כבוד

להאמין, להבין, ליצור מרחב.

החלק השלישי והכל כך חשוב של התפקיד שלנו כהורים בתהליך הלמידה של הילדים שלנו, הוא החלק הפעיל ביותר- להתאים את הבית שלנו, את המרחב הבטוח והיומיומי של הילדים שלנו ללמידה. כדי ליצור את הלמידה של עצמם, ילדים צריכים "מרחב מאפשר הלמידה". מרחב פיזי ונפשי שנותן להם את כל התנאים כדי להצליח לבנות את הלמידה של עצמם, זו שמונעת מבפנים, זו שמחוברת לחיים. זו שבה הם המובילים, הם הנווטים.

ברשומה הקודמת דיברנו על המרכיב הראשון שבונה מרחב כזה- זמן פנוי, וכמה שיותר ממנו. מה עוד הם צריכים? מה עוד יש בו, בתוך המושג הזה "מרחב מאפשר למידה", שאנחנו שואפים שהבית שלנו יהפוך להיות, עבור הילדים שלנו, וגם עבור עצמנו? את השבועות הקרובים פה בבלוג, באווירת "חודש המשפחה" שאופף אותנו מכל כיוון, נקדיש לאבני הבנין של המרחב הזה.

כבוד ללמידה

נקודת המוצא לכל המסע שלנו, לכל תהליך הלמידה, היא האמונה.האמונה שהילדים שלנו רוצים ללמוד, שהילדים שלנו מסוגלים ללמוד, שהילדים שלנו חייבים ללמוד, את הדברים שהם צריכים, כדי לבנות את הדרך שלהם בעולם. וכשאנחנו מצליחות להאמין בזה, באמת, מכל הלב ובכוונה מלאה- אנחנו מתמלאות כבוד לתהליך הלמידה שלהם. האחריות, היא שלהם. הדרך, היא שלהם. הבחירות, השאלות, הטעויות, ההתנסויות, התובנות- כל כולם שלהם. אנחנו לא יכולות ללמוד במקומם, אנחנו לא יכולות למסור להם את השיעורים שאנחנו כבר למדנו ולצפות שהם יקבלו אותם כאמת אחת ויחידה. ומתוך הכבוד הזה, האמיתי, הפנימי, אנחנו מסוגלות לכבד את הילדים שלנו ואת הלמידה שלהם. לא לנהל אותה, לא להוביל אותה, לא להתערב בה, לא לפלוש בתוכה. בדיוק כמו שפינינו לה זמן, נפנה לה גם מקום לקרות, לסלול את הדרך בעצמה, בלעדינו.

לא, לא, הכוונה לא לצאת מהבית ולהשאיר אותם לגמרי לבד, עד שהם יסיימו עם כל הלמידה הזו. בדיוק כמו עניין הזמן, גם כאן, המטרה המרכזית היא לקחת צעד אחורה. לא למהר להציע פתרונות, לעוץ עצות, להרצות הרצאות, להשיב תשובות. לא כדי לבחון את יכולת ההתמודדות הזו, אלא כדי לתת כבוד לתהליך, כבוד לבנייה של הידע החדש, שלב אחרי שלב, אבן אחרי אבן. בזמן שהתהליך קורה, אצלם בפנים, אנחנו יכולות לנצל את הזמן כדי ללמוד את הלמידה שלהם. כמו שאמרנו- להתבונן, להקשיב, לראות את מה שמתרחש מתחת לפני השטח. עם הרבה כבוד, ועם מינימום שיפוטיות.

מרחב נטול שיפוטיות

במרחב שהילדים שלנו פועלים בתוכו, במרחב בו אנחנו רוצות לתת להם את המקום לחקור, לנסות ולענות- לשיפוט אסור להכנס. כמה קל להגיד. כמה קשה לעשות. שיפוט היא תכונה כל כך בסיסית, כל כך טבועה בנו. שיפוט הוא גם כישור חיים חשוב והכרחי כל כך, כזה שאני מקווה מאוד שהילדים שלי ירכשו בדרך שלהם. והנה, במודע, אני מנסה להשקיט אותו, להנמיך אותו ואפילו להשתיק. איך זה מסתדר ביחד?

השנים נוטות להלביש עלינו הרבה שכבות של מגנים, ביקורתיות וציניות. נסיון החיים והשפעת הסביבה בה גדלנו ובה אנחנו עדיין גדלים, לעיתים קרובות גורמת לנו להאמין שיש דברים חשובים יותר, ויש דברים חשובים פחות. שיש דברים שראוי להקדיש להם זמן, ויש דברים שלא. שדברים "ילדותיים" הם משעשעים, חמודים, אבל בטח לא "חשובים". גם אני הוצאתי מהפה שלי את המשפט שאני כל כך שונאת "עכשיו זה לא זמן למשחקים".

