המסע שלי ל"למידולוגיה"

הלידה של "למידולוגיה"

מכירים את הנאום המפורסם של סטיב ג'ובס באוניברסיטת סטנדפורד?

סטיב ג'ובס ביטא בנאום הזה תובנה גאונית, שעוד ועוד אנשים אימצו לעצמם בהמשך: "אי אפשר לחבר את הנקודות כשמסתכלים קדימה; אפשר לחבר אותן רק במבט לאחור. אתם חייבים לבטוח בכך שהנקודות יתחברו בשלב כלשהו בעתידכם".

בדיוק לפני שנה, בלילה שלפני יום ההולדת שלי, בחדר מלון בירושלים אהובתי, רגע אחרי שהילדים נרדמו, ישבתי על המיטה עם מחברת פתוחה והמון שאלות. שאלות שליוו אותי בחמש השנים שחלפו, שאלות שהייתי תוך-כדי-תשובה עליהן. שאלות שקיבלו ניסוח קצת שונה בכל שלב בדרך, אבל התעסקו כל הזמן באותה שאלה ממש. באותו לילה, "פתאום" כל הנקודות התחברו. פתאום הבנתי מה החוט שמקשר בין כל הנקודות שלי. החוט שלי, "המקום הנכון" שלי, החוזקה שלי, התשוקה שלי נובעים כולם מאהבת הלמידה.פתאום, ידעתי מה השלב הבא במסע שלי. עוד לא היה לזה שם, אבל זה היה לגמרי ברור. בבוקר שאחרי, בין ארוחת בוקר ירושלמית לטבילה במעין, הרעיון התחיל לקרום עור ופרטים. בהמשך אותו טיול, בנסיעות ארוכות במיוחד, הוא גם קיבל, במתנה מבח"לי, את השם "למידולוגיה".

אחרי שמונה שנות בלוגינג (בבלוג "לג'ירף יש צוואר ארוך"), פתיחת בלוג חדש הייתה הדרך הטבעית עבורי לרכז ולשתף את הדרך החדשה בה התחלתי ללכת. החלטתי שהפעם אני עושה את כמו שצריך. ידעתי שהפעם אני רוצה אתר, רציני, מסודר, ובעיקר- שלי. זה לקח זמן. הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. בינתיים התחלתי לשתף בעמוד הפייסבוק של למידולוגיה, בהמשך גם בקבוצה. התחלתי להעביר סדנאות ומפגשים אישיים. במקביל, המשכתי כל הזמן לעבוד על האתר. לקח לי ולו שנה שלמה, אבל בסופו של דבר, עם עזרה מהרבה אנשים מוכשרים בדרך, זה קרה, והנה האתר החדש של "למידולוגיה" לפניך.

מכל הנושאים בעולם, דווקא למידה?

התחלתי להיות "חננה" בגיל ממש צעיר. הייתי סקרנית, אהבתי ללמוד דברים חדשים, והתחלתי ללמד ילדים אחרים באופן "רשמי" מיד אחרי שהתחלתי את לימודי הרשמיים בבית הספר. מכיתה א' ועד ההריון השני שלי לימדתי במסגרות שונות ומשונות ובמקביל תמיד למדתי במסגרות שונות ומשונות. הדרכתי בצופים, הדרכתי בצבא, למדתי במדרשה, למדתי "הפרעות בתקשורת" והוסמכתי כקלינאית תקשורת.

דקה וחצי לפני סיום התואר, בפברואר 2012, הפכתי לאמא בפעם הראשונה. יעלה נכנסה לחיינו בסערה ובהתרגשות גדולה. כשהייתה בת שלושה חודשים קיבלתי את תעודת ההסמכה שלי כקלינאית תקשורת וכשהייתה בת חצי שנה היא נכנסה למשפחתון ואני התחלתי לעבוד בבית ספר לתלמידים בעלי לקויות למידה, לפגוש את כל הקשיים, האתגרים והשינויים שיכולים לקרות בתהליך הכל כך טבעי הזה של הלמידה.

