של מי השורה הזאת בכלל?

שוב סגר. נדמה שאין כבר הפתעה, גם לא ממש התרגשות. סביבי מרגישה בעיקר אדישות כללית, ובכל זאת, סגר. בחודשים האחרונים, מאז שהקורונה טרפה את כל הקלפים, אני כמעט נמנעת מלפרסם כאן בבלוג. המצב הזה גרם לי להרגיש שאין לי הרבה מה לתרום. שכל הנסיון שלי וכל האמונות שלי, כל כך רחוקים מהמציאות ההזוייה הזו, של ילדים שנשארים בבית חודשים ארוכים, בלי אפשרות בחירה, של הורים שמתמרנים בין משרה מלאה להורות צמודה, בין מסכי זום אינסופיים. נאלמתי. נעלמתי. כתבתי המון, אבל פרסמתי מעט מאוד. ובימים האחרונים, בעקבות כמה שיחות וכמה שאלות שהגיעו אליי ממקורות שונים, חלקם מאוד בלתי צפויים, נפל לי איזה אסימון, קטן, קטנטן. נכון, אין לי מושג איך זה מרגיש לנהל משרה בכירה תוך כדי תפעולי זום ביד אחת וחיתול ביד השנייה, אין לי מושג איך לכל הרוחות מוצאים סידור ל-4 ילדים בזמן ששני הורים חיוניים חייבים ללכת לעבודה, ובכל זאת- יש משהו בו אני ממש מבינה, וממש ממש מנוסה. ימי בית. זו המומחיות שלי והאהבה הגדולה שלי, איי השפיות שלי והמשענת שלי בתקופות שהחינוך הביתי מרגיש לי כמו החלטה תמוהה ומלאת סימני שאלה. שנים כעסתי על עצמי שאני עצלנית. בחודשים האחרונים אני לומדת יותר ויותר להעריך את היתרונות שבביתיות שלי, בעובדה שתמיד תמיד תמיד אני מעדיפה להיות בבית, כמעט על פני כל אפשרות אחרת. אף פעם לא משעמם לי בבית, קל לי הרבה יותר להיות עם הילדים בבית, הכל פשוט לי יותר בבית. נכון יש מן תיאוריית התפתחות אישית כזו, שדווקא במקום שהכי קל לך, את לא מצליחה לראות את הערך שלו, כמה לאחרימות הוא קשה? אז זה בדיוק זה. והקולות שהגיעו אליי, הזכירו לי שזה יכול להיות קשה, מאוד, ושם- אולי כן יש לי מה לתרום.

יש לי הרבה מה להגיד על ימי הבית שלנו ומה הופך אותם לכל כך אהובים עליי, גם כשהם מגיעים ברצף-בלתי-נגמר-של-שלושה-שבועות-אולי-יותר-מי-כבר-סופר. בהתייעצות עם החכמים באדם- שני הילדים המופלאים שלי, החלטנו להתחיל מרשימה של הדברים הכי הכי בסיסיים שאפשר לעשות מדברים שסביר להניח שכבר יש בבית, או לפחות- שקל מאוד להשיג. כרגיל, המטרה היא לא לתת מתכונים ורעיונות של העתיקי-הדביקי, אלא לפתוח את הראש, לעושר האפשרויות שכל פריט יומיומי שכבר יש לנו בבית מציע, ולתת כיוון כללי ואולי גם השראה כדי לקחת את זה למקומות שמתאימים למשפחה שלך, לתחומי העניין, ההעדפות והאפשרויות הזמינות. הכותרת המקורית שנתתי לרשומה הזו הייתה "מה שאפשר ממה שנשאר", אבל תוך כדי כתיבה הבנתי עד כמה זה לא מדוייק. כאן זה לא "בתיה עוזיאל". אין פה תוצרים, אלא הזמנה למשחקי-מחשבה במה שיש לנו בבית. ממש כמו התוכנית הבאמת נהדרת "של מי השורה הזו בכלל", שהזמינה אותנו להסתכל ממש-ממש אחרת, על חפצים ועל מצבים יומיומיים.