משקפי הלמידולוגיה מחייבים אותנו להסתכל קצת אחרת על הדברים. כל דבר הוא מעניין. בכל נושא שבעולם יש פוטנציאל למידה. מכל "שטות" אפשר לצמוח. כדי לתת לזה לקרות באמת, אנחנו צריכים לתת לכל התעניינות את הכבוד המגיע לה. לא משנה מה המוקד שלה, אפשר ללמוד ממנה, ולכן מגיע לה מקום, והתייחסות מכבדת.

פעם לא הבנתי למה הנערים/בחורים שסביבי נעלבו כל כך ממילת התואר "חמוד". כשהפכתי לאמא ראיתי איך אנשים סביבי מתייחסים לדברים שמעניינים את הילדים שלי. "זה חמוד". פתאום הבנתי למה זה יכול להיות מעליב. חמוד, בשפת היומיום, זה כמעט ההפך מחשוב. 'חמוד' זה כל הדברים האלו שאנחנו כבר הספקנו לשכוח. 'חמוד' זה משהו שגורם לך לחייך, אפילו לצחוק, ולהמשיך הלאה, בלי להקדיש לו יותר מידי מחשבה. כמובן שזה לא אומר שאין מקום לדברים חמודים בעולם, או שאני לא נמסה כשאמיתי אומר לי "אמא, את חמודה". אבל זה בגלל שהוא עוד זוכר את המשמעות המקורית של המילה חמוד- משהו שאנחנו חומדים אותו, משהו שאנחנו רוצים אותו ועושה לנו שמח בלב, פינת חמד בתוך היומיום.

כשילדים מתעניינים במשהו, זה לא "חמוד" של מבוגרים, זה לגמרי "חמוד" אמיתי, עבורם זה חשוב. לרוב זה הדבר החשוב ביותר בעולם. אולי זה לא יפתור את משבר האקלים, או יפתור את בעיית הרעב בעולם, אבל ברגע הנוכחי, זה יפתור עבורם את הבעיה שמעסיקה אותם. אפילו אם זה דמיוני. אפילו אם זה מוזר. אפילו אם זה לא ממש מעניין אותנו. אנחנו לא חייבים להתעניין בזה בעצמנו, אבל אנחנו חייבים לתת לעניין שלהם כבוד.

מתוך הכבוד וההקשבה שלנו לדברים שמעניינים אותם (בין אם זה תיאורים אינסופיים של סדר היום של הבובה ובין אם זה תיאורים אינסופיים של האינטריגות בכיתה ומעלליו היומיומיים של היוטיובר התורן), מתפנה מקום לחיבור אמיתי. נפתח לנו חלון הצצה למה שמתרחש בתוך הראש שלהם. כשאנחנו פוגשות את העולם שלהם מתוך פתיחות ומתוך סקרנות אמיתית, גם אנחנו עלולות ללמוד משהו חדש. אולי זה לא יהיה על דינוזאורים, אבל זה בטוח יהיה על הילדים שלנו, ואולי גם על עצמנו.

כמובן שזה לא אומר שאנחנו חייבות להיות זמינות לאימוני התעמלות קרקע 24/7 (כל הנושאים ברשומה, אגב, מבוססים על סיפורים אמיתיים :). אם משהו באמת לא מעניין אותנו, אין טעם לנסות לזייף התעניינות. כל מי שפגש אי פעם ילד יודע שילדים מריח זיוף מקילומטרים. (לפעמים, אגב, ילדים מוכנים לזרום עם הזיוף, לגמרי במודע, אם הוא מספק להם את החיבור שהם מחפשים). כשתחום העניין שלהם לא מעניין אותנו יש לנו שתי אפשרויות מרכזיות-

אפשרות ראשונה היא למצוא חיבור. לראות איפה הנושא הזה כן פוגש אותנו. "אמנם אני לא חובבת את ג'סטין ביבר (וסליחה על הדוגמה הארכאית מעט, והפעם, המומצאת לחלוטין), אבל כשאני הייתי בגילך הערצתי את בריאן אדמס. תליתי פוסטרים שלו בחדר והקלטתי את כל השירים שלו מהרדיו". הסיפור שלנו לא צריך לעניין אותם, אלא רק לתת לנו נקודת חיבור, לראות את המקום ממנה מגיעה ההתלהבות, התשוקה והסקרנות שלהם. ואולי, אולי זה גם יעניין אותם ותמצאי את עצמי שומעת summer of 69 בקולי קולות עם המתבגרת שלך, ורוקדת איתה בסלון לצלילי כל המיקס-טייפ שהכנת לנסיעה לאילת. מי יודע?

