מה הקשר בין תקשורת ללמידה?

בעקבות האירוח של ענבל צור על תקשורת מקרבת ברשומה האחרונה עלו סביבי סימני שאלה. תקשורת מקרבת זה נהדר, אבל איך זה קשור ללמידה?

קודם כל, כמו שכבר כתבתי, אני מאמינה שזה כלי שכדאי שכמה שיותר אנשים בעולם יכירו, כי הוא באמת פותח פתח אחר, שאולי יכול להביא את העולם למקום אחר. מעבר לזה- התקשורת המקרבת היום היא חלק ממי שאני, חלק מקרין, וככה היא הפכה גם לחלק מ"למידולוגיה".

איך זה קרה?

בראש השנה (העברי), לפני שלוש שנים וחצי, כתבתי ברשימת ההחלטות שלי לשנה החדשה דאז, שהשנה אני רוצה ללמוד תקשורת מקרבת (להלן: תק"מ. זה ארוך!). בתקופה הזו הייתי בבית עם ילדה בת 3.5 וילדון בן שנה. הייתי עייפה, מאוד, וכמו שקורה אצלי (ולא רק אצלי) כשאני עייפה- הייתי עצבנית. מאוד. כעסתי המון. הרגשתי איך העייפות והכעס הופכים את היומיום שלנו בבית להרבה פחות כיפי משהוא יכול להיות. כמה חודשים לפני כן נחשפתי, במקרה ממש (מוטיב חוזר בסיפור הזה) לספרון "לגדל ילדים בחמלה" של ד"ר מרשאל רוזנברג, והרגשתי ששם, בתוך הספרון הזה, יש רמז של תשובה שיכולה להתאים לי. המטרה שהצבתי לי הייתה "לכעוס פחות", וכשהתחלתי לפרוט אותה לאמצעים, מלבד השאיפה המתבקשת ליותר שעות שינה (זה לקח עוד כמעט שנתיים עד שזה התחיל לקרות), כתבתי לעצמי, כתום על גבי לבן- ללמוד תקשורת מקרבת.

פחות משבועיים אחר כך, באמת שבלי הגזמות, הופיעה על הקיר הווירטואלי שלי הזמנה לקורס תק"מ למתחילים, במרחק 15 דקות נסיעה מהבית שלי. עכשיו- לא קורה הרבה במרחק 15 דקות נסיעה מהבית שלי. כשכתבתי את המטרה הזו, הייתי בטוחה שמדובר בפרוייקט שדורש לפחות חצי יום בשבוע, של נסיעה למרכז (או לפחות לחיפה), קורס ונסיעה חזרה. והנה- הזדמנות. מאז שיעלה נולדה לא יצאתי מהבית באופן קבוע בשעות הערב. מידי פעם הייתי יוצאת למפגשים עם חברות, לפגישות עבודה, לאירועים חד פעמיים. אבל פעם בשבוע, ערב שלם, למשך שלושה חודשים? זה היה נשמע לי כמו אתגר בלתי אפשרי. אבל כזאת הזדמנות? עם כל הציניות שלי, לא יכולתי להתעלם מהמקריות (הציניות שלי התעקשה להסביר את זה בעובדה שפייסבוק מאזין, ומתאים לי את הנושאים שמעניינים אותי במיוחד. כנראה שזה גם נכון, אבל כל עוד זה עובד לטובתי- אני בסדר עם זה), לא יכולתי להתעלם מהזדמנות הלמידה שנקרתה בדרכי. התלבטתי, נרשמתי ויצאתי לדרך.

למדתי המון, עברתי תהליכים משמעותיים, רכשתי כלים נהדרים ופגשתי אנשים באמת מופלאים. גם בבית התחלתי לראות שינויים. ואז הקורס נגמר. עברו שלושה חודשים, ואני חזרתי "לחיים האמיתיים". השגרה והמציאות פגשו את כל התובנות והכלים של הקורס, ולאט לאט שחקו אותם.

