המלצות לספרים משני חשיבה- חלק 2

ברשומת ההמלצות הקודמת המלצתי על חמישה ספרים מתורגמים, והבטחתי לחזור עם המשך הרשימה, אבל הפעם- תוצרת הארץ.

בעקבות דיונים שהתפתחו מהרשימה הקודמת, דיסקליימר חשוב לפני שצוללים לרשימה:

מכל התיאוריות, המחקרים והגישות אותם אני חוקרת במסע שלי, המסקנה העיקרית שהגעתי אליה היא שאין תשובה אחת נכונה. "מכל מלמדי השכלתי". מכל מקור אני לוקחת איתי משהו הלאה. לפעמים יותר מדבר אחד, לפעמים הרבה יותר מדבר אחד. אבל תמיד יש גם דברים שמתחברים לי פחות, שאני לא מסכימה איתם, שלא משתלבים בתפיסת העולם שלי. זה לא גורם לי להנות פחות, ההפך, זה גורם לי לחשוב יותר תוך כדי הלמידה, ובכך להפוך את המידע יותר ויותר ל"שלי". אני משתדלת לבדוק כמה שיותר- גישות שונות, רעיונות שונים, אנשים שונים. החיבור בין כל אחד מהם לבין מי שאני ומה שאני מאמינה בו, הוא שיוצר את "למידולוגיה" ואת הדרך שלי. גם הגישה החינוכית בבית שלנו שואבת מכל העולמות- יש בה מונטסורי, ורג'יו אמיליה, וקצת אנתרופוסופי, ודמוקרטי, וחינוך חופשי וקיבוצי וגם חינוך קלאסי ו"קונבנציונלי". מישמש מיוחד שמתאים לנו, ומשתנה לעיתים קרובות, יחד עם השינויים שקורים בנו, בחיים שלנו ובהבדלים בין האנשים השונים שאנחנו. אני מרגישה שההיכרות והעמקה בגישות השונות הן אלו שמאפשרות לי ליצור את הדרך הכי מדוייקת לנו, ומשתדלת לדבוק בגישה הזו גם בספרים שאני בוחרת. אז לא כל מה שכתוב בספרים שברשימה הוא תורה מסיני בעיני, לא עם הכל אני מסכימה, אבל כל אחד מהם האיר לי נקודות אחרות, חיבר לי חיבורים חדשים וכיוון אותי עוד קצת לתוך הנתיב שלי.

ועכשיו, כמובטח, 5 ספרים ישראליים שליוו אותי במסע אל עולם הלמידה:

1. תורת הגן/ מרים רות

אותה מרים רות שאנחנו מכירים מ"תירס חם" ומרוב קלאסיקות הילדים שגם אנחנו וגם הילדים שלנו גדלו עליהם, הייתה, לצד סופרת, גם גננת ואשת חינוך מוערכת. עוד לפני שכתבה ספרי ילדים (ובהמשך, גם במקביל) היא כתבה ספרי חינוך שיועדו למבוגרים. ספרה הראשון, "תורת הגן", הודפס בשנת 1955. הספר מכוון לגננות ומדבר אל גננות, אבל לא דורשים תעודות בכניסה.  בתור אחד מספרי החינוך הראשונים שקראתי, שאבתי ממנו המון המון ידע, רעיונות והשראה. וכמו ספרי הילדים שלה, גם הוא כתוב בצורה מאוד נעימה לקריאה, בעיקר ביחס לספרי החינוך האחרים שפורסמו בעברית בתקופתה. נכון, בתור לא-גננת הייתי צריכה להתאים קצת את המילים, אבל כמה הרעיונות מדוייקים. למשל:

גם ספרה השני, "הילד ואתה", שהודפס בשנת 1958, הוא פנינה נוסטלגית. הפעם היא פונה להורים, ברוח ספרי ההדרכה של הימים ההם. מומלץ במיוחד הפרק השלישי בספר, שכתוב בצורת סדרת מכתבים של ילד להוריו, ומתאר חוויות יומיומיות שמוכרות לכולנו (גם 70 שנה אחרי) מנקודת המבט של הילד. ועוד הערה אחרונה בהקשר הזה, בשנת 2007 יצא לאור "ספר הגן", שכתבו ד"ר רונית פלוטניק ומירה אשל. הספר מציג תוכנית לימודים לגילאי הגן, ברוח החינוך הקיבוצי, ומתבסס במידה רבה על ספרה של רות, עם התאמות ועדכונים לימינו אנו. אמנם הוא פחות "ספר קריאה", אבל הוא בהחלט נותן נקודת מבט מסודרת ומקיפה על התפתחות הילד, על משחקי ילדות, על חיברות ועוד. שני אלו הם השלמת קריאה מעניינת ומומלצת, אבל אם יש לך זמן רק לאחד, בהחלט ממליצה להתחיל עם "תורת הגן" .

