מה שמעניין אותנו

מה שמעניין אותנו הוא נקודת המוצא האידיאלית ללמידה.

כשמשהו מעניין אותנו, אנחנו רוצים לדעת על זה עוד. אנחנו מחפשים עליו עוד מידע- בספרים, בסרטים, בגוגל הקרוב לביתנו, בקבוצות בפייסבוק. מתגלגלים מקישור לקישור. אנחנו מנסים לעשות משהו אחר, משהו ש"צריך", ומוצאים את עצמנו רואים עוד סרטון, עוד "טד", עוקבים אחרי עוד אנשים ומתחרטים על זה למחרת בבוקר, ששעות השינה החסרות מורגשות בכל חלק וחלק בגוף.

כשמשהו מעניין אותנו ממש, אנחנו מתחילים להאמין לגוגל טרנסלייט שהוא מסוגל לתרגם לנו אתרים בשפות שאנחנו אפילו לא בטוחים איך מבטאים את שמן, אנחנו מוצאים סרטונים מכל רחבי העולם, אנחנו מנסים לפענח הסברים בתחומים שמעולם לא התקרבנו אליהם, אנחנו מוכנים להתעמק גם בדברים משעממים אם הם מקרבים אותנו למטרה, ואנחנו נהנים מכל רגע.

כשהתחלתי לחקור לעומק את תחום הלמידה (במסע שלי שסיפרתי עליו קצת ברשומה הראשונה) מצאתי את עצמי קוראת מאמרים באנגלית באורך שאפילו לפני הפסיכומטרי לא העזתי לנסות. נגעתי בספרי ספריה שגרמו לי להתקפות אלרגיה לאורך כל הקריאה מרוב אבק, כאלו שלא יכולתי להניח מהידיים, מילולית, כי העטיפה הישנה והשקופה שלהם הפכה לדבק.

כשמשהו מעניין אותנו, אנחנו לומדים. אנחנו לומדים כדי להבין, אנחנו מתאמצים כדי להגיע לכל המידע הרב שקיים שם מסביב, אנחנו מתגלגלים מתוך הנושא המרכזי לעוד נושא ועוד נושא ולא מתעייפים לרגע. ואת מה שלמדנו במסעות החקר האלו, אנחנו זוכרים. המידע החדש שאנחנו אוספים בדרך מתחבר לידע שכבר יש לנו על הנושא, קישורים חדשים נוצרים, וכל פריטי המידע הבודדים הופכים ליצירה חדשה שלנו- להבנה שלנו על הנושא אותו יצאנו לחקור.

כשאנחנו מנסים ללמוד משהו שמישהו אחר אמר לנו שאנחנו צריכים ללמוד, כל זה לא קורה. לא ההתרגשות, לא המסע, לא ההסתעפויות בדרך שמובילות אותנו לשבילים נוספים, לא חדוות הגילוי והיצירה.

אנחנו רגילים להאמין ש"יש דברים שצריך לדעת". יש איזושהי חבילת תוכן בסיסית בלעדיה אי אפשר להסתדר בעולם הזה. חבילת תוכן ששורדת פחות או יותר מאז ימי יוון הקלאסית, עם שינויים קוסמטיים קלים. החבילה הבסיסית שמאפשרת לנו להגדיר את עצמנו כ"משכילים". למרות שאנחנו אומרים לעצמנו שוב ושוב שלא השתמשנו מעולם ברוב הדברים שלמדנו בבית הספר, אנחנו עדיין מאמינים שיש דברים ש"צריך". ולא רק שצריך לדעת אותם, אלא גם יש דרך נכונה ללמוד אותם.

אני מאמינה שבעולם שבו כל התוכן קיים במרחק של נגיעה אחת או שתיים, ושהידע לו אנחנו זקוקים בחיי היומיום משתנה על בסיס שבועי כמעט, התוכן הוא כבר לא ערך. התוכן הוא כלי.

כדי ללמוד באמת אנחנו חייבים להבין מה מעניין את מי שלומד. את עצמינו, את הילד שלנו, את האדם שלידנו, יהיה מי שיהיה. לא כאסטרטגיה ללמד אותו איזשהו תוכן "נכון" שנדמה לנו שצריך, אלא כבסיס לחיבור שמאפשר למידה אמיתית ומשמעותית לאדם היחיד והמיוחד הזה. הרעיון הוא לא לקחת פרק שאנחנו רוצים ללמד ולהפוך אותו למושך ול"מגניב" או למשחק. אלא לקחת משהו שכבר אטרקטיבי לאדם הספציפי, ולראות איזו למידה מסתתרת בו. זה כנראה יקרה גם בלי ההתערבות שלנו. אם ניתן את הזמן ואת המרחב, הצורך בלמידה כבר ידחוף את האדם שהסקרנות בוערת בו לעבר הלמידה, לא משנה אם הוא ילד או מבוגר. התפקיד המרכזי שלנו בתוך התהליך הזה הוא בעיקר לא להפריע. אם נצליח להתבונן מהצד, להקשיב, ולשאול, רק את עצמינו, שאלות, מה שמעניין את מי שמולנו יספר לנו כל כך הרבה מי שהוא ומה שקורה איתו עכשיו. נקבל הזדמנות לראות אותו באמת, ואז, אם נבחר, גם להתחבר.