בחרתי להתמקד בגילאים הגדולים יותר, נניח גילאי גן בוגרים עד גיל ההתבגרות, ובעצם עד בכלל, כי רעיונות לתינוקות ולפעוטות יש ברשת אינסוף (גם בבלוג הישן שלי, וגם בכלל). בהכללה גסה, היכולת שלנו להעסיק את עצמנו נוטה לרדת עם הגיל. כשמשחקי הגילוי, החקירה, התחושה והדמיון פוחתים בהדרגה, בדרך כלל ממלאים את מקומם חיי חברה ומסכים. מאחד יש לנו פחות מידי בימים האלו, מהשני יש לנו יותר מידי (לפחות לי, על עצמי, מרגישה באובר-דוז רציני), והאתגר להצליח להנות, לחוות וללמוד את עצמנו בלי שני אלה, נדמה כמעט בלתי אפשרי.

כשלא רגילים לזה, כשכל הזמן הפנוי שלנו מלא בלו"זים מתוכננים, המעבר הוא חד ומאתגר מאוד. ממש ממש בתחילת הקורונה כתבתי רשומה על זמן ההסתגלות, ואני עדיין עומדת מאחוריה. נדמה שכבר הסתגלנו, אבל קל מאוד לחזור להרגלים ישנים. אם, כמשפחה, בשגרה, אין לכם הרבה הזדמנויות לתעסוקה-עצמית (ואלו בדיוק הפסקאות בהן אני מתלבטת, נשמעת לעצמי קצת מתנשאת, אפילו מטיפה. ובכל זאת, שוב ושוב אני שומעת מההורים שסביבי שזאת התחושה, שהיא לא נדירה, היא לא חריגה, זו המציאות של רובנו בשגרה מהירה ועמוסה, וכשיש שינוי- לא עניין של טוב יותר או פחות, פשוט צריך להתכונן אליו כשינוי), השימוש בכל הרעיונות האלו יכול לבוא בהדרגה. קודם כל בדוגמה אישית, של הורים שמוצאים לעצמם רגעים של תעסוקה שהיא לא משימות-חובה ולא גלילה מהנה, אחר כך בביחד, בעשייה משותפת, מינימלית, קטנה, 10 דקות של יחד, בין זום לפגישה, ובסופו של דבר- לפעילות שוטפת, עצמאית, בזרימה. המעבר מהכוונה מלאה לפעילות חופשית לגמרי הוא חד, לפעמים קיצוני מידי. בהתחלה יש ערך לכמעט-מתכונים, להצעות הגשה יחסית ספציפיות. ככל שהמיומנות גדלה, החופש יכול לגדול ולגדול. היום, אצלנו בבית, כשאנחנו ממש מתורגלים בחופש הזה, ברוב המקרים מספיקה הנוכחות של חומרים מעניינים, והשאר קורה בעצמו. זה תהליך, זה לא כי הילדים שלי מיוחדים או יצירתיים במיוחד, זה כי אנחנו מתרגלים. ככה פשוט.

ואחרי כל הרקע, ההקדמה והדיסקליימרים הנדרשים-

5 אביזרים יומימיים שיכולים להפוך לאינספור משחקים ועיסוקים פתוחים, לילדים קצת יותר גדולים:

• קופסאת שאריות/אוצרות: סלסלה או קופסה גדולה, שמונחת במקום מרכזי בבית, ואליה נאספים, תוך כדי היומיום, בדרך לפח- אוצרות קטנים: חלקי המשחקים שאיבדו את חבריהם, דיסקים ישנים, חלקי קישוטים, תכשיטים מתפרקים, פקקים מסוגים שונים, ברגים שכבר לא שמישים ועוד ועוד אוצרות. קופסה כזו מזמינה אינסוף אפשרויות ועיסוקים, לפי הגיל, היכולות ובעיקר נטיות הלב. אפשר ליצור תמונות- להרכיב, לצלם ולפרק, אפשר לבנות בתים וליצור עולמות שלמים (זו הפעילות המועדפת אצלנו כרגע), אפשר להמציא מכונות שפותרות בעיות יומיומיות, אפשר ליצור פסלי ready-made ורובוטים, או ציורים מעורבבי-חפצים, כמו שעושה למשל המאייר כריסטוף ניימן בעמוד האינסטגרם שלו (יש עוד הרבה עמודים דומים להשראה, הוא אחד שאני מחבבת במיוחד, ולו רק בגלל הפרק שהוקדש לו בסדרת המופת "אבסטרקט") או תכשיטים ואביזרי נוי בסגנון שיוצר גיא גיל (כנ"ל). ומה עוד?! תנו לידיים להוביל, בלי לחפש את היפה, את המושלם ואת הסופי. הקופסה מיועדת למשחק, לתהליך ולדרך.

