מעוף ציפור
2019 התחילה אצלי בסימן של רעיונות מרגשים שמלהיבים ומשמחים אותי, רעיונות של כלים ומפגשים שונים שיאפשרו ליותר ויותר אנשים להכניס את למידולוגיה לתוך החיים, לתוך היומיום, לתוך השגרה העמוסה והמלאה. עם בני האדם היחידים והמיוחדים שמרכיבים את המשפחה, עם כל החפצים שכבר יש לנו בבית, עם פעולות השגרה שחוזרות על עצמן ומזמנות לנו כל כך הרבה הזדמנויות למידה נפלאות. אני ממש מתרגשת לקראת מה שהולך להיות פה.
החלטתי שהרשומה הראשונה של 2019 היא הזדמנות נהדרת לעשות סדר, מעין תוכן עניינים של מה שהולך לקרות כאן בבלוג במהלך השנה. התכנים, המילים המדוייקות עוד יתעצבו במהלך השנה, אבל הנושאים שאני מתכננת לעסוק בהם ברורים וידועים, וזה הזמן להציץ עליהם מלמעלה.
בשנה שהייתה, ב-2018, "למידולוגיה" הפכה מאוסף של רעיונות שמתרוצצים אצלי בראש לישות קיימת, עם חיים משל עצמה. עם כל יום שעבר, עם כל פוסט שפורסם, עם כל עוקב חדש, עם כל חברה חדשה בקבוצה, הדרך שלה בעולם הפכה ליותר מדוייקת, ליותר ברורה. אחד הפוסטים הראשונים בבלוג ניסה לענות על השאלה "מה זה בכלל למידולוגיה". כמה חודשים אחר כך, הרשומה הזו נדמית לי כבר לא מספיקה, לא מקיפה את כל התמונה. אז הרשומה הזו, היא בעצם ההמשך שלה. מעין מבט על על התהליך, על "הדרך הלמידולוגית" להסתכל על החיים, על ההורות, כדי שבמהלך השנה נוכל לצלול יחד פנימה ולהעמיק בחלקים השונים שמרכיבים את הדרך כולה. אז קדימה, הדקו חגורות, ממריאים!
כמו שהזכרתי קצת ברשומה הקודמת, השאלה שמנחה אותי לאורך הדרך היא –
מה התפקיד שלנו כהורים?
נדמה שזה כמעט מובן מאליו, שהתפקיד המרכזי שלנו כהורים של הילדים שלנו, הוא לספק את הצרכים שלהם. החל מהצרכים הפיזיים הבסיסיים ביותר של מזון, חום ובטחון ועד הצרכים הנפשיים העמוקים יותר- אהבה, שייכות, למידה. אני מאמינה שחלק לא פחות חשוב מהתפקיד שלנו, הוא להעביר את האחריות על מילוי הצרכים שלהם אליהם. לאט לאט, בהדרגה, בהקשבה- ללוות אותם בדרך לעצמאות מלאה. הלמידה המרכזית שלנו כהורים ושלהם כילדים היא הקו הדק הזה, בין לספק לבין לאפשר, בין האחריות שלנו לבין האחריות שלהם. איך עושים את זה?! כמו כל דבר, בחיים ובצבא, גם התשובה שלי לשאלה הזו מתחלקת לשלושה חלקים:
- להאמין- החלק הראשון לא דורש מאיתנו שום עשייה. שום פעולה. רק שינוי מחשבתי. והוא, הוא החלק המאתגר ביותר. כדי לאפשר לעצמאות להיווצר, לאחריות לעבור לאט לאט מצד לצד, אנחנו קודם כל צריכות להאמין שזו באמת המטרה המרכזית שלנו, ללוות את הדרך שלהם לעצמאות. ומתוך זה- להאמין ביכולת שלהם לקחת את האחריות הזו, את העצמאות הזו, לאט לאט, כל ילד והקצב שלו. להאמין ברצון שלהם ללמוד, בצורך הטבעי, ההישרדותי, שדוחף אותם ללמוד את מה שהם צריכים, שדוחף אותם להתקדם, להתפתח ולצמוח. להאמין ביכולת שלהם ללמוד. בנגישות של הידע, בכוחות שלהם להבין מה מעסיק אותם, מה הם צריכים ולסלול לעצמם את הדרך ללמידה הזו. ומתוך האמונה הזו, התפקיד שלנו כהורים לשדר להם את הבטחון, את האמון, ולקחת צעד אחורה. להתערב כמה שפחות. לתת ללמידה שלהם את החופש ואת העצמאות שהיא צריכה כדי לצמוח מעצמה, כדי להתקדם במסלול הנכון בשבילה. מספיק לראות את הפלא הזה מתרחש מול העיניים שלנו פעם אחת כדי להפוך למאמינים. פעם אחת שהילד שלנו ילמד משהו חדש, לגמרי מעצמו, בלי שנוביל אותי ואפילו בלי שנדע שהוא מנסה, פעם אחת שנקבל הצצה לדרך שבה גלגלי השיניים שבראש שלו עובדים, בשביל שנהפוך למאמינים. אם לא קראת עדיין את הרשומה על אמונה, לקרוא אותה זו התחלה נפלאה לתהליך.
