פמיניזם ואני

*אוסף מחשבות, לא כל כך מסודרות, ולא בהכרח קוהרנטיות, בעקבות הרבה דברים שהצטברו ביחד, ובראשם קריאת הספר המרתק "מה זה בכלל פמיניזם? (ואיך קרה שאנחנו לא יודעות על זה כלום)" של טלי רוזין וצפייה חוזרת ברצף הסטוריז של הילה רגב על השפעת הקורונה על הנשים במשק הישראלי. שתי קריאות מומלצות ומעוררות מחשבות. נוגות, בעיקר.

ברשומה הקודמת פתחתי במן דיסקליימר, לגבי התחושה שמלווה אותי ובמידה מסויימת, מונעת ממני לכתוב את כל מה שאני רוצה לכתוב בימי קורונה- התחושה שאני לא באמת יכולה לדעת או להבין מה עובר עכשיו על אמהות אחרות (*כן. על אמהות. לא כי אין אבות במצב הזה, אלא כי הרשומה הזו, הספציפית, היא על אמהות. לא כדי להקטין את התפקיד ההורי של האבות, לא כדי להסיר או להטיל אחריות, אלא כדי לדבר על נקודה אחת, ספציפית, אישית מאוד מאוד). על אמהות שרגילות לשגרה של מסגרות, עבודה ומערכות עדינות ומורכבות של איזונים ושילובים. שמתפעלות עכשיו זומים כיתתיים במקביל לישיבות צוות ולילדים קטנים יותר, משועממים. לאמהות לילדים יחידים (או לאחים בהפרשים גדולים), שלא מוצאים את עצמם כבר חודשים בלי חברים, ושאפילו אם הם מעסיקים את עצמם נפלא- יש הרבה יותר מידי שעות ביממה. לאמהות שחייבות ללכת לעבודה, ומג'נגלות כמו וונדרוומן כדי שזה יוכל לקרות.

איך אני יכולה להבין? לפני שבע שנים נכנסתי להריון השני שלי, ומאז, אני כמעט לא "אמא עובדת". כשיעלה נולדה, הייתי רגע לפני סיום התואר שלי. את שני המבחנים האחרונים של התואר עשיתי במועד ג', עם הפסקות הנקה באמצע. כשהיא הייתה בת חצי שנה וספטמבר הגיע, היא נכנסה למשפתון, ואני התחלתי את דרכי כאמא עובדת (במשרד החינוך, ולכן ספטמבר). שנה וקצת אחר כך נכנסתי שוב להריון, שהיה מלווה בשמירת הריון ארוכה. הפסקתי לעבוד, ואחרי הלידה החלטתי, מהרבה סיבות שונות, לקחת חופשת לידה של שנה. בעקבות ההחלטה הזו יעלה נפרדה מהגן והייתה בבית, ומאז היא לא חזרה למסגרת. בשנת הלימודים שאחרי, כשאמיתי כבר היה בן שנה, חזרתי לאיזושהי גרסה של משרה מאוד מאוד חלקית באותו תפקיד, שהחזיקה מעמד, בדרך זו או אחרת, כמעט שנתיים, עד הפרידה הסופית. בארבע השנים האחרונות אני לא עובדת, בכלל. אמא במשרה מלאה. בין לבין פתחתי עסק, וסגרתי אותו. הקמתי בלוג אחד, והחלפתי אותו בבלוג אחר, שהוא לא עסק (במובן הכלכלי), אבל בהחלט תעסוקה.

ובכל התהליך הזה, והרבה הרבה יותר בתקופה האחרונה, אני שוב ושוב מוצאת את עצמי מול השאלה- איזה מקום יש לקול הפמיניסטי שלי? בתור מישהי שלכאורה וויתרה על כל ההישגים של המאבק הפמינסטי, שבמידה מסויימת בחרה את הבית, הילדים, הכביסה והמטבח והחזירה את הנשיות 50 שנה אחורה (משפטים ששמעתי באמת #1), איזו זכות בכלל יש לי לכעוס על הפגיעה של המצב במעמד הנשים? לקחת חלק בזעקת האמהות העובדות? איזו זכות יש לי להציע עצות, לחלק רעיונות, לדבר על תקשורת מקרבת, על אווירה חיובית ועל זמן פנוי? מה אני בכלל מבינה? איזו זכות יש לי? אני, שחיה חיים של חינוך ביתי מתוך בחירה, מקבלת שאלות על האווירה בבית, ועל הארגון וההתנהלות, ועומדת חסרת אונים. אני לא יודעת איך לענות על זה. כל תשובה שאני מתחילה לכתוב מרגישה לי מנותקת, פריוויליגית, מתנשאת. כשאני בחרתי את הבחירה שלי, בחרתי גם לשלם את המחירים שבאים איתה. כשאת נדרשת לשלם מחירים על בחירה שלא הייתה לך את הזכות לבחור- המחירים הם אחרים, והם כואבים הרבה יותר.

