שגרת חיים

מסתבר שפתאום סביב חגיגת הקורונה שמסביב, השאלה איך נראים חיי היומיום שלנו, בחינוך הביתי, מסקרנת יותר מתמיד. קיבלתי כלמיני הצעות מפתיעות לקורסים דיגטליים, הרצאות מקוונות ושלל רעיונות להפצת רעיונות ללא הפצת וירוסים. והאמת היא, שאני לא חושבת שאני מומחית מספיק בשביל לייעץ. אני כן מכירה, ממש מקרוב, את השגרה ואת חיי היומיום שלנו, והאמת היא, שזה לא בדיוק אותו הדבר.

במעבר משגרת חיים רגילה של מסגרות קבועות ומסודרות לשגרת חיים של חופשה ארוכה או של "חינוך ביתי" כזה או אחר, ממש כמו בכל שינוי או מעבר, יש תקופת הסתגלות. זה קורה גם במשפחות שבוחרות להוציא את ילדיהם ממערכת החינוך לשגרה של חינוך ביתי, ובמידה קטנה יותר זה קורה אצל כולם, בחופש הגדול או באירועים דומים.

לחופשה הכפויה הזו, שהמציאות מזמנת לנו עכשיו, יש יתרון גדול שבדרך כלל אין בחופשות הרגילות בלוח השנה– זמן. המצרך הכי חשוב ללמידה, והכי חסר ביומיום השוטף שלנו. לפנינו כארבעה-חמישה שבועות (בהערכות הנוכחיות) של שבירת שגרה, או של בניית שגרה חדשה. אין לחץ למהר או להספיק. אין אטרקציות לסמן עליהן וי, אין אירועים משפחתיים או חובות חברתיות שחייבים למלא, כולי תקווה שגם אין "חוברות לחופש" ומשימות חיצוניות. יש לנו הזדמנות נדירה, פשוט להיות.

אז בעיני, ההתכווננות הכי מדוייקת לשבוע הקרוב היא "הסתגלות". ממש כמו בתחילת השנה במסגרות. עוד אין לו"ז קבוע, עוד אין "צריכים" ומשימות, רק שהייה וזמן של התרגלות. נכון, לא צריך להכיר אנשים חדשים, אלו אנשים שאנחנו מכירים מצויין, ורגילים לבלות יחד. זה לא מקום חדש, אלא מקום שאנחנו חיים בו כבר שנים, ובכל זאת- יש פה הסתגלות.
לילדים, וגם למבוגרים, שרגילים לתוכנית שעתית מסודרת וקבועה, יכול להיות לא פשוט להסתדר עם החופש של בלי לו"ז, בלי תוכניות, בלי דברים שצריך לעשות. הנטייה הטבעית שלנו היא להצמד למוכר, להכין מיד לו"ז קבוע, לבחור לנו עוגנים, למלא את הזמן שלנו בתוכניות ובעשייה.

בעיני, שינוי השגרה הזה מזמין אותנו דווקא לתת מקום לחוויה, או להוויה, קצת אחרת. לתת מקום לשבוע הזה פשוט לקרות. לא למהר לתכנן לנו את הלו"ז, זה עוד יגיע, זה עוד יקרה, אבל בשבוע הזה, שהגדרנו אותו מראש כ"הסתגלות", יש לנו אפשרות לראות איך זה מרגיש בלי. מי אנחנו ומה קורה איתנו כשאנחנו לא ממהרים. בדיוק השבוע, בשיחה עם חברות טובות, דיברנו על זה שגם בתוך הבחירה הזו של "לצאת מהמירוץ", כולנו במידה מסויימת ממשיכות לחיות בתוכו, ומשוועות לאיזה קול מבחוץ שיגיד לנו לעצור, שיגיד לנו שעכשיו אסור לצאת מהבית, שצריך להתכנס. 

