סטודיו פתוח
כבר תקופה ארוכה-ארוכה אני בחיפושים. מה בדיוק אני מחפשת? לא ברור. אבל אני מסתובבת בעולם עם מן סימן שאלה גדול מעל הראש (או הלב?) ודרכו אני פוגשת את העולם. מידי פעם, בתחנות שונות בדרך, סימן השאלה הזה פוגש מפתח. מפתח שפותח עוד דלת, עוד עולם, ממנו אני לוקחת חלקים, שלאט לאט, ביחד, מתחילים להרכיב את התשובה לשאלה שאין לה שם. אף פעם אין לי דרך לצפות איפה אפגוש את המפתח הבא. סימן השאלה מכריח אותי להמשיך לחפש אותו בכל מקום שאני נמצאת בו, בכל דבר שאני עושה.
את המפתח הזה, של "הסטודיו הפתוח" פגשתי, כמעט במקרה, לפני כמה שנים, בשיטוט מקרי בפייסבוק. המורה לאמנות של יעלה (שיש לה חלק גדול כל כך בכל התהליך הזה שמסופר פה, ועוד תוזכר רבות), שיתפה פוסט שמישהי אחרת כתבה, על אמא שלה, שפתחה קבוצת פייסבוק חדשה. משהו בפוסט הזה הדהר לי חזק כל כך, שבצורה מאוד לא אופיינית לי, מיד הצטרפתי לקבוצה. זו הייתה הקבוצה של נונה אורבך, "ביקורי סטודיו", ודרכה התחלתי לגלות את העולם של הסטודיו הפתוח. הקבוצה יועדה למורות ולמטפלות באמנות. העובדה שאני לא זה ולא זה לא הפריעה לי, הרגשתי בבית.
ככל שהתעמקתי במושג, התבהר לי יותר ויותר שהגישה הזו, המבנה הזה של סטודיו פתוח, הוא מבחינתי לא רק מרחב לאמנות או ליצירה, אלא הוא המסגרת המדוייקת ביותר לחזון שלי על הלמידה כולה. אם היו שואלים אותי איך נראה בית ספר אידיאלי, הוא היה אוסף של סטודיו-אים פתוחים בהם מתקיימים חיים של למידה. באותו שלב, כשהרעיון לבנות בית משלנו התחיל להפוך למוחשי, התחלתי לבנות בתוך הראש, את סטודיו הלמידה הפתוח שאני חולמת שיהיה לנו בבית. מרחב שיאפשר לכל אחד ואחת מבני המשפחה שלנו ליצור את הלמידה שלהם, בכל תחום. מרחב שיהיה לב החיים בבית, שבו החיים הם למידה ולמידה היא החיים. בשנתיים האחרונות, לקראת הבניה ותוך כדי ההתמקמות, העמקתי עוד ועוד בתחום במטרה להבין את החזון הזה, את הרעיון הזה, לקראת היצירה של הסטודיו הפתוח החדש שלנו, בבית החדש שלנו.
איך למדתי? איך אפשר ללמוד עולם חדש? איך אני לומדת בעולם בו אין לי תוכנית לימודים שמגיעה מבחוץ? בכל דרך בה התאפשר לי. קראתי בקבוצה, המון. קראתי בשקיקה כל מילה שנונה כתבה. השתתפתי בדיונים. הורדתי כל קובץ, שמרתי פוסטים מעניינים וחזרתי אליהם שוב ושוב. התחלתי לעקוב אחרי דמויות מפתח בקבוצה, עקבתי אחרי כל לינק וחיפשתי, מחוץ למסך, כל המלצה שאוזכרה, אפילו במילה. לאט לאט יצאתי מהמסך. הצטרפתי למפגשי-למידה של הקבוצה, כששיאם היה כשהשתתפתי בקורס "סטודיו פתוח", אצל שתיים מתלמידותיה של נונה, שלקחו את המושג גם אל המחוזות האישיים שלהן, שתי נשים שהן השראה בפני עצמן- הלית שחם (אותה "מורה לאמנות" מתחילת הרשומה, המרכאות הן לא כי היא לא מורה לאמנות, אלא כי זה כל כך רחוק מלתאר את כל החלק שלה במסע שלי) וסמדר כרמי (הלוואי שהיה אפשר לתייג בבלוג כמו ברשת חברתית. כאן אני צריכה לבחור לאן לקשר את השם, ולפעמים הבחירה לא משקפת את כל העשייה של כל אחת מהנשים המופלאות שהזכרתי עד עכשיו בפוסט הזה, ובכלל בבלוג). ממש כשהוא יצא, קראתי גם את הספר הכל-כך מומלץ של נונה "סטודיו טוב דיו". חלק לא פחות חשוב מהלמידה לא נעשה דרך מילים, אלא דרך הידיים. בכל התקופה הזו (טרום-קורונה) יצרתי באופן קבוע בשלושה סטודיו-אים פתוחים שונים (של הלית שחם, של מיכאלה מנדה-ינקו ושל רני גיל) וחלמתי, המון. כל התמונות בפוסט הזה לקוחות מתוך עבודות שלי במפגשי סטודיו שונים. הצצות ללמידה דרך הידיים.
