קיימת אפשרות סבירה להיות באידיליה כל הזמן. ממש כמו בתקשורת המקרבת (שבעיני קשורה קשר הדוק לתפיסת הסטודיו הפתוח), השאיפה היא להחזיק בראש ובלב את הכוונה, את השאיפה. לא כל הזמן זה מצליח. בכלל בכלל לא. אני עושה אינסוף טעויות בדרכי להיות יותר ויותר דומה לאותה דמות מובילה אידילית. אבל כשהכוונה תמיד מכוונת אותי, אני ממשיכה להשתפר בכל רגע נתון, ולפעמים אפילו אני יותר כן מצליחה מלא מצליחה.

וזה מחבר אותי לנקודה השניה ששכחתי. לא סתם בחרה נונה אורבך לקרוא לספר שלה "סטודיו טוב דיו", עם התייחסות ברורה ל"אמא טובה דיה" של ויניקוט. בתפיסת הסטודיו יש משהו אמהי, הורי מאוד. ברוב המקרים, מבט הרשות הראשון שנפגוש בחיים, ישתקף אלינו מהעיניים של ההורים שלנו. כשהילדים שלנו קטנטנים, המבט הזה כמעט אוטומטי. ככל שהם גדלים, הרבה פעמים הוא כבר פחות צלול, יותר עכור. הם עדיין נפלאים ונהדרים אבל… ויש משהו באימוץ הכוונה הזו, השאיפה הזו ל"ראיית הסטודיו", גם בתור האמא שאני, בלי שום סטודיו מוחשי באופק, שמזכיר לי עד כמה המבט הזה ממשיך להיות חשוב גם בהמשך הדרך, אפילו שנדמה לנו שהם בכלל לא רואים אותנו כי הם כ"כ עסוקים בגלגול עיניים (מבוסס על חוויה אישית :). בעצם, אני חושבת שלדמות המובילה בסטודיו יש איכות כזו, הורית, ושלכל הורה כדאי לאמץ איכויות כאלו של דמות מובילת סטודיו, לתוך ההורות.

הרשומה הבאה, יחד עם המשך המרכיבים של הסטודיו האידיאלי, כבר תצלול עמוק אל תוך הסטודיו הביתי שלנו, אל תהליך התכנון שלו ואל התכנון שלו בפועל, ואולי גם קצת לתוכניות לעתיד. מזכירה שאפשר, כדאי ומומלץ לשאול כל שאלה, , רעיון, בקשה או שיתוף, כאן בתגובות לרשומה, במייל לכתובת lemidologia@gmail.com או ברשתות החברתיות.

ובינתיים, משאירה אותך אם שאלה למחשבה- גם אם לא ביקרת מימיך ב"סטודיו פתוח", האם פגשת בדמות כזו, דמות מובילה? כזו שדרך העיניים שלה תמיד רצית להשאר את.ה? שידעה לראות הכל, אבל לדבר או לפעול, בעדינות ובדיוק ברגע הנכון?