אמונה

לפני כל פעולה שאנחנו פועלות בעולם, יש כוונה. לפני כל כוונה שאנחנו מתכוונות יש אמונה. ממש שם, בהתחלה, שוכבות הנחות היסוד, תפיסת העולם, האמונות שלנו. לפני שאנחנו יכולות לפעול מתוך כוונה, אנחנו צריכות להתכוון מתוך אמונה שלמה, מתוך אמון מלא. אמון בילדים שלנו, ברצון שלהם וביכולת שלהם.

"אמא מפעילה"

פעם, כשרק התחלנו את דרכנו בחינוך הביתי, עברתי ממשרה כמעט מלאה במשרד החינוך למשרה מלאה עם תוספות בתור אמא בחינוך ביתי. "אמא מפעילה". אספתי וקיטלגתי פעילויות נפלאות, רעיונות ליצירות, הרפתקאות מתוכננות. בתיקיות בראש, בפינטרסט ובאתרים ייעודיים. לכל נושא תמיד שלפתי רשימה של אפשרויות. אפילו המצאתי בעצמי לא מעט פעילויות מעוברתות, מלאות ביתרונות התפתחותיים ובמטרות גדולות. הימים שלנו בבית היו מלאים בהפעלות ובילדים קטנים ועסוקים. אהבתי את זה. נהניתי מזה. לא עשיתי את זה רק כי "צריך" או בשביל הפאסון. הרגשתי שמצאתי אפיק חדש ומספק ליצירתיות שלי, איתגרתי את עצמי ולרוב גם נהניתי מהפעילויות עצמן, מהחוויה המשותפת, מתחושת המשמעות.

ארבע שנים אחרי וכל כך הרבה השתנה. האמא המפעילה כבר לא גרה פה יותר, למרות שמידי פעם היא מגיעה לביקור. תקופה ארוכה חששתי שהפכתי מאמא מפעילה לאמא פאסיבית. בתקופה האחרונה הצלחתי להבין ולנסח במילים. נשארתי אמא פעילה, אקטיבית. אני בעשייה מלאה. אבל כבר לא מפעילה.

איך זה קרה? מה השתנה שם בדרך?

תוך כדי תנועה, תוך כדי התבוננות והקשבה לתגובות של הילדים שלי, לבחירות שלהם, ליומיום שלנו, הבנתי שהפעילויות האלו, עם כמה שאני נהנית מהן, מגיעות מאיזו אמונה לפיה אם אני לא אפעיל את הילדים שלי, הם לא יפעלו בעצמם. כשאני מפעילה, הילדים שלי באופן טבעי הופכים להיות מופעלים (או מתנגדים, אבל זה כבר דיון אחר). כשהאחריות לפעילות, ל"מה עושים", לפחות בחלק מהזמן, היא שלהם, הם אקטיביים, הם יוצרים. הם יוצרים משחקים, או חוקים חדשים, או סיפור דמיוני, או פרוייקט, או אמנות, או רעש, ותמיד בלאגן. וזה לפעמים הרבה פחות נוח לי, להתחיל את היום בחוסר וודאות, לראות אותם עושים דברים ש"יגמרו בבכי" או שאני לא מצליחה להבין מה הם מוצאים בהם. זה מאתגר. אבל עכשיו- אני מאמינה.

ילדים רוצים ללמוד

הבנתי שמה שעשיתי היה לחקות את מה שהכרתי לאורך כל החיים שלי, גם כשהרגשתי שזה משהו אחר לחלוטין. אני מחליטה שיש משהו חשוב, משהו ש"לפי הספר" הילדים שלי צריכים לדעת, או לפחות להכיר עכשיו, ולפי התוכנית הזו, אני מחליטה על פעילויות שיביאו אותם למקום בו אני חושבת שהם צריכים להיות.

גיליתי שמתוך כל המטרות המפוצצות שחשבתי שיש מאחורי הפעילויות שלי, מעט מאוד מגיע לילדים. מצד שני, גיליתי שפתאום, בלי שיש לי מושג איך זה קרה, הילדים שלי יודעים דברים שלא "פעלנו" עליהם מעולם.

כולנו יודעות ומאמינות שתינוקות ופעוטות רוצים ללמוד, נלהבים ללמוד. הם לא מפסיקים להתנסות בדברים חדשים, לבחון חפצים חדשים וליצור לעצמם הבנות חדשות על העולם. הם רוצים ללמוד לנוע, הם רוצים ללמוד לתקשר, הם רוצים להבין את העולם. איכשהו, יש לנו איזו נטייה להאמין שככל שהם גדלים, הם רוצים ללמוד פחות. פתאום, נדמה לנו שיש דברים שאם לא נלמד אותם, אין שום סיכוי שהם יבחרו ללמוד לבד. למה? מה גורם לנו לשנות את דעתנו? למה נראה לנו לגמרי סביר והגיוני שתינוק-פעוט בין שנה-שנתיים ילמד לדבר, אבל לא נראה לנו סביר שילד בן 6-7 רוצה ומסוגל ללמוד לקרוא? האמת היא שאין לי שום תשובה הגיונית לשאלה הזו. נדמה שלמדנו להאמין שילדים לא אוהבים ללמוד, לא רוצים ללמוד.

בתור בני אדם, יש להם, יש לנו, שאיפה להתקדמות תמידית. אנחנו תמיד רוצים עוד. תמיד רוצים להצליח יותר, לדעת יותר, להבין יותר את העולם. הצורך בהבנה ובלמידה הם צרכים בסיסיים, כמעט כמו לנשום ולאכול.

להאמין ברצון הטבעי שלהם ללמוד, בכוח של הסקרנות שלהם, להאמין זה לסמוך.

ילדים יכולים ללמוד בעצמם

להאמין לא רק שהם רוצים. להאמין שהם יכולים.