 

2. ההגיונות הסותרים בהוראה/צבי לם

הספר, שהודפס ב- 1972, נחשב לאחד מספרי החינוך המשפיעים ביותר בתחום תיאוריות החינוך בארץ. הוא לא קל לקריאה. הוא הרבה עבודה אקדמית ומעט ספר קליל לשעות הפנאי. ובכל זאת- הוא מפרק בצורה לוגית, ברורה ומלאת דוגמאות את שיטת הלמידה המוכרת לנו למרכיביה הבסיסיים ומנסה להרכיב מהם איזשהו "מורה נבוכים" לניתוח החלטות חינוכיות בזמן אמת. בעידן בו אנחנו כהורים מעורבים כמעט בכל החלטה חינוכית- במסגרת או בבית, נראה לי נכון שספר כזה יהפוך לכלי של הורים כמו שהוא כלי של מורים.  ואם בכל זאת האורך, הדפוס או קשיי הזמינות של הספר מאיימים, מומלץ לקרוא לפחות את המאמר הזה שכתב יורם הרפז אודות הספר (כולל קיצור תולדות חייו המרתקים של הכותב). מאתגר לבחור רק ציטוט אחד מהספר הזה, אני מבטיחה להמשיך ולצטט אותו פה בבלוג גם בהמשך:

 

3. קריאה לחינוך/ס. יזהר

התלבטתי אם לכלול את הספר הזה ברשימה. הוא אמנם קטן, קצר (יחסית, 190 עמודים) ונראה ידידותי למשתמש, אבל הוא ללא ספק הספר המאתגר ביותר ברשימה. הגעתי אליו בכלל בעקבות מאמר אחר של יזהר, שניתקלתי בו לפני שנים בלימודים, וליווה אותי מאז. בזכותו נחשפתי לעושר המסקרן והזועם שלו, ולזווית החינוכית.

יזהר סמילנסקי (הלא הוא ס. יזהר) השפיע על החיים בארץ במגוון תחומים- הוא היה חבר כנסת, סופר מוערך, זוכה פרס ישראל וגם- פרופסור לחינוך. מעבר לספרי הפרוזה המופלאים שכתב, ס. יזהר כתב גם מגוון מאמרים, מסות וספרים על גישתו הייחודית לחינוך. הספר "קריאה לחינוך", ראה אור בשנת 1984 (אפשר לקבל הצצה לעמודים הראשונים של הספר ממש כאן). בספר שישה מאמרים ועוד ראיון אחד. המשמעותי ביותר בהקשר של הרשימה שלנו הוא הראשון (והארוך שבהם) "הרהורים לא מדעיים על החינוך". הטקסט הזה הוא כתב תביעה נוקב וכועס מאוד על מערכת החינוך (של אז, אבל בעצם, גם של היום. מהספר נראה ש-34 השנים שעברו לא הביאו שינוי ממשי) ועל המושג "חינוך" בכלל. זה לא תמיד נעים לשמוע, לפעמים זה מרגיש קיצוני ומוגזם, אבל ללא ספק- זה מפיל כמה וכמה אסימונים. ציטוטון שממחיש את מהות גישתו, דרך העיניים שלי:

 

4. אמא תראי איך אני מציירת/מלכה האס וצילה גביש

מלכה האס היא אחת הנשים הנערצות עליי, אחת הדמויות שההשראה שלהן מלווה אותי לאורך כל הדרך. החל משנות ה-40 של המאה הקודמת, ובמשך 65 שנה (!) חינכה דורות של ילדים בגנים הקיבוציים של שדה אליהו. במקביל לעבודה, היא המשיכה ללמד את עצמה, להעמיק ולחקור, ושילבה את כל הידע התיאורטי שלה בתוך החיים עצמם. בעיני, הקסם הגדול שלה מתחיל מהמשמעות הגדולה שהיא נותנת לכל פרט ופרט בסביבה. בשנות עבודתה היא לא עשתה שומדבר "כי צריך" או ככה היא למדה, היא פשוט שאלה שוב ושוב ושוב "למה" ופנתה אל הילדים כדי לקבל תשובות. השילוב הנדיר הזה, של מחנכת ושל חוקרת/תלמידה נצחית, הוא בעיני סוד הקסם שלה ושל רוב הדמויות שנמצאות ברשימת ההשראה שלי (ובזה תעסוק הרשומה הבאה). הגישה שהאס פיתחה ושעליה כתבה וחינכה דורות של מחנכים (30 שנות הוראה באורנים) מבוססת על האמונה שילדים לומדים מעשייה. על בסיס האמונה הזו היא העמיקה בחצר הגרוטאות, באמנות הילדית, במשחק הדרמטי ועוד ועוד.