כמו בפעמים רבות בשנים האחרונות, אבל בעוצמה הרבה יותר גבוהה, אני מרגישה עד כמה העבודה שלנו, המקצוע שלנו, הם חלק משמעותי מההגדרה העצמית שלנו. בדיון עם חברה שנדרשה להחליף עבודות תוך כדי הקורונה, היא תיארה את התחושה שלה ללא עבודה, תחושת "מיותרות". וכשקראתי את זה, הרגשתי כמו בוקס בבטן. כמה מוכרת לי ההרגשה הזו, כמה הזדהות, מיד עניתי לה- "להתמודד עם זה שהעבודה היא לא הדבר היחיד שמגדיר את הנחיצות שלי היא אתגר מתמשך". אנחנו כל רגילות ומתורגלות בהגדרת המשמעות של קיומנו במונחים של מקצוע ושל משרה, שבלי זה, משהו מאוד מאוד בסיסי בזהות חסר. ואני, כבר כמה וכמה שנים בעולם החינוך הביתי, עדיין נאבקת למצוא ולהגדיר את המשמעות שלי, בלי לקבל עליה שכר. בלי שיספרו לי על "בזבוז הפוטנציאל" (משפטים ששמעתי באמת #2).

ואולי זו בעצם ההצלחח הכי גדולה של המהפכה הפמיניסטית. לפני 100 שנה, נשים בקושי יצאו לעבוד, יחידות סגולה היו בעלות קריירה. והיום? עומדת אשה במאה ה-21, ולא בטוחה איך להגדיר את עצמה בלי קריירה, בלי עבודה.

לפני כמעט שלוש שנים, ברשומה (בבלוג הישן) שהוקדשה ליום האישה, תמצתתי את הדילמה שלי, ואפילו ניסיתי לפתור אותה לעצמי, במידה מסויימת:

דוגמה אישית: להעביר מסרים זה נחמד, העצמה זה חשוב, אבל בסופו של דבר, כולנו יודעים ש- what you see is what you learn… אני לא עובדת. אני "יושבת בבית ומגדלת את הילדים". בזמן שאבא שלהם עובד שעות ארוכות, אחראי על הפרנסה ובהתאם- נמצא פחות בבית. אם זו התמונה שהם רואים בבית, כמה השפעה יש לעובדה שנאמר להם שאנחנו שווים? השאלה הזו מעסיקה אותי המון. הם רואים אותי גם עובדת ומתקנת, הם רואים את בח"ל גם מבשל ושוטף כלים, אבל האם יש להם מודל שיוויוני? כנראה שהתשובה היא לא, אבל,.. אני כן בטוחה שהם רואים וחווים את העובדה שלשנינו יש בחירה. לא בכל רגע ורגע. לשנינו יש רגעים בהם היינו מעדיפים להחליף תפקידים, או לפחות להתאזן. אבל שנינו עושים את מה שאנחנו אוהבים, שנינו בוחרים, משנים, מדייקים. שנינו נוכחים בחייהם ומראים להם, בלייב, שהכל אפשרי. שכל מה שתבחרי לעשות- מקובל. שתמיד תמיד, לכולנו, יש אפשרות לבחור.

והנה, מגיעה תקופה כזו, ומוכיחה לנו שזה לא לגמרי נכון. כל כך בקלות, כל כך במהירות, כל כך הרבה נשים סביבי הולכות ומאבדות את יכולת הבחירה, יחד עם השפיות. כי בעולם שלנו, גם במאה ה-21, כשמסגרות החינוך נסגרות, הרבה יותר אמהות נמצאות בבית. הרבה יותר נשים מוצאות לחל"ת, הרבה יותר נשים מצופות להמשיך לעבוד בדיוק באותה משרה, מהבית, ובמקביל, להיות אמהות השנה. להעסיק, לטפח, ללוות, להעשיר, לאפשר, להאכיל, להכיל, להאכיל.