• דמויות: דומה, אבל שונה. דמויות מכל סוג- פליימוביל, חיות, יצורי ביצת הפתעה וארוחות ילדים במקדונלדס (אם אין לכן, תשאלו בקבוצת ה"קחו-תנו" המקומית, ואם אין אחת כזו- זה הזמן להקים אחת כזו. משנה חיים, באחריות). אצל הצעירים יותר, דמויות מסוגים שונים יכולות לאכלס שעות אינסופיות של משחקי דמיון. אם הם לא מתורגלים במשחקי דמיון (אם עבר זמןרב מאז הפעם האחרונה ששיחקו), אפשר להתחיל עם מסגרת. למשל- להציע להציג/ליצור סמנה מתוך משחק מחשב, תוכנית, סרט או סיפור אהובים במיוחד. אפשר ליצור ככה משחק ניחושים- לזהות את מקור הסצנה. אפשר ללמוד ליצור סרטוני סטופ-מושן או ליצור פשוט סרטונים, וללמוד תוכנות עריכה כדי לשפר אותם. אפשר לעשות יחד אתגרי צילום, כמו להביע רגשות שונים באמצעות הדמויות, חידון ביטויים (שישלח בווטסאפ המשפחתי) ועוד אינסוף אפשרויות, לפי תחומי העניין שלהם.

• אביזרי תנועה: אין שום צורך באביזרי ספורט ייעודיים, בטח לא מקצועיים, כי אלו נוטים להיות מאוד ספציפיים, והמטרה שלנו כאן היא לפתוח, כמה שיותר. בשבועות האחרונים אנחנו משתדלים ליצור לנו מסלולי אתגר יומיים, כל יום, מסלול חדש, עם אותם חפצים בדיוק- ליצור כמה שיותר תרגילים, עם מה שיש לנו בבית. מסוג הדברים שפותחים גם את הגוף וגם את הראש. בציוד הספורט שלנו יש בין היתר כדור גומי פושטי של ילדים, כריות מושב וכריות רגילות, ביליבו, רצועות גומי, וכמובן- הגוף שלנו. גם בלי אביזרים בכלל, אפשר ליצור כל יום רצף תרגילים חדש לגמרי. אם יש בבית, אפשר לנצל גם כדור פיזיו גדול, פיתות, משקולות וכל השאר- להמציא, גם להם, כל יום שימושים חדשים, אבל ממש אין צורך לקנות במיוחד. אפשר כמובן לשאוב השראה משלל סרטוני התרגול המגוונים שמציפים את הרשת, אפשר להמציא משלנו ולהעביר הלאה- לבני המשפחה, הכיתה, החברים לחוג.

