אין לי זמן

אחד הדברים המשמעותיים ביותר בקונספט של "למידולוגיה" מבחינתי הוא הרעיון שלמידה קורית בתוך החיים עצמם. בתוך השגרה שלנו, בתוך מה שממילא קורה. למידה מתרחשת בכל זמן, בכל מקום, גם בלי שנקדיש זמן מיוחד בלו"ז שלנו ללמידה בפני עצמה. ובכל זאת, הדברים שאני כותבת עליהם כאן, נדמה שהם דורשים זמן משלהם. התבוננות? התאמת המרחב הביתי ללמידה? חיפוש של מקורות מידע ואמצעי חקירה שמתאימים לנושאים המסויימים שמעסיקים את הילדים שלנו ממש עכשיו? מתי יש לנו זמן לעשות את זה? מתי בכלל לילדים שלנו יש זמן לדברים האלו, שמעסיקים אותם? בין הלמידה הממוסדת, בין העבודה, בין החוגים, בין ההסעות, בין מטלות הבית ובין ובין…זמן הוא תמיד המשאב שהכי חסר. ולמידה? למידה צריכה זמן. למידה היא תהליך, היא לא קורית ברגע אחד.

אז איך עושים את זה? איפה מסתתר הזמן הזה? איך למידה משתלבת בשגרה שלנו?

התשובה בקצרה- כדי ללמוד בתוך החיים צריך לפנות זמן. צריך לפנות זמן כדי לעשות בו פחות, לא כדי לעשות יותר. כדי למצוא את הזמן ללמידה, לפנות מקום לתהליך ולהעמקה, צריך לפנות זמן לילדים שלנו להוביל את תהליך הלמידה של עצמם, צריך לפנות זמן לנו ללמוד את הלמידה שלהם. צריך לעשות מקום- לא להכניס לתוך הלו"ז שלנו עוד דברים, עוד משימות, עוד צריכים לרשימה שגם ככה לא נגמרת, אלא לפנות זמן לחיים עצמם לקרות, בלי למהר, בלי לרוץ, בלי להספיק.

קצת יותר בהרחבה, בצורה קצת מלאכותית, אני מחלקת את התשובה לשאלת הזמן לשני חלקים- זמן למידה לילדים וזמן למידה להורים, כדי ללמוד וללוות את הלמידה של הילדים.

זמן ללמוד

אחד המשפטים הראשונות שכל הורה מתחיל שומע הוא "ילדים צריכים סדר יום". וככה יוצא שמגיל די צעיר, רוב היום של הילדים שלנו מובנה ומתוכנן עבורם.

כדי ליצור את הלמידה של עצמם, ילדים חייבים זמן פנוי. זמן שהכל יכול לקרות בו, זמן שהם מתכננים לעצמם. זמן בלי "צריכים", בלי תוכניות, בלי שאומרים להם מה לעשות. בלי אטרקציות, בלי הפעלות, בלי מסכים, בלי חוגים, בלי מטלות, לפעמים אפילו בלי חברים (גם לזמן פנוי עם חברים יש ערך גדול, לצד זמן פנוי לבד באמת). זמן לעשות "מה שמתחשק להם". גם אם נדמה לי שהם סתם מבזבזים את הזמן הזה שיש להם, הם עדיין צריכים אותו, את השקט הזה, שמאפשר לשמוע את עצמם. את השעמום, שמכריח אותם לבדוק מה מעניין אותם, את הלבד, שנותן מקום לעבד את כל הביחד.

זה קשה, וזה מאתגר, ללמוד להיות ב"זמן פנוי". רובנו לא רגילים לזה. גם הילדים שלנו לא רגילים לזה. גם אני, כשנדמה שיש לי רגע פנוי, מוצאת את עצמי מתחבאת בעמודי הפייסבוק. אבל הנסיון הוכיח לי (ולא רק לי, זה נושא שנחקר והוכח שוב ושוב ושוב)- כשאנחנו לומדים להיות משועממים, כשאנחנו לומדים להיות עם עצמנו ולהנות מזה, כשאנחנו צריכים לחפש את העניין בתוכנו- אנחנו מוצאים את העניין המשמעותי ביותר עבורנו. את הסקרנות האמיתית שלנו, את החיבור לעצמנו. ושם מתחילה למידה.

זמן מאפשר לנו להתעמק, להתנסות, לחקור, לבדוק דברים חדשים, להתאמן שוב. לפי גישת מונטסורי, "סבב" למידה נמשך שלוש שעות רצופות, בהן הילדים חופשיים להתעסק "במה שבא להם" מתוך האפשרויות שסביבם. שלוש שעות נותנות לילדים מספיק זמן לבחור, להתמקם, להתעמק, לטעות, לנסות שוב, לשקוע, להתרכז, להצטרף, להתרחק, להחליף, לחזור. מספיק זמן לתהליכים לקרות, לחיבורים להיווצר.

