מחוברים

לפעמים אני מוצאת את עצמי מנתחת את יכולותיהם הנדירות של גיבורי העל השונים, נמק, השווה והדגם. לפעמים אני מתבקשת להמציא גיבורי על חדשים עם יכולות על אנושיות חדשות. לפעמים אני נלחמת ברעים דמיוניים בכוחות העל החדשים שהמצאתי, בהובלת גיבור על חדש שאמיתי המציא, ושכוחותיו תמיד עולים על שלי.

האם זה בגלל שגיבורי על מעניינים אותי? קצת. אבל בעיקר כי הם מעניינים את אמיתי, והוא מעניין אותי. אני לא חייבת להפוך את מה שמעניין אותו לתחום ההתעניינות שלי, אבל אני כן פותחת פתח, נחשפת לתחום חדש. כשאני מתעניינת במה שמעניין אותו, אבל באמת מתעניינת, לא עושה את עצמי, לא מזייפת את ההתעניינות, אלא מתעניינת בנושא שרחוק ממני רק כי הוא קרוב אליו- יש לי הזדמנות להתחבר אליו. יש לי הזדמנות להציץ על העולם מתוך נקודת המבט שלו, יש לי אפשרות לחקור את הנושא הזה, שכל כך חשוב לו, דרך העיניים שלי.

כשאני נכנסת לתוך העולם שלו, התפקידים בינינו מתהפכים. זה התחום שלו. כאן הוא היודע, הוא המבין, הוא המוביל. אני, חסרת הנסיון וחסרת ההבנה, מתמסרת לתפקיד התלמידה. אני רוצה ללמוד ממנו את מה שהוא יודע, ויותר מזה- אני רוצה ללמוד, מתוך הנושא הזה, אותו. מתוך הכוחות שהוא ממציא, מתוך גיבורי העל שהוא בוחר לגלם במשחק, אני מקבלת הזדמנות נדירה להציץ לחלומות הסודיים שלו, לפחדים שהוא לא אוהב לדבר עליהם, לשאלות הגדולות עם הקיום ועל היקום שמתרוצצות בראש שלו ולפעמים קשה לו כל כך לתרגם אותן למילים. כל הדברים האלו שקורים עמוק בפנים מקבלים מקום כשהוא בתוך התחום "שלו", בתוך העולם שמרגיש לו בית. אני משתדלת לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות הזו להציץ פנימה. בזמן שאני בעולם שלו, אני מסתכלת על הכל בעיניים של תלמידה, של חוקרת שחוקרת ארץ חדשה ולא נודעת- למה הוא הביא אותי דווקא לכאן? מה כל כך מעניין כאן? למה הוא מבלה כאן כל כך הרבה? מה הוא לוקח מכאן? וגם- מה אני יכולה לקחת מכאן? מה אני רוצה לקחת מכאן?

לפעמים, מתוך השאלות האלו, אני מוצאת את נקודת החיבור שלי- מה שמעניין אותו מתחבר למשהו שמעניין אותי, נניח (מקרה היפותטי כמובן)- למידה. אני יכולה לנצל את ההזדמנות לחקור את השאלה "אם היה לי כוח על, איזה כוח הייתי בוחרת?", או "איך לומדים להיות גיבור על?" ובכלל לפצוח בדוקטורט על בית הספר למוטנטים של אקס-מן (לגיטימי להודות שמהרגע שכתבתי את השורה הזו אני לא מפסיקה להשתעשע ברעיון הזה?!).