אז מה עושים כשאין לו"ז? מקדישים את השבוע הזה להתבוננות ולהקשבה. כל אחד לעצמו, וכולנו יחד, אחד לשני, אחת לשניה (וכל שילוב אחר). זה מתחיל מהדברים הכי קטנים שכל כך מקובעים בשגרה שלנו- מתי אוכלים ומה אוכלים? האם אנחנו אוכלים לפי השעון כי הגיעה שעת הארוחה? האם אנחנו יודעים לזהות קצת לפני שהרעב משתלט עלינו והופך אותנו למפלצות כועסות, כדי להכין את האוכל שלנו בזמן? וכן, יכול להיות שבימים הראשונים נפספס ונגיע לשלב המפלצות הכועסות, אבל נלמד את הגוף שלנו. האם גודל והרכב הארוחות שלנו מתאים לנו? לי לקח הרבה מאוד זמן להבין שאמיתי זקוק לאוכל בלי הפסקה בשעות הבוקר, ולמעט מאוד אוכל בצהריים. הרעיון הזה של ארוחה מרכזית ביום דווקא בצהריים פשוט לא עובד לו. אני יכולה לריב איתו או להתווכח, אבל זה לא עובד לו. אז מה? נכון, אחרי שכל זה יגמר בשלום (אמן) ויהיה מאחוריני (אמן), סביר להניח שנצטרך כולנו לחזור לשגרה המוכרת שלנו, ושוב להסתגל מחדש. לא עדיף כבר לשמור על השגרה המוכרת ולהמנע מעוד הסתגלות?  האמת היא, שאולי תהיה לנו הזדמנות, להבין מה השגרה שאנחנו באמת צריכים, וליצור לעצמנו שגרות טיפטיפונת יותר מותאמות לצרכים הנוכחיים שלנו? נכון, כנראה שלא יזיזו את שעת הפסקת העשר בבתי הספר, או את סיום יום הלימודים, אבל אולי נדע להתאים את ארוחת הבוקר שלפני קצת יותר טוב? לשלוח ארוחה אחרת בילקוט? להוסיף עוד משהו שיסתום את הרעב בשלב ביום בו אפילו לא ידענו שקיים רעב? וגם אם לא נצליח לשנות את ההרגלים אחר כך, למה שלא ניתן לעצמנו הזדמנות לראות מה קורה כשאנחנו מנסים? כשאנחנו קצת יותר מדוייקים לעצמנו? כמובן שהאוכל הוא רק הדוגמה הכי קלה. ההתאמות האלו נכונות לכל התחומים. בכל כך הרבה עולמות של "התפתחות אישית" מדברים על בחינת דפוסים והרגלים, והנה, המציאות מספקת לנו פה חתיכת הזדמנות, לבדוק את הדברים. "כולם צריכים לאכול ביחד" זו עובדה? זו דעה? זה דפוס? האם מה שחשוב לנו זו האכילה המשותפת או זמן האיכות המשפחתי סביב השולחן? האם יש דרך אחרת למלא את הצרכים שכל כך חשובים לנו?

בין מילוי הצרכים הבסיסיים, בימים שאלו ה"צריכים" היחידים, שכמעט כל הצרכים החיצוניים נעלמים ורק הצרכים הפנימיים נשארים ומקבלים את כל הבמה, יש לנו הזדמנות פז לגלות מה באמת חשוב, מעסיק או מעניין כל אחד מאיתנו. זה לא בהכרח יהיה פשוט. בהתחלה, כולנו ננסה להצמד להרגלים שלנו. אנחנו רגילים לדעת מה אנחנו צריכים לעשות, לא להמציא לעצמנו תעסוקה בכל רגע נתון. אם לא נמהר להצמד להרגל, אם ניתן מקום לחבלי ההסתגלות ולקשיים שיעלו בדרך (וסביר שיעלו, אין לי איזו מטרה לשרטט תמונה וורודה. פה זו ההזדמנות שלנו לתרגל אמונה. בעצמנו, בילדים שלנו, בדרך. ממליצה בחום לקרוא קצת מילים מחזקות על האמונה הזו לפני שמתחילים, זה תירגול שנמשך חיים), אנחנו עשויים לגלות אוצרות ופנינים, לצאת יחד למסעות מופלאים ומרתקים. 

מה הילדים שלנו בוחרים לעשות כשכל האפשרויות שבתוך הבית פתוחות בפניהם? אפשר להחליט על כללים מסויימים שמתאימים לכם, אבל כדאי להשתדל לא למהר להיצמד להרגלים הקבועים שלנו, לסגור כמה שפחות, כדי לראות מה באמת עולה. אחר כך, כשתגמר ההסתגלות, נוכל להתאים את הכללים שלנו, להיות בטוחים מה קריטי לנו, על מה אנחנו מתעקשים, מה כרגע נכון לנו לשחרר. יהיה לזה זמן. (ואם גם אותך מדאיג במיוחד נושא המסכים, אפשר להציץ כאן, לסוג של צפירת הרגעה).