את הרשומה הזו, על הסטודיו הפתוח, אני כותבת בראש כבר חודשים ארוכים. מוסיפה לה עוד מילה, עוד משפט, עוד רעיון, עוד תובנה. כמו שקורה לי תמיד עם רשומות שמתבשלות לאט, הן גדלות וגדלות, עד שהן מתפצלות לכמה כיוונים שונים. אז הרשומה הזו היא הרשומה הראשונה בסדרת "הסטודיו הפתוח", והיא כאן כדי לשתף קצת ברעיונות מאחורי הסטודיו הפתוח, מזווית הראייה שלי:
מה זה סטודיו פתוח?
כמו שאני עושה לעיתים קרובות שאני מנסה להפוך רעיון מופשט למילים מעשיות, חיפשתי קודם כל הגדרה. מה זה בכלל סטודיו? ויקיפדיה אהובתי האירה בפני חיבור שלמרות שהוא ברור כשמש, לא ראיתי אותו עד לאותו חיפוש. המילה סטודיו הגיעה בדיוק מאותו מקור ממנו הגיעה המילה "סטודנט", וגם המילה 'study'. כלומר, המילה סטודיו, במקור, הגיעה מהשורש הלטיני ללמידה, כנראה במשמעות של – מרחב ללמידה. עם השנים המושג השתנה ועבר התאמות, עד שהוא הגיע למה שהוא היום, מתכוון בדרך כלל למרחב ליצירה, לאמנות, לסוג מסויים מאוד של עשייה. ההבנה הזו עשתה לי הרבה מאוד סדר.
מצאתי הגדרה שאני מתחברת אליה למושג "סטודיו", אבל זה רק החלק הראשון של המושג שניסיתי להבין. עכשיו נשאר לי לנסות להבין מה זה "פתוח". לקח לי זמן לגבש את ההגדרה שהתאימה לי לחלק הזה, וכשישבתי בקורס של הלית וסמדר, האסימון נפל. בתוך דיון ער ולוהט שהתפתח, הבנתי פתאום את ההגדרה שהייתה נדמית לי עד אז לא ברורה.
ה"פתוח" של הסטודיו הוא קודם כל במהות, ואחר כך בפרקטיקה. בכניסה לסטודיו, אנחנו (כל מי שנכנס.ת לסטודיו, כולם יחד וכל אחת בנפרד) בנקודה אחת מסויימת, שהיא הכאן והעכשיו. מתוך הנקודה הזו מתפצלות אינספור דרכים אפשריות לפעול בהן. כל הדרכים פתוחות, והבחירה היא בידיים שלנו. נקודת המוצא הפתוחה היא ההתחלה, ולא הסוף. כשיש לנו נקודת יעד מוגדרת, ברורה, יחידה, בינה לבין נקודת ההתחלה שלנו (שמגיעה איתנו לכל מקום), כמו בין כל שתי נקודות- עובר קו ישר אחד. כשאין לנו נקודה אחת אליה מנסים לכוון מראש- כל הדרכים נשארות פתוחות. המהות של ה"פתוח" נעוצה בעובדה שהדרך נוצרת תוך כדי תנועה, מראש, כשאנחנו נכנסים אליה, אין לה נקודת סיום, היא פתוחה ופתוחה, עד שנחליט לסגור אותה.
ברמת הפרקטיקה ה"פתוח"מתייחס למגוון האפשרויות הנגישות, שמוצגות "פתוחות" בחלל, ומאפשרות לכל אחד ולכל אחת לבחור במה שנצרך עכשיו. זה גם אומר שאין דרך אחת נכונה לעבוד בסטודיו. החומרים, הכלים, דרך העבודה, הקצב, ההרכב- הכל פתוח, גמיש וניתן לשינוי ולהתאמה אישית. כל "כאן ועכשיו" והסטודיו הפתוח שלו.