לפעמים רק נקודה אחת מתוך כל הנושא הגדול הזה שמעסיק אותו מתחברת למה שמעסיק אותי. לפעמים זו אפילו לא נקודה בתוך הנושא שמעניינת אותו, שהוא עסוק בה. לפעמים אני לוקחת את זה למקום אחר ולגמרי שונה, מתוך איזו נקודת מוצא משותפת שהוא הזמין אותי אליה. העיסוק הזה בגיבורי על מתחבר כל כך לפחדים שלו, לצורך שלו בהגנה, בשייכות, בהבנה של העולם שהוא מחפש. גם אם גיבורי על לא מדברים אליי, אני יכולה להתחבר בצורה כל כך עמוקה ומלאה לצרכים שמובילים אותו לשם. מתוך המקום השונה לחלוטין שאני נמצאת בו עכשיו, עם כל החששות של האתר החדש, השאיפות לקחת הכל צעד קדימה ולגדול, יחד עם הפחדים והרצון להישאר קטנה ושמורה באיזור הנוחות שלי- אולי אני בכלל יכולה ללמוד ממנו ולהשתמש בגיבורי העל כדי להתגבר על הפחדים שלי? לפעמים אני משתפת אותו בנקודות החיבור האלו שנוצרות אצלי בראש, לפעמים אני ממשיכה להיות איתו במה שמעסיק אותו, במיקוד שלו, אבל בתוכי- אני הרבה יותר מחוברת אליו, אל מה שמעניין אותו. יש לנו עכשיו איזושהי שפה משותפת שאנחנו יכולים לדבר בה, גם על דברים שלא מדוברים. יש בינינו הבנה אחרת וחיבור אחר.

למורת רוחו של אמיתי, זה לא אומר שאני מבלה את כל היום שלי בתחפושת גיבורת על, וגם הזמן שאני מבלה בתוך משחק הדמיון שלו נמוך הרבה יותר ממה שהוא היה רוצה. אבל האמת היא, שלא מעניין אותי לבלות שעות במשחק הזה. לשחק בדמויות של גיבורי על, להתחפש או להמציא גיבורי על חדשים זה לא תחביב שלי. זה תחביב שלו. אני רק מבקרת בעולם שלו, ואני נכנסת ויוצאת ממנו בצורה שמאפשרת לי להיות בתוכו, כשאני שם, עם כל הלב, ורק כשהוא מזמין אותי פנימה. אם אני אשב לשחק איתו כשאין לי כוח, כשהראש שלי טרוד בעניינים אחרים, כשאני גמורה מעייפות, כשפשוט לא בא לי- שום חיבור לא ייצא מזה. תצא מזה בעיקר אמא מתוסכלת שמשוועת לילדים שמעסיקים את עצמם. איך כן? במנות קטנות, שמתאימות לשני הצדדים, או במקרה שלנו, לשלושת הצדדים (אמיתי, יעלה ואני. לפעמים, אם אבא בבית, אז אפילו ארבעה צדדים). אחת הדרכים החביבות עלינו בבית להתחבר לסקרנות אחד של השני בלי להגיע לנקודת השעמום, היא "10 דקות". אנחנו מגדירים לעצמנו זמן מוקצב, במהלכו כל אחד מזמין את שאר בני הבית לביקור של 10 דקות (על השעון, עם טיימר) בעולם שלו. ככה, שכל אחד מאיתנו יודע שהזמן מוגבל, הרבה יותר קל לעזוב את כל העולם של עצמינו בחוץ ולהיכנס כל כולך לעולם של מישהו אחר. הכל יכול לחכות 10 דקות- הכלים, הכביסה, הבישולים, הפוסטים, הפייסבוק, הטלפונים. ואז, אז אני כל כולי גיבורת על, ומקבלת את השיעור המשמעותי ביותר שאפשר על מיהו אמיתי ממש עכשיו. כשהשעון מצלצל, אנחנו עושים הפסקה קצרה של הדברים שלא יכולים לחכות יותר מ-10 דקות (קפה. ברור שקפה), ועוברים לעולם של יעלה. נכון לעכשיו, אלו יכולות להיות 10 דקות של משפחה, של בית ספר, של מריחת לק, של הופעת התעמלות קרקע, של מסיבת ריקודים עם שירים שהיא בוחרת או…עוד דברים שמעסיקים אותה. ואחריהן? שוב הפסקה ואז- מגיע תורי. אז יש 10 דקות שהן שלי ואני מחליטה על כ-ו-ל-ם מה עושים עכשיו.