אבל אם באמת יש להם את הרצון ואת היכולת ללמוד, אז למה בעצם הם צריכים אותנו בשביל ללמוד? מה התפקיד שלנו בתהליך הלמידה? היתרון היחסי שלנו על הילדים שלנו, בהיותנו מבוגרים, הוא פשוט- אנחנו נמצאים כאן יותר זמן. זה הכל. אנחנו לא יודעים יותר טוב מהם מה הם צריכים, אנחנו לא יודעים "מה חשוב" ו"מה נכון", אנחנו לא יודעים מה הם יצטרכו כשהם יגדלו. אבל אנחנו מכירים את העולם שסביבנו קצת יותר שנים מהם. אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים הכל. אנחנו מכירים את עושר האפשרויות, את המגוון האינסופי שלעולם הזה יש להציע לנו. יש לנו נגישות גבוהה יותר לדברים- אנחנו יודעות לקרוא לפניהם, אנחנו מבינות שפות נוספות, אנחנו יודעות להפעיל מחשב ולחפש באינטרנט, אנחנו יודעות איפה נמצאת הספריה ואיך לחפש בה ספרים, אנחנו מכירות קודים חברתיים מקובלים, אנחנו יודעות לקרוא מפה (או לפחות להשתמש בוייז). יש לנו רישיון נהיגה ואולי גם רכב, יש לנו כסף (גם אם לא מספיק) וגם הבנה כלכלית (לפחות בסיסית), יש לנו קשרים חברתיים ומקצועיים. יש לנו ידע וכלים בסיסיים בזכותם אנחנו יכולות לאפשר להם להכיר את העולם. יש לנו קצת יותר מפתחות בצרור שלנו, כדי לפתוח דלתות לעוד שבילים, לעוד הזדמנויות. מתוך הבנה וידיעה וכבוד שאלו המפתחות שלנו. מפתחות שאנחנו אספנו לאורך החיים שלנו מתוך השאלות שלנו ומתוך הנסיון שלנו. יכול להיות שהם יתאימו ויפתחו להם דלתות מתאימות להם, ויכול להיות שלא. אבל אנחנו יכולות לנסות. איך!? זה התפקיד של שני החלקים הנוספים של התשובה:
2. להבין- התפקיד השני שלנו, בתור הורים מאמינים, הוא להבין. להבין מה מעסיק את הילדים שלי עכשיו, איפה הם נמצאים עכשיו ממש, ובעיקר להבין מה הם צריכים. להבין מה היכולות, החוזקות והכלים שכבר זמינים להם, מה גבולות האחריות שהם מסוגלים להתמודד איתה, ולהבין איזה כלים, מיומנויות וידע עדיין חסרים להם כדי שיוכלו להרחיב את האחריות שלהם, את העצמאות שלהם. החלק הזה דורש מאיתנו להיות קצת חוקרות, קצת מדעניות אפילו. לחדד את כישורי התצפית, ההתבוננות וההקשבה שלנו. לשמוע את הילדים שלנו בכל אחת ממאה השפות שהם משתמשים בהן כדי לתקשר, ולהשתמש בכלים כדי להפוך את המידע הזה שאנחנו אוספות להבנה של מי הם באמת. זה החלק שהתחלנו להתעמק בו בשבועות האחרונים ונמשיך גם בתקופה הקרובה. כבר דיברנו על התבוננות פנימית, ועל תקשורת מקרבת וקצת גם על הקשר בין ההבנה של הצרכים לבין למידה.