שוב עבר הזמן, ושוב קיר הפייסבוק שמע את לב האמא העייפה שמאחורי המסך (ואחר כך אנשים לא מבינים למה אני טוענת שפייסבוק הוא אחד מכלי הלמידה המובילים שיש לנו היום בחיים. מעניין אותך לשמוע על זה? כי יש לי פוסט בנושא ואני לא בטוחה מתי אגיע לפרסם אותו), וענבל, שהכרתי אז בצורה די שטחית, שלחה לאוויר הפייסבוק הצעה מפתה- ליווי הורים בגישת התק"מ, כחלק מהסטאז' שלה. שוב, ממש כאן, ליד הבית. בלי לחשוב פעמיים קפצתי פנימה, והתחלנו תהליך ליווי של 1:1, שוב שלושה חודשים, הפעם יותר ממוקדים, יותר מותאמים אישית לחיים שלנו, למי שאני, לנסיבות החיים שלי. והשינוי נעשה יותר ויותר מוחשי, יותר ויותר מורגש, רגעים קטנים של חסד, "ניצוצות של הבנה".

ושוב, זה נגמר. והפעם אני לא מוותרת, ממשיכה להציק לענבל שאני לא יכולה לבד. שאני חייבת מסגרת שתעזור לי לשמור את זה, לתרגל את זה, לשמור את המודעות הזו בתוכי. והמשכנו יחד לקורס מתמשך, יחד עם בח"ל, והדובדבן מבחינתי- קבוצת הפייסבוק של ענבל ושותפתה אילת, שנפתחה בערך אז, וסיפקה לי את הסביבה התומכת שמדברת את השפה דווקא ברגעי המשבר, דווקא ברגעים שנדמה לי ששכחתי את כל מה שלמדתי ואז מה אם עכשיו 12 בלילה, אני צריכה תזכורת כאן ועכשיו לפני שאני שוב חוזרת להרגלים ישנים.

למה?

מה שמשך אותה בשיטה בהתחלה זו השיטתיות, הלוגיקה. ככל שהעמקתי הבנתי שמה שהיה כל כך שונה מבחינתי בתקשורת המקרבת לעומת כל הדברים שניסיתי קודם, השינוי הגדול שהתקשורת המקרבת עשתה לי בחשיבה, הוא בשאלה התמידית "למה"? למה אנחנו עושות כל פעולה שאנחנו עושות?

קודם כל מה הכוונה שלי. בתק"מ לא מתחילים מהתוצאה. מדברים מעט מאוד על התוצאה. אבל יש המון מקום לכוונה. מה אני רוצה להשיג? כשאני בתקשורת- עם הילדים שלי, עם בן הזוג שלי, עם השכנים שלי, עם הקולגות שלי- מה המטרה שלי? למה אני עושה את זה? למה בכלל אני רוצה שהתקשורת שלי תהיה מקרבת? האם לא עדיף שהיא תהיה אפקטיבית? ברורה?  שהמסר יעבור? מה בכלל המסר שאני רוצה להעביר?

ומתוך ההבנה של ה"למה" שלי, נקודת המוצא של כל תקשורת שאני מקיימת, היא קודם כל לנסות להבין מה ה"למה" של מי שמולי. להניח שהכוונה היא טובה, ולנסות להבין מהי. המשפט של ענבל שמלווה אותי, ה"נר לרגלי" הוא

"הם לא עושים נגדי. הם עושים בעדם"

בהקשר של הילדים שלי, כל פעולה שהם עושים נועדה קודם כל להיות בשבילם. לענות על איזשהו צורך שבוער בהם עכשיו. מהתקשורת המקרבת למדתי לשאול "למה הם עושים את זה? מה הם צריכים עכשיו?"