עוד שנה וחצי קדימה, נכנסתי שוב להריון, וגם הוא, כמו הראשון, היה כרוך בשמירת הריון ארוכה, מאוד. יעלה הייתה אז בפעוטון בקיבוץ, ומשהו כבר הרגיש לי לא לגמרי במקום. את החצי השני של ההריון שלי הקדשתי לחקירה. התחלתי לקרוא על כל שיטות החינוך הקיימות בארץ. קראתי עמודים על גבי עמודים על חינוך אנתרופוסופי, דמוקרטי, מונטסורי, פתוח, חופשי ורוב דרכי הביניים. סיכמתי, השוויתי, שאלתי שאלות, חיפשתי עוד מקורות, עוד מידע, עוד מחשבות. ביולי 2014 אמיתי נולד,  וחודש אחר כך יעלה נפרדה מהפעוטון בו בילתה את השנה והתחלנו יחד את המסע שלנו לעבר החינוך הביתי.

התחלנו מהצטברות של נסיבות חיצוניות ופנימיות, ועם הזמן גילינו שזה פשוט נכון לנו. מעבר לכיף, זכיתי ללוות, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, מקרוב-קרוב, את פלא הלמידה של הילדים שלי. והם למדו. והם השתנו, התפתחו, התחדשו, צמחו. הפתיעו כל יום מחדש, ואני עמדתי מהצד, משתאה. איך זה קורה?!

כשהחיים התחילו להיכנס לשגרה חדשה והילדים קצת קצת גדלו, חידשתי את ה"מחקר" שהתחלתי בתקופת ההריון. תוך כדי הדרך, המשכתי לתעד אותה, לעצמי ולמי שליווה אותי:

" קראתי המון… למדתי המון, שיניתי את דרך המחשבה שלי על תחום החינוך, ההורות, האנושיות, שוב ושוב ושוב. אספתי לעצמי המון נקודות מבט חדשות בדרך. כמעט כל מה שחשבתי שידעתי, השתנה במהלך הדרך, וממשיך להשתנות עוד קצת עם כל שורה שאני קוראת. אין לי מטרה סופית במסע הלמידה הזה. אין לי עבודת גמר להגיש, מבחן, או ציון. אין לי מושג מה אני מנסה להשיג, למה אני ממרקרת, מסמנת, מעתיקה, מסכמת. אני פשוט נהנית מהלמידה כמו שלא נהניתי מלמידה כבר הרבה זמן. במטרה לשמור על חדוות הלמידה, הסקרנות, הפליאה וההתלהבות של הילדים, אני מוצאת מחדש גם את אלו שלי…התחלתי ללמוד מתוך צורך פנימי ואמיתי לגמרי בלמידה, בלי לדעת מה המטרה…למדתי כי זה עניין אותי. גיליתי סוג חדש לגמרי של למידה. זה לא קרה ברגע. זה לא היה קסם או התגלות. המון פעמים בדרך עצרתי לשאול "למה" ולא ידעתי את התשובה. בשלב מסויים הבנתי- זו בדיוק הלמידה שאני רוצה- לי, לילדים שלי, לחברה בה אני חיה ובה הם גדלים"

הבנתי שהרגע בו אני הכי מאושרת, זה שכל מומחי ה"ייעוד" מגדירים כflow, הוא הרגע הזה, בו מושג שרק הרגע פגשתי הופך ללינק ומתחבר למושגים אחרים שכבר פגשתי בעבר, כשהמידע הופך לידע והידע הופך לרעיונות- הרגע הזה הוא רגע גדול. ענק, חד פעמי ולגמרי יומיומי. גיליתי שאפשר, רצוי ואפילו קל לשחזר אותו כל הזמן, ורק צריך לעצור, להתפעם ולהשתאות מגודל הרגע- רגע אחרי רגע.

מאותה אהבה, מאותו מסע, נולדה "למידולוגיה". מה זה בכלל "למידולוגיה"? על זה בהמשך הסיפור, ברשומה הבאה.