בתוך כל זה, אנחנו ממשיכות לגדל ילדים, לחנך ילדות. להעביר להם ולהן מסרים על מה שמצופה, על מה שאפשר להיות. הם לא מסתמכים ומסתמכות על מה שנספר להם. הן שומעות ורואים את כל הסאבטקסט מכל השירים, הסרטים, הסדרות והספרים (זה נושא לרשומה שלמה, לפחות. בקלות גם לספר.). הן יודעות שהנשים שזכו שיכתבו עליהן ספרים הן המיוחדות, יחידות הסגולה. הם רואים את הפער בין שנאמר לבין מה שנעשה. את כמות האימהות ביחס לכמות האבות במפגשי החינוך הביתי (פעם, כשהיו כאלו), את החברים מבוטלי-המסגרת שעוברים ליד הבית שלנו, עם אמא, את האמהות ששואלות ומתייעצות איתי (ולפעמים גם עם בח"לי, שיחיה) על חינוך ביתי, את האבות שמגיעים בחושך, ישר מהעבודה, לאסוף מהחוג או מחגיגות יומולדת בשבת. (בהערת ביניים קצרצרה, כי זו ממש לא מטרת הרשומה הזו, מניחה שחור על גבי מסך את המחשבה שהדרך לפתרון, בעיני, כרוכה בשינוי תנאי העבודה של גברים ואבות, לפני השינויים בתנאי העבודה, ההעסקה, הקבלה והיחס של הנשים ושל האמהות).

התקדמנו הרבה מאז הילדות שלי, מאז המודל איתו גדלתי בבית- שני הורים קרייריסטים פלוס, ורק אמא עובדת במשרה מלאה שנייה בבית. הילדים והילדות שלנו, בהכללה, כחברה, חוות אבהות נוכחת יותר, מחוברת יותר. אין לי שום כוונה ושום רצון למחוק את ההישגים המופלאים של הנשים המופלאות שבזכותן הגענו לאן שהגענו. ההתקדמות, השינוי, הוא אדיר. אני חושבת שהדבר שהכי מעסיק אותי, בכל המקום הזה של "הזכות שלי להיות פמיניסטית" הוא סביב השאלה- מה הלאה? מה הצורך הזה בהגדרה, באג'נדה, בדיבור על הנושא הזה, אחרי התקדמות כל כך גדולה? בקצרה- התשובה שלי היא, שאני עוד לא מרגישה שהגעתי.

כשסיימתי לקרוא את הספר של טלי רוזין, לפני שהתחיל הסגר השלישי, ניסיתי לדמיין איך היה נראה הפרק שהיה נוסף לו ב-20 השנה שחלפו מאז שיצא לאור. דמיינתי פרק שמתייחס לפמיניזם שאני מכירה, שאני מרגישה חלק ממנו- עם הרבה פחות חוקים. כזה שנולדו ממנו תנועת המי-טו, והבודי פוזיטיב, ספרות הילדותים הפמינסטית. פרק שמזכיר נשים מרגשות כמו בר אומנסקי, שפתחה לי דלת להרבה מהמחשבות פה, ומגמות מבורכות של שחרור הדרגתי (הרבה יותר מידי הדרגתי) שהפמיניזם מתחיל, אולי, לאפשר גם לגברים. כל זה נכון, כל זה קורה, וחיובי, ומרגש ורוחש, מעל ומתחת לפני השטח. אבל בסוף, נדמה לי שהפרק החדש, האחרון, שאולי היה נכתב היום בספר הזה, היה קצת יותר מידי דומה לתחילת הספר. לרגע הזה בנסיעה, בה נדמה שהדרך שעוד נשארה לנו ללכת בה, ארוכה הרבה יותר מהדרך שכבר נעשתה.

סיימתי לכתוב את הרשומה הזו כבר לפני כמה ימים, ואני ממשיכה להתלבט ולדחות את הלחיצה על כפתור הפרסום. הבטחתי לעצמי השנה לצמצם את הצנזורה הפנימית שלי, לקצר את הדרך של המחשבות מהראש אל המסך. הבנתי שהמחיר של הצנזורה הזו גבוה יותר מהסיכון של "יחשבו שאני כזו" או שאולי, חלילה, אפגע. הערב יעלה שאלה אותי מה אני מגיבה לפוסט שקראתי ומצא חן בעיני כל כך ששיתפתי אותו איתה. נולד לנו דיון מרתק על תגובות שיוצרות תקשורת בונה, ואמרתי לי שאני אוהבת תגובות ששואלות אותי, שלא מסכימות אותי, ששולחות אותי לחשוב ולחקור וללמוד, שפותחות פתח חדש לשיחה. ובזכות זה החלטתי שאני יכולה. אני מוכנה לפרסם בלי צנזורה (אבל עם הסתייגויות, בכל זאת, baby steps), ויש כאן למטה את כל המקום שבעולם בשביל לכעוס, לא להסכים, לשאול, להסביר ולגלות יחד, שגם בלי צנזורה וגם כשלא מסכימים, השמיים במקומם עומדים.