צרכים

אז מה הם צריכים? מה אני צריכה? למה אני צריכה שהתקשורת שלי תהיה מקרבת? בתקשורת המקרבת מילת המפתח היא צרכים (יחד עם מילת המפתח "אמפתיה". אם הייתי צריכה להגדיר את כל הגישה בשתי מילים, אלו ללא ספק היו שתי המילים). כמו פירמידת הצרכים של מאסלו*, בתק"מ מדברים על צרכים אוניברסליים, שמשותפים לכל בני האדם. וזה סוד הקסם- גם אם ברגע זה דברים אחרים לגמרי מעסיקים אותי, לפחות פעם אחת בעבר כבר הרגשתי את הצורך הזה, שאני מזהה אצל הילדים שלי עכשיו. את הצורך בעצמאות, את הצורך בחופש, את הצורך בהגנה, את הצורך ביצירתיות, במשחק, בנראות. את כל הצרכים האלו אני מכירה על בשרי. וכשאני מצליחה לזהות את הצורך שפועם, שחי ממש עכשיו בתוך הילד/ה שלי, אני יודעת איך זה מרגיש. אני יכולה ממש להרגיש בבטן שלי את הצורך הזה שרוצה לצאת. אני מכירה אותו, את הצורך. ומתוך ההכרות שלי את הצורך, אני מכירה עוד קצת גם את הילד/ה שלי, שהצורך הזה נמצא עכשיו בתוכם. אני מבינה אותם באמת, אני יכולה להתחיל לדבר איתם ממקום שמבין את הלמה. שמבין שהם קודם כל מנסים לענות על הצורך שלהם. ממקום שמקווה שהם ידעו תמיד לזהות את הצרכים שלהם ולמצוא דרכים לענות עליהם.

נכון, לא תמיד אני מצליחה לדייק בזיהוי של הצורך. לפעמים אני טועה, והילדים שלי מדייקים אותי. במילים שהם כבר מכירים אני מגששת, שואלת- זה מה שמפריע לך? זה מה שהיית רוצה? אנחנו קוראים לזה "הכפתור". זה הכפתור שמה שעשיתי לחץ לך עליו? מה לוחץ לך על הכפתור הזה? הם כבר יודעים את השפה. הם מצליחים להזכיר לי שאני שוכחת. והו, הו, כמה פעמים אני שוכחת. כמה קל ליפול להרגלים ישנים, שטמועים כל כך עמוק בתוכי. ואני עדיין כועסת עליהם וכועסת על עצמי. אבל אני משתדלת לא להשאיר את זה ככה. אני משתדלת לדבר על זה, אני משתדלת להבין את זה, בדיעבד, יחד איתם. לזהות ביחד את הכפתורים שנלחצו אצלי ו/או אצלם, ולחפש עוד ועוד שבילים חדשים, אסטרטגיות חדשות, לענות גם על הצרכים שלי וגם על הצרכים שלהם, כי אנחנו כבר יודעים שזה יכול לחיות יחד.

ואיך כל זה קשור ללמידה?

בשלוש השנים (וחצי!) האחרונות, התקשורת המקרבת הפכה לחלק מהחיים שלי. עדיין לא שפת אם, אבל בהחלט שפה שזמינה לי ברמה גבוהה. וכשהיא חלחלה לתוך התקשורת היומיומית שלי, גיליתי שלאט לאט צורת החשיבה הזו יוצאת מגבולות התקשורת המילולית. היא נמצאת שם כל הזמן.

כשלמדתי שהצרכים הבסיסיים משותפים לכולנו, אוניברסליים ולכן מוכרים ומחברים כל כך, התחלתי להאמין ביכולת של הילדים שלי לדעת מה הם צריכים ללמוד. התחלתי להבין כמה השאלה "מה צריך ללמוד" חייבת להיות שאלה פנימית. כי לתשובה הסופית יש הרבה קווים משותפים, אבל הדרך, התהליך, סדר הדברים, כל כך שונים אצל כל אחד ואחת מאיתנו. בסופו של דבר, כולנו נתקל בצרכים דומים. הצרכים האלו הם אלו שהופכים אותנו לאנושיים. אבל בכל רגע נתון- אני יכולה לפעול, לתקשר, לחיות וללמוד רק מתוך הצורך שבוער בי עכשיו. וכשאנחנו פועלים כלפי חוץ, בלי חיבור והנעה של הצרכים הפנימיים שבוערים בתוכנו עכשיו, אנחנו לא יכולים להיות מחוברים. לא לאחרים, לא לעשייה, לא לעצמינו ובטח לא ללמידה.

