100 השפות של הילד
תקופה מאתגרת-בריאותית עוברת על כוחותינו. בין יתר הצרות בצרורות, אמיתי היה חולה. כמעט שבוע של מחלה. לא אירוע נדיר וראוי לציון בדרך כלל (רק לקיטורים שגרתיים), רק שהפעם הוא גיוון, לא עוד ווירוס או התקררות עונתית. הפעם הוא קיבל פה מלא פצעים וכואב. כל כך כואב. הלילות לא לילות, אי אפשר לאכול, אי אפשר לדבר. כמעט שבוע שלם בלי לדבר. וואו איזה אתגר זה היה. ואנחנו? חסרי אונים מול הכאב, וכל כך מתקשים להבין אותו. השבוע הזה הזכיר לי כמה ההיכרות עם "100 השפות של הילד" עזרה, עוזרת לי להבין.
את המונח "100 השפות של הילד" טבע לוריס מלאגוצי, שנחשב אבי גישת "רג'יו אמיליה" לחינוך. כמו מכל שיטות החינוך שהאנושות יצרה בשנות התפתחותה, גם מהגישה הזו יש לנו המון מה ללמוד. גישת רג'יו אמיליה (על שם העיר האיטלקית בה היא נוסדה) מסתכלת על הילד, ועל הילדות, לא כעל גורם שצריך לחנך, אלא כעל גורם שצריך ללמוד ממנו, במטרה לבנות יחד את העתיד. הרבה מהידע ומהרעיונות החינוכיים בתחום ההתבוננות והתיעוד מגיעים מגישת רג'יו אמיליה, מהמרכזים החינוכיים שפועלים בגישה הזו ומאנשי החינוך שדוגלים בה. אל הגישה הזו, ואל המושג הכל כך חשוב של "100 השפות של הילד" נחשפתי בזכות נונה אורבך, אמנית נפלאה ופדגוגית בנשמה, שממש שווה לעקוב אחריה.
100 שפות
שפה היא לא רק תקשורת. שפה היא קודם כל דרך ביטוי. ילדים מבטאים את עצמם, לא תמיד במטרה לתקשר, לא תמיד במטרה שמישהו יקלוט את המסר ויגיב אליו. הם מבטאים את עצמם כי זה הטבע האנושי, הם מבטאים את עצמם כי זה עוזר להם לבחון דברים, לבדוק את המציאות, לתת ממשות ולבדוק עוד נושאים בעוד דרכים.
עוד לפני שהם מדברים, הם מתבטאים. כשתינוק לא מרוצה, הוא מבטא את זה. קשה לפספס. הוא מבטא את זה במבט, בתנועות שפתיים (כמה שרירים יש לתינוק בשפתיים? ולאן הם נעלמים כשאנחנו גדלים? אני לא יודעת מה ההסבר המדעי לזה, אבל לילדים שלי יש ה-ר-ב-ה יותר הבעות פנים מלכל מבוגר שאני מכירה), בתנועות ידיים, בקולות. האפשרויות הולכות וגדלות ככל שהם מתפתחים- הם מתבטאים בתנועה, הם יוצרים צלילים (לדפוק את הכפית אל השולחן כשהאוכל מתעכב- זה ביטוי), הם מתבטאים בסימנים שהם משאירים על המגש המלוכלך של כסא האוכל, על החול, על החימר, על הדף. הם מתבטאים בצעצועים שהם בוחרים. הם מתבטאים בידיים, ברגליים, בעיניים, בכתפיים, בלחיים. כל הגוף שלהם מתבטא ללא הפסקה.
כשמשהו מעסיק אותם, כשמשהו חי בתוכם, הוא מתבטא, בדרך כלל ביותר מאחת מתוך מאה השפות שזמינות להם.
למשל השבוע, כשאמיתי היה כל כך חולה, כל כך כאוב, בוקר אחד הוא עבר, מיד אחרי נסיון מתסכל נוסף לאכול, לפינת היצירה. הוא לקח ציור ממגירת הציורים שלו והתחיל לגזור אותו לחלקיקים. כל אותו היום הוא היה עסוק באימוני גזירה. קצת בהמשך ללוחות ההשראה שהכנו בשבוע שלפני, שם הצורך בגזירות מדוייקות תסכל אותו ואתגר אותו. בסוף היום, הוא הצליח לגזור בצורה מושלמת דמויות קטנטנות והיה גאה, מרוצה, ועדיין כאוב ומסכן. בבוקר שאחרי הלכנו לבקר את סבתא, הוא לקח קופסה קטנה של סליים, חיפש סכין פלסטיק והתעסק בחיתוך שעה ארוכה. לקראת הערב הוא גילה שהוא מצליח קצת לאכול. כמה שמחה! אבל…הוא הצליח לאכול רק חתיכות קטנטנות, ממש קטנטנות. אז הוא לקח גוש גבינה צהובה וחתך אותו. ממש ממש קטן. בעצמו. לא הסכים לקבל שום עזרה. אחרי הנשנוש התיישבתי לצייר על משלוח של מקומונים שהגיעו בדואר, הילדים הצטרפו. יעלה ואני ציירנו, אמיתי קילף את הנייר מחבילה שלמה וחדשה של צבעי פנדה, קרע וחתך, צבע אחרי צבע, עד שהחבילה נגמרה. יום למחרת הוא כבר הרגיש יותר טוב ואפילו הצליח קצת לדבר. הוא אמר לי "זה מרגיש כאילו יש לי סכין בתוך הפה". שלושה ימים הוא ניסה להעביר לנו את המסר הזה, בכל השפות שהוא מכיר.