ואז, אז יש לי הזדמנות להכניס את הילדים לתחומי העניין שלי. יש לי הזדמנות לחשוף אותם לדברים שלא נכנסים לטווח המדוייק של תחום העניין שלהם. אני לא עושה את זה כי אני חושבת ש"הם צריכים לדעת את זה" או ש"זה יעשה להם טוב", אלא כי זה משהו שמעניין אותי, אני רוצה לחוות אותו, ואני רוצה לשתף אותם בהתלהבות שלי. ב-10 דקות שלי הרבה פעמים יש לי הזדמנות להתנסויות קטנות בפרוייקטים שמחכים על המדף שלי כבר שנים, משחקי יצירה ואמנות, דברים שמדגדגים לי באצבעות, לא כאלו שאני חושבת בהכרח שהם "בשביל ילדים". גם מחוץ לזמן המוגבל הזה, בתוך היומיום שלנו, אני מזמינה את הילדים לפעמים לבקר בעולמות שמעניינים אותי. זה יכול להיות ביקור במוזיאון, סדנת אמנות, טיול או אפילו פגישה עם חברים שהיא קודם כל בשבילי ורק אחר כך בשבילם.

לפעמים זה מתאים להם, לפעמים ממש לא. לפעמים זה עובד נהדר, לפעמים ממש לא. לפעמים הם מוצאים את נקודת החיבור שלהם לתוך הנושא שמעניין אותי, כמו שאני מוצאת בנושאים שלהם, לפעמים התוכניות שלו לא מסתדרות, כי הם לא שם עכשיו.

אני חושבת שההבדל המשמעותי בין מקרים בהם אנחנו מצליחים להתחבר ומקרים שפחות (מלבד ענייני עייפות/רעב/מצברוח שמשפיעים תמיד, על הכל) הוא בכוונה– כשאני עושה דברים כדי לשתף ולהתקרב, או בשביל ההנאה והלמידה שלי עצמי,  זה שונה לגמרי ממקרים בהם אני מנסה "ללמד, לחשוף ולהרחיב אופקים" של מישהו אחר. גם אם אעשה את זה בדיוק באותה הדרך, באותם כלים ואפילו באותן מילים, ההבדל בכוונה מורגש.

גם זכות הבחירה הניתנת שונה- אם הפעילות שאנחנו עושים כרגע היא בשבילי, אתם לא חייבים להתעניין בה. אתם יכולים לשבת בצד, להתעסק במשהו אחר או לעשות פרצוף משועמם. זה בסדר. זה לא בשבילכם, זה בשבילי, וכשאני אסיים נוכל לעשות יחד משהו שמעניין מישהו אחר. כמובן שהשיתוף משתנה עם הגיל של הילדים. כשהם היו תינוקות קטנים הם התלוו אלינו בעל כורחם לאן שרצינו. כשהיו פעוטות התקשו לשאת את דחיית הסיפוקים שבכניסה זמנית לעולם שלנו, ועמדו בזה רק אם גם תחום העניין שלהם שולב בחויה ("כן חמודי, בוודאי שאתה יכול לבוא למוזיאון בתחפושת ספיידרמן ולנסות לטפס על הקירות") ולאט לאט ההנאה מעצם השיתוף, ולפעמים גם הסקרנות ללמוד עוד על האנשים שאנחנו אוהבים, גוברת ומאפשרת  יותר ויותר שיתופים הדדיים.

בתוך היומיום שלנו, אני משתדלת להתמיד ולהגיע לביקורים בתוך תחומי העניין של הילדים, ולהזמין אותם לביקורים בתוך תחומי העניין שלי. ההבדל בין "ללמד" לבין לשתף הוא דק מאוד, לפעמים אני מצליחה לזהות שחציתי אותו רק אחרי מעשה. אני חושבת שככל שאני מתרגלת את זה יותר, אני מצליחה קצת יותר להגיע לסיטואציות כאלו עם תשומת לב מלאה לכוונה, לזכות הבחירה ולהדדיות, שמאפשרות לנו להפוך את הביקורים האלו להזדמנויות לחזק את החיבורים בינינו, וגם להגדיל את רשת האסוציאציות הפרטית של כל אחד מאיתנו בנפרד, ורשת האסוציאציות המשפחתית המשותפת שלנו.

מזמינה אותך השבוע לקחת איתך אתגר אחד קטן- לבחור נושא אחד שמעסיק את הילד/ה שלך, ולמצוא כמה שיותר נקודות בהן הוא מתחבר למה שמעסיק אותך ממש עכשיו. אשמח לקרוא על החיבורים שלכם בתגובות.