פעם, הייתי מתאמצת להלביש את ה"מטרות" שלי על הנושאים שעניינו את הילדים. יעלה התעניינה באפיית עוגות דמיוניות מבצק ומחרוזים? סידרתי לה יפה יפה פעילות שמזמינה אותה לסדר חרוזים לפי ספרות שכתובות על פתקים. היא כבר צריכה לדעת מספרים, היא כבר גדולה. האמנתי שאני הופכת את הלמידה לרלוונטית עבורה. אבל האמת? המספרים לא עניינו אותה. הלמידה הזו, בשלב ההוא, לא הייתה שלה. היא אפתה עוגות בצק חגיגיות מסיבה לגמרי שונה.  והפתעה! היא לא למדה מספרים דרך העוגה. כמה חודשים אחר כך, כשהנושא שהעסיק אותה היה מספרים, היא למדה לזהות את הספרות הכתובות בלי פירוטכניקה. לא כי הספרות עצמן עניינו אותה, אלא כי היא הייתה צריכה אותן כדי להשיג משהו שהיא רצתה.

נכון, אם יש איזשהו תוכן ש"חייבים" ללמד, מאיזושהי סיבה, עדיף לחבר אותו לתחומי העניין, להפוך אותו לרלוונטי או לפחות למלהיב ואטרקטיבי. זה משפר את הסיכוי שהתוכן הזה ימצא נקודה להתחבר אליה ברשת האסוציאציות של הילדים שמולנו. אבל אם מה שמניע אותנו הוא אמונה אמיתית בילדים ובלמידה, אם המטרה שלנו היא לקדם למידה עצמאית, למידה שהמנוע שלה הוא סקרנות, אם המטרה היא להתנסות ב"איך ללמוד", לתת את הכלים שיאפשרו לילדים שלנו ללמוד את מה שהחיים שלהם צריכים עכשיו, ובעיקר, אם המטרה שלנו היא לפעול מתוך חיבור ושותפות- התוכן חייב להיות שלהם. ילדים (וגם מבוגרים, זה סתם מיתוס שזו יכולת שנעלמת עם השנים) מזהים מקילומטרים מתי מנסים לעבוד עליהם. מתי החיבור למה שמעניין אותם מגיע מתוך סקרנות אמיתית ורצון לראות אותם ולהיות איתם, ומתי החיבור מגיע מתוך איזו טקטיקה ללמד אותם משהו. אם ה"משהו" הזה לא מעניין אותם, הם יעזבו את המשחק, את הזמן ביחד. אם זה יחזור על עצמו, אולי גם את החיבור הראשוני שהיה להם לאותו תחום עניין עצמו. ליעלה יש פרצוף מובהק של "תפסתי אותך! את מנסה ללמד משהו ש"צריך"". כל כך הרבה משחקים שלה, כשהיא הייתה קטנטנה, התחילו בהתלהבות ונפסקו כי אני ניסיתי להכניס לתוכם את הרעיונות שלי. הנקודה הזו שהעיניים שלה נכבות כי זה כבר לא המשחק שלה- היא הנקודה שגרמה לי להבין שזו לא הדרך הנכונה.

הבחירה בתחום העניין אף פעם לא מקרית. היא תמיד עונה על איזשהו צורך, לרוב פנימי, לפעמים חיצוני. הרבה פעמים קשה לנו להבין מה הצורך שעומד מאחורי הבחירה הזו.

אצל פעוטות וילדים קטנים, בדרך כלל קל לזהות את תחומי העניין, ולעיתים קרובות גם את הצורך שעומד מאחוריהם.