מעבר לספרים ה"אמיתיים" שפרסמה, מלכה האס פרסמה חוברות הדרכה לגננות, שהן פנינים של ממש. כל חוברת כזו גרמה לי להסתכל על הסביבה המיידית שלנו בעיניים חדשות, ולראות כמה משמעות טמונה בכל נקודה. בעיני הספר הזה, שמיועד להורים יותר מלגננות (יחד עם הספר "אמא תראי זה אמיתי", שיצא לאור 6 שנים לפניו ועוסק בחצר הגרוטאות) נותן לנו כהורים כלים משמעותיים להתייחסות לציור של הילדים שלנו (גם לתהליך הציור וגם ל"תוצר"), אבל יותר מזה- נותן הצצה לגישה מקיפה שנותנת המון כבוד והמון מקום לילד עצמו, למה שהוא מביא איתו ולמה שהוא מבצע.

למרות מבחר כתביה העשיר, בחרתי לצטט כאן דווקא אמירה מאוד ידועה שלה, שבעיני מבטאת את הייחוד של הגישה ושל הכתיבה שלה, בתשובה לשאלה מה הפך אותה למי שהיא-

5. הורות לחירות/דן לסרי

הספר העדכני ביותר ברשימה, יצא לאור ב-2017 ובהתאם, מתייחס לכל האתגרים של הכאן והעכשיו. דן לסרי הוא שילוב מרתק בין פילוסוף לאיש חינוך. והשילוב הזה מורגש היטב בכל כתביו. ייסד את החינוך הדיאלוגי בישראל, כותב, מרצה ומדבר על הורות, על חינוך ועל גישה דיאלוגית לחיים. הכתיבה שלו, כצפוי גולשת למחוזות הפילוסופיה, וזה לא תמיד פשוט, אבל בעיני, הספר הזה כל כך כל כך שווה את זה. בספר הוא מתייחס לשני מושגים מהותיים מאוד גם בעולם ה"למידולוגיה"- מפגש וכוונה. למרות השדות הקצת שונים, התרגשתי מאוד לקרוא את ההגדרות שלו, שקלעו בצורה כל כך מדוייקת למחשבות שלי בנושא. לא יכולתי לבחור בין שניהם, אז שני הציטוטים כאן:

גם הספר "מקום לגדול", שיצא ב-2004, מאוד מאוד מומלץ בעיני, בעיקר בהקשר למילת הבאז ההו-כה-פופלרית "קהילות". בספר הזה לסרי מציע נקודת מבט לא שגרתית על העולם הקהילתי, על "בית ספר" בתוכו ובכלל על חיבור בין אנשים.

עד כאן ההמלצות שלי, לפחות לשלב זה. אני משתדלת מאוד להקפיד להוסיף לרשימת הקריאה שלי ספרים חדשים ללא הפסקה. לא כולם מתחום החינוך וההורות, חלקם מתחומים אחרים, שמרחיבים אופקים ומחברים חיבורים מפתיעים. לא כולם עוברים מרשימת הקריאה לרשימת ההמלצה. בכל זאת אני מקפידה מכל אחד מהם לקחת איתי צידה קטנה להמשך הדרך, תובנה קטנה, שאלה חדשה, אפילו- משהו שאפילו לא ידעתי שאני לא מסכימה. הגרסה שלי לקריאה פעילה.

איזה ספרים משנים לך את החשיבה? איזה ספרים השפיעו עליך, בכל תחום שהוא, ועיצבו את מי שהפכת להיות? איזה ספרים נמצאים אצלך ברשימת המומלצים? כמובן שאם קראת אחד מהספרים ברשימה, אשמח מאוד לשיתוף של חווית הקריאה. תמיד נהנית לגלות זוויות חדשות מבעד לעיניים אחרות.