הסטודיו הפתוח יכול להיות מקום פיזי, אבל מעבר למקום הזה, זו תפיסת למידה, תפיסת תהליך, שבלב ליבה נמצא זוג עיניים שצופות בתהליכים שקורים בתוכו, ומלוות אותם מתוך התבוננות. הסטודיו הוא מקום שמגיעים אליו מבחירה. והוא מציע מרחב להתעסק במה שמעסיק אותנו עכשיו, בלי תוצרים נדרשים, אבל כן עם עיניים שרואות את התהליך ועוזרות להעניק לו מסגרת, הקשר ומשמעות. הסטודיו הפתוח הוא מרחב אידיאלי ללמידה, שמורכב מחופש ומאפשרויות, יחד עם כוונה ועם עין טובה.
ממה עשוי סטודיו פתוח?
המבנה הבסיסי של סטודיו פתוח מבעד לעיניים שלי מורכב משלושה מרכיבים הכרחיים: המרחב, הדברים שבתוכו והדמות שמובילה אותו. הרשומות הבאות בסדרה יעסקו בפירוט בכל אחד מהמרכיבים האלו, יחד עם הרבה דוגמאות מתוך הסטודיו הביתי שלנו, בו ניסיתי כמיטב יכולתי לממש כמה שיותר מהרעיון האידילי של הסטודיו הפתוח.
איזה כיף שאת מפרסמת, ועוד על סטודיו פתוח. אני מתחברת מאוד להגדרה של מרחב למידה (יש טד על זה, שמתאים לך לאהוב…)
וצריכה לחשוב על הנקודה הזו של פתוח. אני חושבת שיש לכל אחד נקודת סיום שהיא בתוכו ונסתרת מהעין, למלא איזה צורך פנימי דרך השהות שלא מחפשת סיום. אני רואה את זה כארגז חול אינסופי שכל אחד מוצא בו את דרכו בחיפוש פנימי.
ועכשיו אני עם מחשבות על איך המילים שלך פוגשות גם התחלה של פוסט שלי (על חוזקות) וגם התלבטות מהחיים על מרחב למידה ביהדות שאני רוצה לפתוח, ועוד מתלבטת איך להשאיר אותו פתוח ועדיין שיתן ערך לקבוצה וללימוד משותף. בעיניך יש מקום לעבודה קבוצתית בסטודיו פתוח? איך?
איזה כיף שאת כאן, גם אחרי הפסקה שאחרי הפסקה שאחרי הפסקה.
סיקרנת מאוד עם הטד, לא חושבת שאני מכירה.
יש משהו בנקודת הסיום הפנימית, שהיא צורך פנימי. אולי ההגדרה המדוייקת יותר היא שזו לא נקודה גלויה, היא לא מטרה מוצהרת, משותפת או חיצונית. ארגז חול אינסופי זה דימוי יפיפה.
יש לי כל כך הרבה מרחבי למידה שאני חולמת לפתוח, בכל כך הרבה עולמות. אשמח לחשוב עליהם יחד. באופן אישי, חושבת שבהחלט יש מקום לעבודה קבוצתית בסטודיו פתוח, במסגרת שמאפשרת התבוננות פנימית- איזשהו סוג של עבודה אישית ("אמנותית" או אחרת) ומתוכה התחברות לקבוצתית, בהדרגתיות כלשהי בהתאם לקבוצה ולמצב. אני חושבת שזו דרך שמאפשרת המון, ומקפלת בתוכה אפשרות מובנית של רפלקציה על התהליך, שהיא חלק מאוד משמעותי
בזכותך מצאתי שוב את הטד ההוא
https://www.ted.com/talks/eduardo_briceno_how_to_get_better_at_the_things_you_care_about/transcript?language=he
וגם עשיתי כבר צעדים משמעותיים ואולי/כנראה/ או מילה אחרת שתביע רצון מעורבב בחשש – שנתחיל השבוע בלימוד משותף, כשאני מכוונת להציג כיווני מחשבה וכלים ושכל אחת תבנה לעצמה את המשמעות שהיא רואה בדברים.
לומדים הלכה ויהדות, אבל הסיבה שכל אחת ניגשת בגללה לדברים והמשמעות שהיא רוצה שהם ייתנו לחיים שלה – מגוונים. בתפילה שאצליח לייצר מרחב כזה שיש בו למידה ובחירה, שיש בו התקדמות ושהות, ושיש בו תנועה מהיחד אל הלבד ולהיפך.
כתבת כל כך יפה את הצהרת הכוונות של המרחב שלך. להסתכל יחד על אותה נקודה ולבנות ממנה משמעות אישית זה קסם גדול כל כך. סקרנית מאוד לקרוא על הדרך, על מה שיקרה שם, על הלמה ועל האיך. ועכשיו הולכת לבדוק את הטד.