הילדים שלי מתקשרים במאה שפות, לפחות (עוד נושא שאקדיש לו מקום בקרוב, הרשימה ארוכה J). כשהם עסוקים במשהו, כשהם מתעניינים במשהו, כשהם משחקים, מציירים, בוחרים שיר, או תוכנית, כשהם מדברים לעצמם ובונים עולמות דמיוניים, הם בעצם מתקשרים. כך שבכך תקשורת, בכל פעולה- השאלה "למה" נמצאת שם אצלי ברקע. היא מזכירה לי לעצור. לקחת צעד אחורה. לא לקפוץ פנימה לעשייה או לדיבור לפני שאני מבינה.

ואני מתבוננת במה שהם עושים, לא משנה באיזו שפה הם מדברים עכשיו, והאם הם מדברים עם עצמם, עם אחרים או איתי. ואני שואלת את עצמי "למה? למה הם בחרו בפעולה הזו? מה הם צריכים?".

וכשאני מבינה את הצורך העמוק שמפעיל אותם ברגע הזה, אני יכולה להיות איתם בתוכו. אני יכולה להבין מה מניע אותם וכמה זה בעצם חשוב, גם אם הדרך שהם בחרו נראית לי שטחית, או טפשית, או רחוקה ממני שנות אור. גם אם המשחק שלהם לפעמים נדמה לי אינסופי, חוזר על עצמו או לא תואם-גיל. כל עוד אני מצליחה לראות את הצורך שלהם, אני מבינה שזה חשוב. שהם לומדים את הדרך שלהם למלא אותם, מוצאים את האסטרטגיות שלהם לחיות חיים מספקים. ומידי פעם, מתוך האמונה המלאה שהם יודעים את הצורך ואת הדרך, ומתוך כבוד ומרחק, אני יכולה, מבחוץ, להציע את נקודת המבט שלי. להציע עוד אסטרטגיות שיכולות לענות על אותו הצורך. לפעמים יותר מקובלות חברתית, לפעמים חוסכות יותר משאבים, לפעמים יותר מתאימות לצרכים של שאר בני המשפחה, ולפעמים פשוט אחרות, כאלו שפותחות את הראש, מגמישות את המנעד לכל המגוון שהעולם מציע לנו.

אם בתחילת הדרך כאן בבלוג דיברנו על התפקיד הראשון שלנו כהורים בתהליך הלמידה- להאמין ברצון וביכולת של הילדים שלנו ללמוד בתוך עצמם ובעצמם, התקשורת המקרבת היא הבסיס ואחד הכלים המשמעותיים לתפקיד השני שלנו כהורים בתהליך- להבין. להבין מה הם צריכים, ומה הם צריכים ללמוד עכשיו, לדעת, כדי למלא את אותם צרכים. ההבנה הזו מתחילה בשאלת ה"למה" התמידית, ועוברת דרך היכרות עם הצרכים הבסיסיים, האוניברסליים, שמניעים את האדם כנראה מאז ולעולם. זה לא הכלי היחיד, אבל זה כלי חזק, משמעותי וכל כך נגיש.

מה דעתך? תקשורת ולמידה אלו שני עולמות נפרדים או שהם הולכים ביחד? הכרחי או לגמרי מנותק מהעולם שאנחנו חיים בו? והלמידה האישית, שלך, לא של הילדים, מכוונת לפי הצרכים הפנימיים?

בתכנון, זו הרשומה האחרונה בבלוג לשנת 2018. עיקר החגיגות של סוף-תחילת השנה של "למידולוגיה" מתרחשות בקבוצת הפייסבוק. ובכל זאת, מנצלת את ההזדמנות גם כאן לאחל לכולנו שנה אזרחית טובה, מלאת עשייה, חיבורים, קרבה ולמידה. שתהיה לנו 2019 מדהימה!