3. ליצור סביבה שמאפשרת להם לענות בעצמם על הצרכים שלהם, לספק להם מרחב עירני לגדול בתוכו, להסתקרן, להתאתגר ולהתנסות, עם הגב שלנו, עם הבטחון שאנחנו שם, לא עושים במקומם, אבל זמינים אם הם צריכים, מוכנים לתפוס אותם אם יש צורך. החלק השלישי, האחרון והמעשי ביותר בתפקיד שלנו כהורים, הוא ליצור את הסביבה של הילדים שלנו. כחלק מהיותנו "מבוגרים אחראיים", הסביבה היומיומית של הילדים שלנו תלויה הרבה מאוד בנו. לפחות בהתחלה, אנחנו אחראים על הזמן שלהם, על החפצים שסביבם, על המרחב בו הם נמצאים, ובמידה קטנה יותר גם על האנשים שמקיפים אותם, על המקומות בהם הם מבקרים, על האירועים שהם חווים ופוגשים. המשימה השלישית שלנו, היא להתאים את הסביבה הזו, עם כל מה שהיא כוללת, לאמונה שלנו ולילד שלנו, היחיד, המיוחד והחד-פעמי, ברגע הזה ממש, כפי שלמדנו להכיר אותו בחלק השני. השלב הזה מורכב מהרבה מרכיבים קטנים, בכולם ניגע במהלך השנה-זמן, מרחב פיזי, מרחב נפשי, הזדמנויות למידה, מקורות למידה, קהילה, הדוגמה האישית שלנו וכמובן- תקשורת, כזו שמחברת בין כל הסביבה הזו לבין הילדים המופלאים והנפלאים שלנו, והדרך המיוחדת שלהם.
ועכשיו אפשר לנחות. יש פה המון מילים, המון מושגים, המון מקומות שנגיע לבקר בהם במהלך השנה הבאה עלינו לטובה. זו קריאת הכיוון (ידעת שאפשר לראות את כל פרקי התוכנית באתר של "כאן"? נכון, זה לא קשור, אבל זה אוצר שעוד עשוי לשמש אותנו בשלבים הבאים במסע), שתזכיר לך וגם לי מאיפה יצאנו, ובדרך לאן.
ועכשיו, כשהעתיד גלוי ופתוח לפנינו, אפשר להתחיל את השנה, עם כל ההתרגשות, הציפיה והתקווה שמביאה איתה שנה חדשה באשר היא. מאחלת שתהיה לכולנו 2019 מעולה, מלאת התרגשות, סקרנות, התלהבות, חיבורים והמון המון למידה.
להאמין קל לי.
ליצור סביבה שמאפשרת זה אחד מהתחביבים שלי.
להבין קשה לי, קשה מאוד.
(מעניין למה? אולי זה עמק יותר מלא בפחדים חוששות שלי. אולי אני צריכה להאמין בעצמי קודם?)
וואו. כמה משמעותי הפנס הזה שהארת בתגובה הזו. למה דווקא החלק הזה מאתגר במיוחד? יש בו משהו מאוד אמורפי, הוא פחות מוגדר וברור מהאחרים. הוא גם מרגיש קצת פסיבי. אנחנו לא מתורגלים בו בכלל ביומיום שלנו. משהו מזה מתחבר לך? אני הבנתי כמה דברים חדשים בעקבות התגובה הזו, עובדת עכשיו על להביא את זה גם לבלוג וגם לקבוצה. תודה רבה!