בכמה הזדמנויות ביומיום שלנו הילדים שלנו עסוקים בעצמם שלוש שעות? זה נשמע די דמיוני בעולם העסוק שלנו. איפה נכניס שלוש שעות משחק ביום? כנראה שזה שמור לאירועים מיוחדים כמו סוף החופש הגדול או היום שלפני ליל הסדר. אבל אנחנו בהחלט יכולות להתחיל בפחות, למצוא איים קטנים של זמן "בלי". אחר הצהריים אחד או שניים בשבוע בלי תכנונים, שבת אחת שנשארים בבית, בלי אורחים ובלי טיולים, ימי חופשה בלי אטרקציות- פשוט זמנים שקטים. אצלנו בבית אמיתי מעדיף את הזמן שלו מוקדם בבוקר. הוא קם לפני כולם, ולפני שמתחיל הטירוף של היום הוא מספיק לשקוע בעולמות שהוא יוצר- בציור, בבניה, בדמויות, עם ספר, כל פעם משהו אחר. יעלה מעדיפה לישון בבוקר ולמצוא זמנים אחרים. יש תקופות שהעולם בחוץ קורא לנו, ואנחנו לא מספיקים כמעט לבלות בבית, בלעשות את ה"כלום" החשוב כל כך. אחרי שבועות כאלו המחסור הזה ממש מורגש, ואני "מכריחה" אותנו לקחת לנו יום בית שקט, שמאפשר לכולנו לעבד את מה שכל אחד מאיתנו זקוק לו.

כאמור, ההתחלה יכולה להיות מאתגרת. אנחנו לא רגילים להשתעמם, להעסיק את עצמינו. זה כל כך מפתה להציע להם רעיונות, להוציא להם דברים לעשות. גם לזה יש המון יתרונות. אבל כאן המטרה שלנו היא לתת מקום למה שמעסיק אותם. להציץ פנימה. אפשר להתייחס לזה כאל ניסוי, אתגר. אתגר בו המטרה שלנו היא פשוט לראות מה קורה. בלי להתערב, בלי להציע, בלי לדבר. בכוונה להעסיק את עצמנו במשהו אחר, ליד, קרוב, אבל אחר. יש סיכוי סביר שבהתחלה נשמע הרבה "משעמם לי" ו"מה עושים עכשיו", ויש סיכוי סביר גם למריבות, יללות ותחנוני מסך. אם נצליח באמת להאמין שהם יכולים, שיש שם בפנים דברים מרתקים שמחכים להתגלות, להחקר, להלמד, אם נצליח לעבור את שלב ההסתגלות- נגלה עולם חדש של יצירה. עולם בו הילדים מתחילים להיזכר ב-100 השפות שהם נולדו איתם. עולם בו הילדים נזכרים בכל המשחקים ששוכבים כבר חודשים בארון ובודקים מה אפשר לעשות איתם. עולם בו הם משתמשים במשחקים מוכרים בדרכים חדשות. עולם בו הם בונים, מפרקים, מנסים, חוקרים ולומדים את מה שמעניין אותם. ואנחנו? נשב בצד, נתבונן, ומידי פעם, בעדינות רבה, נבדוק אם משהו באמת חסר להם בסביבה, אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להפוך את הזמן הפנוי שלהם לעוד יותר שלהם, לתת עזרה מינימלית, קטנטנה, שתתן להם פתח לצעד הבא. אבל מתי לנו יש זמן?!

זמן לחשוב על למידה

ומה איתנו, ההורים? מתי אנחנו אמורות למצוא זמן להתבוננות? לתיעוד? לארגון מחדש, לדיוק ולהידוק של הסביבה של הילדים שלנו? איך זה משתלב בסדר היום העמוס שלנו?

השאלה הזו איתגרה אותי הרבה זמן. הרצאה מרתקת שהייתי בה, של סוזן אקלסון, עליה עוד אספר כאן בבלוג, הפילה לי אסימון גדול במיוחד בנושא. בהרצאה, שדיברה על התבוננות ותיעוד בתוך מערכת החינוך בשוודיה (כן, כן, שוודיה, אמרתי שזו הייתה הרצאה מעניינת) שאלתי אותה- אבל איך זה יכול להיות שיש לך זמן? איך את מספיקה להיות מורה-גגנת של 20 ילדים ולהקדיש זמן לתיעוד? היא ענתה לי במשפט אחד, קצר ופשוט, שמסכם את כל התורה כולה:

"We encourage the teachers  to step back"

וזה הכל. התפיסה הזו יוצרת מעגל שמזין את עצמו. כשהמבוגרים זזים קצת אחורה, הילדים מתכננים את הזמן של עצמם, מעסיקים את עצמם, בוחרים את הדברים שהם צריכים כרגע. והמבוגרים שבשטח? מתפנים. מתפנים להתבונן, מתפנים להקשיב, מתפנים להכיר את 100 השפות האישיות של הילד שמולנו, לחשוב, לתכנן ולהתאים את הסביבה למה שהילד הזה ממש צריך עכשיו. מתפנים גם לשתות קפה בשקט, לפעמים מתפתים לקדם עניינים דחופים אחרים שמחכים לתשומת ליבנו, כמו ערימת הכלים בכיור או הרשומה שמחכה להיכתב, אבל נשארים בסביבה. נשארים כדי לראות, נשארים כדי להתבונן ולהקשיב לתהליכים שקורים בזמן שאנחנו מתפנים מהשטח, מפנים את הזמן ואת המרחב לדברים לקרות. התפקיד שלנו כהורים, קצת כמו המורים בשוודיה, הוא ליצור את המרחב שהילדים שלנו יכולים לצמוח בתוכו. והחלק הראשון ביצירת המרחב הזה- הוא לפנות קצת את המקום שלנו, ולתת מקום להם.

לפנות את הזמן מהתוכניות שלנו, ומה"צריכים", מהרשימות ומהספקים. לפנות את העצות, את הרעיונות וההכוונות. לפנות את כל מה שאנחנו יודעות וחושבות שצריך. לפנות את המבט מהשעון אל הילד העסוק שלנו, ומשם להמשיך לשלב הבא, להסתכל על המרחב עצמו. ומה שם? גם לזה עוד נגיע. לאט לאט. יש לנו זמן, לא?!