לא חייבים ללכת אחורה. אם נדבוק בדוגמת ההערצה, גם בתור מבוגרת יש אנשים שגורמים לי להתרגש, להתפעם, להסתקרן. לצערי, זה שונה מאשר בגיל 12, יכולת ההתמסרות שלי לגמרי התקלקלה, אבל לעשות רשימה של אנשים שאני מעריצה בהחלט יכול לתת לי חיבור לנקודת המבט שלה. ואולי גם להצית בי השראה, נניח, לכתוב יחד איתה מכתב לאדם שאני מעריצה- אני לשלי והיא לשלה.

אפשרות שנייה היא להודות, קודם כל בפני עצמנו, שאנחנו לא מוצאות את החיבור שלנו לנושא. זה יכול להיות בגלל שאנחנו לגמרי לא פנויות אליו כרגע. זה יכול להיות בגלל שיש לנו אמונות מגבילות שאנחנו לא מצליחות להתנתק מהן, עדיין (כדורגל, נניח, זה חתיכת אתגר) ועוד אלף סיבות. זה בסדר, זה מותר. כל עוד אנחנו שומרות על הכבוד שלנו כלפי העניין. בלי לזלזל, אפילו עמוק עמוק בבטן לא נחשוב שזו שטות, שזה טיפשי, שהוא מבזבז את הזמן שלו. זה מה שמעניין אותו. עכשיו. ויש לזה מקום, וזה שלו (או שלה). ומותר להם. זה חשוב לי, כי זה חשוב להם.

כבוד (גם) ללמידה של עצמנו

אחרי שתרגלנו את החלק הקל, כבוד כלפי חוץ. מגיע האתגר הגדול יותר- כבוד גם כלפי הדברים שמעניינים אותנו. פנימה.

מי מאיתנו לא מצאה את עצמה מאבדת שעות במחשב בחיפושים אחרי משהו, וכועסת על עצמה כי "זה שטחי"?  פעם הייתי מלקה את עצמי על "בזבוז הזמן". "שוב התעסקתי על היום בשטויות". גם היום זה קורה לי, אבל אז אני עוצרת רגע ומנסה לבדוק- מה בעצם חיפשתי? על איזה צורך זה ענה? מה למדתי מזה? לפעמים גם "פשוט לצחוק" זה צורך עמוק ואמיתי שצריך מקום. לפעמים זה חיבור, שגורם לנו להתעניין בדברים שבדיעבד לא נראים לנו כל כך חשובים. ולפעמים, מעניינים אותנו דברים מפתיעים. רגשות אשמה בדרך כלל לא יקדמו אותנו הרבה. סקרנות, לעומת זאת, היא מנוע לצמיחה. למה פתאום זה מעניין אותי? למה זה מרגיש לי כל כך טפשי? איך זה יכול להיות דווקא כן חשוב, בשבילי?

כל המילים שאמרנו לגבי תחומי העניין של הילדים שלנו, נכונות גם לגבי עצמנו. אם זה מעניין אותנו, זה לא משנה אם זה טיפשי, שיטחי, לא הגיוני, נראה דמיוני.

להקים אתר שמדבר על למידה?! להשקיע בו את כל הזמן הפנוי שאין לך ולא מעט כסף?! בשביל מה? מה יוצא לך מזה? זה חסר כל הגיון. אין לזה סיבה. למה שלא תחזרי לעבודה?

יש לזה סיבה. זה בוער לי בכל עצם ועצם שיש לי בגוף. זה מרתק אותי, זה מסקרן אותי, זה מדליק לי את האור בעיניים, ולכן לא ממש איכפת לי אם כולם מסביבי, וב80% מהזמן (שזה הזמן בו אני לא כותבת), גם אני, חושבים שהשתגעתי לגמרי.

כי החלק הבסיסי, השורש ממנו צומחת סביבה שמזמנת, מזמינה ויוצרת למידה, הוא האמונה שלכל אדם ולכל נושא יש את המקום שלהם בעולם, ומגיע להם שהמקום הזה יהיה מכבד, מכיל, נעים ונוח כדי לצמוח.

מרחב מכבד

המרכיב השני של מרחב מאפשר למידה הוא כבוד. כבוד אמיתי לבעלות של הילד על תהליך הלמידה של עצמו, כבוד לכל נושא ולכל תחום עניין שעולה, כבוד לקצב הפנימי שמוביל אותו (ולפעמים מחזיר אותו, אחורה וקדימה, ולפעמים עוצר אותו, ולפעמים מוביל אותו לחזור על אותה פעילות שוב ושוב או לעבור מדבר לדבר),כבוד לבחירות של הילד-  בלי הכרח להסביר לאף אחד. ואם הם רוצים- אני שם, ליד המרחב הזה. שמחה לשמוע את מה שהם בוחרים לשתף, אבל לא דורשת את השיתוף. לא מחייבת את הלמידה להתגלות אליי. מספיק שהיא מתגלה אליהם. כשהיא תבשיל, גם אני אראה אותה.