כשמשהו מעסיק את הילד שלנו, הוא מתעסק בו בכל המישורים, בכל האמצעים שקיימים לרשותו. הוא שואל עליו. הוא מצייר אותו. הוא שר אותו, מנגן אותו, מפסל אותו, גוזר אותו. הוא משחק אותו במשחקי דמיון, הוא בונה אותו במשחקי בנייה, הוא בוחר ספרים, תוכניות וסרטים שעוסקים בו. הוא בוחר את הבגדים, את האוכל, את חפצי המעבר- בחיבור מלא לאותו נושא שמעסיק אותו. לאותה שאלה שהוא צריך עכשיו לפתור כדי להבין קצת יותר את העולם שסביבו, כדי ללמוד את העולם שהוא חי בו, ממש עכשיו.
בהרבה מקרים ילדים לא יודעים לתקשר את מה שמעסיק אותם. בהרבה מקרים הם אפילו לא יודעים לתת לזה שם, הם בעצמם לא רואים את הקשר, את הכותרת של מה שמעסיק אותם. גם הרבה אחרי שהם למדו לדבר, כמו אצלנו המבוגרים, גם אצלם המון נושאים נשארים לא מדוברים. אבל כל עוד יש להם 100 שפות, הם מוצאים את הדרכים שלהם לבטא את הנושאים האלו, לחקור אותם, להעמיק בהם ולשהות בהם, כמה שהם צריכים. אם דרך הבעה אחת לא תהיה זמינה להם מסיבה זו או אחרת, הם ימצאו דרך אחרת ועוד דרך ועוד דרך.
צורות הביטוי של הילד משלימות אחת את השניה. אף אחת לא יכולה להחליף אחרת. הילד זקוק לכולן. אנחנו זקוקות לכולן כדי להבין אותו. אם נקשיב רק למה שהוא מספר לנו במילים, נפספס המון מידע. המון הזדמנויות להציץ לתוך הראש המופלא שלו ומה שקורה בתוכו. אם נחכה שהוא יצליח לדבר, לתמלל את כל מה שקורה שם, המון מידע ילך לאיבוד, ויהיה לנו הרבה יותר קשה להבין. אם נתאמן בהקשבה ובהתבוננות לכל מאה השפות ביחד, נחפש את הקשרים בין הדברים שהוא מבטא בכל אחת מהשפות, נלמד למצוא את החוט המקשר, נוכל לראות את החיבור, ולזהות את הגרעין, את השאלה שמעסיקה אותה, נוכל להבין הרבה יותר טוב את הילד שלנו, ולעזור לו לסלול את הדרך העצמאית שלו לחקור את הנושא הזה, לזמן לו עוד כלים, עוד חומרים, עוד דרכי ביטוי, עד שהשאלה שלו תקבל מענה, לפחות לרגע זה. עד שהוא יספר לנו סיפור אחר, בכל אחת ממאה השפות שעומדות לרשותו.
באיזה שפות הילדים שלך משתמשים? שבוע גשום ומלא זמן בית הוא הזדמנות נהדרת לתעד את הדרכים השונות שהילדים שלנו מתבטאים בהן, במשך יום, יומיים, שלושה, ולנסות למצוא את הקשרים, את החיבורים- מה הם אומרים לנו עכשיו?
כמו מכל שיטות החינוך שהאנושות יצרה בשנות התפתחותה, גם מהגישה הזו יש לנו המון מה ללמוד.
איזה משפט מהדהד.
וזה מעניין, כי אני זוכרת לטובה את השיטה של רג'יו אמיליה ואת המורה המדהימה שהפגישה אותנו עם הגישה ועם עוד גישות נפלאות – מורה שהיתה גננת בלי תואר ואז למדה בתכנית מיוחדת לחינוך (איך התבאסתי לגלות שבאמת היא המיוחדת ולא התכנית) ואז באה ללמד אותנו, רק אותנו, בשנה האחרונה לפני הפנסיה.
המעניין הוא שאני זוכרת נקודות אחרות ממאה השפות שלהם, פחות את עניין ההתבטאות.
אני זוכרת דברים כמו תיעוד ובניית סביבה תומכת בתהליכי למידה, ומי אנחנו כמלווי תהליכים כאלה צריכים להיות ועוד.
תודה!
נשמע שזכית בחוויה מיוחדת. כמה משמעותי מי שדרכו הידע עובר אלינו. כל המושגים שכתבת בהחלט חלק גדול מרג'יו אמיליה, אבל "100 השפות" מתייחס יותר לתחום של הביטוי והתקשורת. התיעוד הוא דרך להקדיש תשומת לב לשפות האלו, והסביבה והליווי הן התוצאה של ההתבוננות ושל התיעוד