בלי שנלמד אותם, בלי פעילויות מיוחדות ובלי תכנון מוקדם. רוב רובם של הילדים לומדים לדבר. וללכת. ולהתנהל בעולם הכל כך מורכב הזה. איך זה קורה? ולמה זה נעצר שם? האם זה באמת נעצר שם, או שזו האמונה שלנו שנעצרת?

ילדים לומדים מעצמם, כמו ללכת, כמו לדבר, את מה שהם צריכים ביומיום שלהם. הם לומדים תוך כדי התנסות ועשייה, הם לומדים מתרגול. הם לומדים מה"קליק" הזה" שנוצר כשהמידע החדש מתיישב בנקודה הנכונה במוח ומתחבר בחיבורים חדשים לכל המידע שהיה שם קודם.

יש להם את היכולת לחפש מידע, להבין מידע, לעבד מידע ולחבר מידע, הרבה לפני שהם יודעים מה זה בכלל "מידע". יש להם יכולת למצוא את המידע הדרוש להם ברגע הדרוש, יש להם סבלנות להתאמן, להשקיע ולהקדיש את עצמם למשהו שמעסיק אותם.

לפעמים הם צריכים את עזרתנו בכלים. בעולם עמוס מידע, אנחנו יכולות להכווין, להנגיש, לאפשר ולפתוח את מרחב האפשרויות. לתת להם את הגישה למידע ולתת להם לבחור מתוכו את מה שהם צריכים, לפעמים גם לעזור להם בתהליך הבחירה.

אבל אנחנו חייבות לתת בהם אמון. להאמין שיש להם את היכולת ללמוד בעצמם, לבחור את הלמידה שלהם ולהוביל אותה.

הם לא רק יכולים. הם לא יכולים אחרת.

הם חייבים ללמוד בעצמם, כי אף אחד אחר לא יכול ללמוד במקומם. לפחות עד שימציאו USB שמתחבר ישירות למוח שלנו ומעביר מידע. וגם אז, המידע יצטרך לעבור עוד כמה תהליכים בדרך. גם אם כל המידע יגיע מבחוץ, מסודר, מעובד ולעוס, הוא חייב לעבור תהליך בדרך פנימה כדי שהוא ישאר שם, כדי שהוא יהפוך ממידע לידע אישי, שלנו. הוא חייב להתמקם בתוך רשת האסוציאציות הפרטית שלנו, בתוך רשת הידע הסבוכה שלנו, כדי להישאר איתנו לאורך זמן. נכון, גם ככה, שמישהו אחר מכווין את הלמידה, משהו נשאר. מה שנשאר אחרי שהחוץ פגש את הפנים. מה שעבר את מסנני הקשב שלנו, מה שמצא לו משהו מוכר להיתפס בו בתוכנו, מה שהיינו מוכנים לקלוט. אם ממילא התהליך המרכזי קורה בפנים, ואנחנו חיות בעולם בו כל המידע נגיש וקיים, אולי כל התפקיד שלנו כמתווכות, נראה לגמרי אחרת?

מעבר לזה, אם הילדים שלנו לא ייצרו את הלמידה של עצמם- איך הם ילמדו ללמוד? איך הם ידעו מה מעניין אותם? מה הם צריכים לדעת כדי לפתור את מה שמעסיק אותם? באיזה מקורות להשתמש? ואיך?

כדי ללמוד מיומנות, אנחנו צריכות להתנסות בה, לתרגל אותה. אם לא נתרגל להוביל את הלמידה של עצמינו, כמה מאתגר יהיה לעשות את זה בהמשך הדרך, כשכל המסגרות והמתווכים יתרחקו, ונצטרך לסלול את הדרך לבד? אני בהחלט מאמינה שבעולם החדש שהילדים שלנו גדלים לתוכו, לא תהיה להם ברירה, אלא לרכוש את המיומנות המופלאה של ללמוד לבד. הם ילמדו אותה גם אם לא ניתן לה מקום היום. אבל הדרך שלהם ללמידה הזו תהיה הרבה יותר קלה אם נתחיל את המסע לשם יחד, כבר עכשיו.

התהליך הוא שלך

החלק המאתגר ביותר במסע הזה הוא לבדוק את האמונות שלנו. ללמד את עצמינו להאמין מחדש שילדים באמת מסוגלים ללמוד בעצמם. שילדים באמת רוצים ללמוד מעצמם. שגם אם לא נגיד להם מה הם צריכים ללמוד, גם אם לא ניתן להם את כל הידע ארוז ומסודר ממקור מוסמך, הם ילמדו אותו.

לשנות אמונות זה אף פעם לא קל. זה תמיד תהליך. זה לוקח זמן. לפעמים מחליטים לתת לזה הזדמנות, לבדוק את העובדות בשטח, לפני שהאמונה מצליחה לבסס לעצמה מקום של ביטחון. לפעמים אנחנו מאמצות אמונה חדשה, אבל עדיין לא נפרדות מהישנה. לפעמים אנחנו רוצות להאמין, ממש ממש רוצות להאמין, וזה כל כך קשה. וכל כך חשוב. למה?

כשאנחנו פוגשות את הילדים שלנו, מתוך אמונה שהלמידה היא שלהם. שהם רוצים אותה ויכולים אותה, אנחנו פוגשות אותם אחרות. הם מרגישים את זה, בלי שנגיד מילה, בלי שנשנה שום פעולה. כשאנחנו מפנות להם מקום, כשאנחנו מאמינות באמת שהאחריות היא לא שלנו, או לפחות לא בלעדית שלנו, הם מיד מרגישים, הם לוקחים את האחריות, הם תופסים בעלות על הלמידה שלהם ומתחילים להוביל את הדרך.