• קמח: בעיקר קמח, ובכלל- חומרי גלם בסיסיים של מטבח. מצרכים מהסוג שבאופן כללי, כדאי שיהיו בבית בסגר, ובנוסף לאוכל, יכולים לשמש גם לאינספור תעסוקות. קודם כל, לאפות ולבשל ארוחות, על באמת. אני חושבת שצריך לחוקק איזה תנאי כזה, שכל ילד צריך לפחות פעם אחת בקורונה הזאת להיות אחראי, מא' עד ת', על ארוחה, או לפחות על קינוח מפנק. זה בסיסי, זה מלא שיעורים, וזה ממלא המון זמן ואת הבית בניחוחות נפלאים. אפשר להכנס למצברוח משחקי גם במטבח, להמציא מתכונים, לא לפחד לקלקל, וגם לקשט, לצלם, להכין חוברת מתכונים משפחתית, לאסוף מתכונים מכל המשפחה ועוד כיווני אוכל טעימים. מה עוד אפשר לעשות עם קמח? אפשר להכין בצק מלח, שבניגוד לשמו, מכיל יותר קמח ממלח, שמתקשה באוויר ומאפשר לפסל דברים שנשארים, כמו קישוטים לחדר, מגנטים למקרר ועוד. אפשר להכין חול ירח (על כל כוס קמח, להוסיף שמינית כוס שמן צמחי כלשהו, להגדיל כמות ביחס קבוע של 1:8), שאין לו באמת שום מטרה, אבל זה אחד הדברים הכי נעימים שיש, לכל גיל. אפשר לשחק איתו עם תבניות וחותכנים, אפשר להחביא בתוכו מטבעות, חידות ושאר דברים ואפשר פשוט למשמש אותו, שעות. באמת ששעות. אפשר להכין בצק משחק ביתי. יש אינספור מתכונים (הנה שניים אהובים עליי, מהבלוג הישן שלי. הראשון המושקע, הוא מבושל, מחזיק מעמד נצח. השני מהיר יותר, וגם מתקלקל קצת מהר יותר, אבל עדיין נפלא). נכון, בצק משחק נשמע "לקטנים", אבל אין דרך בדוקה ומופלאה יותר להוציא אגרסיות, אנרגיות עודפות ועצבים, גם בגיל 4 וגם בגיל 40. זוכרות את בלוני הלחץ שהיו להיט אי שם בשנות ה90? אז בצק משחק עושה בדיוק את אותה עבודה. את אותה עבודה אגב, עושה גם בצק שמרים, שבסוף התהליך יכול כן או להפוך ללחם/חלות/לחמניות/פיצה, אבל העיקר שאחרי הלישה מרגישים רגועים כמו האיש של פילסברי. מעבר לעניין הרגשי המרגיע, חומרי מטבח בסיסיים יכולים להזמין גם אינספור ניסויים מדעיים וחקירתיים, השניים הקלאסיים החביבים עלינו ביותר הם חומץ וסודה לשתיה (לא מפסיק להלהיב. אפשר לגוון מיכלים, צבעים וסיפור מסגרת, אבל לא באמת חייבים) וניסוי המיסטוק הקלאסי, שמכיל קורנפלור וקצת נוזל (כאן, למשל, דוגמה עם רסק תפוחים. עובד גם עם מים, ויש שם בפוסט עוד אפשרויות).

• ניירת- כל בית צריך ניירת. דפים מסוגים שונים יכולים לזמן אינסוף שעות של הנאה. חשבונות ישנים ועלוני דואר מיותרים יכולים למלא שעות של אימוני אוריגמי, למתחילים ולמתקדמים. אפשר להכין קישוטי נייר לחדר- שרשראות, מגזרות, פנסים. על דפי מדפסת חלקים או על הצד השני של דפי טיוטה משומשים אפשר לשחק ארץ/עיר, איקס/עיגול, 4 בשורה, צוללות, סיפור או ציור בהמשכים. אפשר להכין אחד לשני חפש את המטמון, לשלוח מכתבים, של פעם, לבני משפחה, לחברות ולחברים. מעיתונים ישנים אפשר להכין עיסת נייר, ליצור "כתב סתרים", להכין קולאז'ים (ברמות שונות- החל מלוחות השראה בסיסיים, דרך יצירת דימויים מורכבים ועד יצירת תמונות מרהיבות שמבוססות על צבעים), חבילה עוברת, חוברת חידונים ותשבצים. כמובן, אפשר לצייר, לאייר, לפסל (אתגרי פיסול בנייר זה ה-דבר, גם כשיש פחות חיבור לעולם היצירה, יש פה אתגר בנייה, עם אלמנט מדעי, שיכול לענות להמון תחומי עניין. הבסיס הוא הזמנה ליצירת תלת מימד מנייר אחד, או יותר).

תוך כדי הכנת הרשומה, נוספו לנו עוד ועוד רעיונות להוסיף לרשימה. עוד חפצים בסיסיים (נניח, חפיסת קלפים) שמחביאים בתוכם עולמות שלמים. אבל החלטתי על 5, והנסיון מלמד אותי שרשימה כזו היא אף פעם לא סופית, לא מלאה, היא תמיד רק נקודת התחלה. אז עכשיו אשמח מאוד לשמוע ממך- מה חשבת על הרשומה הזו? רעיונות כאלו שימושיים לך? כיוונים אחרים שהיית רוצה לראות? וכמובן- ניסית בבית שלך? חשבתם יחד על רעיונות חדשים להשתמש בחפצים שברשימה שלי? הכנתם רשימה משלכם? אשמח מאוד מאוד לקרוא כאן בתגובות או במייל אישי, ו, אם יתאים לך כמובן, גם לשתף הלאה.

מאחלת לכולנו עוד סגר מלא משפחתיות, יצירתיות, שלווה וחיבור, והרבה הרבה יין.