כמו שסיפרתי, ממש השבוע, בעמוד הפייסבוק, על ההתעניינות ארוכת השנים של יעלה בעולם האמהות והתינוקות. כל כך הרבה צרכים אנושיים בסיסיים מסתתרים בבחירה הזו. הצורך להבין ולדעת את העולם, הצורך לטפל, להיות אחראית, הצורך לדעת שסומכים עליי, הצורך בסדר, הצורך לגדול ולהמשכיות. הצורך הוליד עניין והעניין הוליד צורך- כדי למצות עד תום את העניין שלה, היא זקוקה לעוד ידע. כדי להכין אוכל לתינוקת-בובה שלה, היא למדה חשבון. כדי להשאיר "הוראות למטפלת", היא מתחילה להתאמן על כישורי הכתיבה שלה. מתוך עולם התינוקות היא לומדת ביולוגיה, היא לומדת גיאוגרפיה ותרבות, היא לומדת כישורי חיים, היא לומדת עיצוב, תכנון ובנייה (על כישורי החשבון וההנדסה הכרוכים בהם), היא לומדת אחריות ודאגה וכישורים חברתיים. זה לא קורה מתוך איזה תכנון מוקדם. זה לא קורה מתוך נסיון חיצוני לחבר מטרות לימודיות למה שמעניין אותה. זה קורה כי זה העולם. כי עשייה מחייבת למידה. עשייה במשחק לא פחות מעשייה "אמיתית".

לפעמים, כשגדלים, תחומי העניין כבר פחות ברורים ומובהקים. לעיתים קרובות אנחנו שומעים ש"שומדבר לא מעניין אותי" (ובני דודיו- "אין לי חלום", "אין לי תשוקה"). אם נסתכל על זה מקרוב, לרוב נגלה שגם בתוך ה"שומדבר" מסתתתרים לא מעט דברים.

בחירה בתוכנית טלוויזיה מסויימת, נושא שחוזר בשיחות הטלפון אינסופיות עם חברות, העמודים או האנשים שבוחרים לעקוב אחריהם בפייסבוק/אינסטגרם/סנאפצ'ט, הסרטונים ה"טפשיים" שבוחרים לשתף, או משחק הרשת בו מבלים שעות- בדרך כלל הנקודות האלו מתחברות לאיזה תחום עניין, לצורך פנימי או לשאלה שמעסיקה מתחת לפני השטח.

כל מה שצריך לעשות הוא לצפות. לשים לב, אפילו לתעד בכתב, את כל הדברים הקטנים שנעשים בזמן שמשעמם. בזמן "המת" בו אף אחד לא אומר לנו מה לעשות. להתמקד, להתעמק בפרטים. לא רק "פייסבוק" אלא מה בתוך הפייסבוק. לא רק פליימוביל או משחק בבובות אלא מה בתוך המשחק. לא רק "לקרוא ספר" אלא נשים לב לבחירת הספרים. כמו חידה בלשית, נאסוף את הפרטים הקטנים שיעזרו לנו להרכיב תמונה גדולה של "מה מעניין אותנו".

לפעמים אנחנו נוטים להיות שיפוטיים לגבי תחומי העניין שלנו או של אחרים. זה נראה לי שטחי, משעמם, לא פרקטי. מה כבר אפשר ללמוד מסרטונים של כלבים מצחיקים? איזה ערך מוסף יכול להסתתר בתוכנית נוער קולנית? כשהמחשבות האלו עולות, זה הזמן להרכיב את משקפי הלמידולוגיה, שיעזרו לנו לראות שמכל דבר אפשר ללמוד. שכל נקודת עניין כזו היא הזדמנות ללמידה.

אחרי שמצאנו את הדבר (ובדרך כלל, את הדברים) שמעניין אותנו, אנחנו יכולים לצאת דרכו לאינסוף מסעות של למידה. כשיש מקום להעמיק בתחום העניין, להרחיב אותו ולשתף בו את הסביבה, נוצרת למידה משמעותית, לא כסיסמה, אלא כהרגשה, פנימית וברורה. למידה על העולם, על החיים, ולא פחות מזה, על עצמי.

מה שמעניין את הילדים שלנו הוא חלון ההצצה המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים לקבל לתוך הראש שלהם. זו נקודת המוצא למסע החקירה שלהם את העולם, ולמסע ההבנה שלנו אותם, את מי שהם. מתוך התעמקות בנושא הזה אנחנו יכולות לגלות מה השאלות שמעסיקות אותם, מה הצרכים שלהם. למה דווקא הנושא הזה? למה דווקא עכשיו? מה בתוך הנושא הרחב מעניין אותם במיוחד? איך זה מתחבר לנושאים אחרים שעניינו אותם בעבר?

מתוך השאלות האלו, עם האמונה שלנו בהם, עם הכוונה לתת להם להוביל, אנחנו כבר בשביל הראשון בתוך מסע הלמידה.

אז מה מעניין, ממש עכשיו, את הילד/ה שלך?