אם נגלה מה באמת הצרכים של כל אחד מבני הבית שלנו, מה חשוב להם ומה מעסיק אותם עכשיו, נוכל להפוך את השבועות האלו יחד למסע משמעותי של למידה, של התפתחות ושל חיבור, של כל אחד לעצמו ושל כולנו אחד לשני, מתוך המקום המשמעותי של כל אחד ואחת מאיתנו במארג המשפחתי .

כמובן שאי אפשר לצפות שכבמטה קסם, ילדים בני שנתיים יעסיקו את עצמם במשך שלוש שעות רצופות. גם לילדים בני 8 ו-10, שלא רגילים לזה, יקח זמן למצוא את עצמם בתוך זה, אבל אמרנו- שבוע הסתגלות. אנחנו בודקים מה אפשרי, מה נחוץ, מה חסר. איך למשל אפשר לעשות את זה?

• להעביר את המשחקים, ספרים, אפשרויות תעסוקה השונות למקומות מרכזיים ונגישים. בהמשך הדרך, אחרי שנבחן מה אנחנו עושים איתם, אולי נגיע גם לסידורים ולמיונים, אבל כרגע- רק נוציא את הכל, כדי להזכיר לנו כמה אפשרויות מדהימות הבית שלנו מזמן. 
• להיות בשקט. בחיי שזה אחד האתגרים הכי גדולים בשבוע הזה. לעצור רגע את הצורך שלנו לתפעל ולפתור את הקושי ואת השעמום. זה הזמן להכין לעצמנו כוס גדולה של קפה חם (או קר, אין לדעת לאן יתגלגל מזג האוויר בשבועות ההזויים האלו) ולהבטיח לעצמנו שנשתה אותה עד תום, בלי להתערב במה שקורה. אפשר לשבת קרוב, להיות נוכחים, להראות לילדים שאנחנו רואות אותם, אבל להשאיר את מרכז הבמה פנוי. 
• ואז להתבונן מהצד, לראות מה הם עושים, איך הם עושים, לנסות להבין למה דווקא את זה, מה בתוך הפעילות שהם בחרו מושך אותם במיוחד. בעיני החלק הזה הוא המשמעותי ביותר בכל תהליך למידה, הקדשתי לו פה המון מקום כאן בבלוג, למשל הפוסט הזה כולו מדבר על התבוננות. אבל לא חייבים בשלב הראשון להתעמק כל כך. פשוט להתבונן ולהקשיב, בסקרנות ובראש פתוח. 
• אחרי כמה תצפיות סקרניות, אפשר לנסות להצטרף אליהם למה שהם עושים. כן, גם אם זה משחק מחשב שלא מעניין אותי בכלל, לנסות קצת לשבת לידם, לשאול שאלות, ובעיקר לתת פתח לדבר- להסביר מה כל כך מלהיב במשחק הזה, מה הוא נותן להם, למה דווקא אותו הם כל כך אוהבים. 
• לנסות לסמן לעצמנו אמירות משמעותיות, נושאים שחזרו על עצמם, שאלות שנשאלו, בקשות, געגועים שהובעו. כל מה שעולה, בלי ביקורת, שיפוטיות או הכנסת הדעות שלנו לתוך זה. אפשר להתאמן קצת בלשחרר את השאלה "מה הם צריכים", להפנות אותה אליהם במקום אלינו. אפשר גם להשאיר את זה להמשך. 

זהו, שבוע של הסתגלות, התנסות, התבוננות והרבה הרבה סקרנות. נשמע לך אפשרי? כמובן שאני אשמח

לשמוע חוויות, לענות על שאלות ולגלות עוד נקודות מבט חדשות דרך העיניים שלך, כאן בתגובות, ב"צור קשר" או בפייסבוק של "למידולוגיה". מאחלת לכולנו בריאות טובה, ושתהיה לנו יציאה (בטעות הקלדתי "יצירה", גם זה נכון) מועילה ומשמעותית מהשגרה. אם היא כבר, לפחות שיצא ממנה משהו טוב לכל אחד ואחת מאיתנו. אמן.