התבוננות

"עיניים יש כדי להסתכל". עם כל המילים הסתומות ומרובות הפרשנויות של שלמה ארצי, אני עדיין חושבת שזה השיר הישראלי שמדבר על התבוננות בצורה הכי נהדרת שיש- "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה".

נדמה שהרעיון של "להתבונן" בילדים שלנו הוא לגמרי מובן מאליו. אני מסתכלת על הילדים שלי המון. אני רואה אותם מידי יום ביומו. אני נמצאת ממש שם איתם. בוודאי שאני מתבוננת בהם! אבל להתבונן זו לא מילה נרדפת ל'להסתכל' וגם לא ל'לראות'. אלו פעולות לגמרי שונות. התבוננות היא הרבה פחות יומיומית. הרבה פחות אוטומטית ואינטואיטיבית. התבוננות היא הסתכלות עם כוונה. הסתכלות פעילה, חוקרת וסקרנית.

במקור המונח מגיע מעולם המחקר, שם הוא מתייחס לצפייה בתופעות טבע. ממש ככה אנחנו מתבוננים בילדים שלנו- כתופעת טבע. כפלא טבע יחיד ומיוחד. ההתבוננות מציעה לנו הזדמנות להכנס רגע לנעלי המדענית, החוקרת, הבלשית. היא הכלי שלנו לאסוף ראיות מהחיים עצמם, כדי לגלות דברים מפתיעים ועולמות חדשים.

"אין אנו משתמשים כאן במושג ראייה ושמיעה, אלא במושגים התבוננות והקשבה, כי באלה יש כבר פעילות מכוונת וממושכת שבדרך כלל יש להן מטרה מודעת"

(*הציטוט מתוך הספר המשובח "חברת ילדים לומדת" שכתבה יהודית גילן, ומתייחס דווקא לשימוש בהתבוננות ובהקשבה ככלי למידה לילדים שלנו, אבל כמו רוב ההבחנות שלה, מדוייק להפליא באופן כללי)

התבוננות היא הסתכלות מתוך תשומת לב כדי למצוא תשובות לשאלה שמעסיקה אותנו.

(*לאורך הרשומה אשתמש במושג "התבוננות" לצורך הקיצור, בכל המקרים, הכוונה היא להתבוננות ולהקשבה במידה שווה. באותה מידה, אני מתייחסת אל "הילד" ולא אל "הילדה", כי עוד לא מצאתי את הדרך להתייחס אל שניהם במידה שווה. רעיונות יתקבלו בברכה!).

החושים שלנו הם הכלי הבסיסי והראשוני ביותר דרכו אנחנו תופשים את העולם, דרכו אנחנו לומדים את העולם ואת היחסים שלנו איתו. אצל תינוקות זהו כלי הלמידה השימושי ביותר, ולאט לאט אנחנו זונחים אותו לטובת כלי למידה "פורמליים" יותר. במקום ללמוד את המציאות ומהמציאות, אנחנו עוברים ללמוד על המציאות, בדרכים עקיפות שמספרות ומתארות לנו את מה שאחרים כבר ראו ושמעו.

אף אחד מאיתנו לא למד איך להיות הורה. כולנו לומדים את התפקיד הכל כך מטורף הזה תוך כדי תנועה. כולנו נתקלים בשאלות ובהפתעות בלתי צפויות בדרך. מתוך הדרך בה אנחנו כל כך רגילים ללמוד, אנחנו מיד יוצאים החוצה לחפש תשובות- על ההורות, על הילדים שלנו. לפעמים זה קרוב, אצל ההורים שלנו, אצל משפחות שסביבנו. לפעמים בספרים, במדריכים, אצל מדריכי הורים כאלו ואחרים, בגישות ובשיטות. כולם נהדרים, ועוזרים ומלמדים אותנו דרך החיים. ובכל זאת, בדרך, נדמה ששכחנו שיש לנו עוד כלי, חשוב לא פחות ועם פוטנציאל אינסופי ליצירת שינוי- אנחנו והילדים שלנו. התבוננות והקשבה עמוקות, מנקודת מבט חוקרת, כדי לחפש בתוך מה שקורה תשובות ורעיונות, יכולה להוביל אותנו לדרכים חדשות שאף גורם מבחוץ לא יצליח לראות אף פעם. ללמוד מהילדים שלנו ואת הילדים שלנו, ביחד איתם, ולא עליהם.

למה בעצם אנחנו צריכים ללמוד עליהם?

ההתבוננות נותנת לנו הצצה אל ועל הילד כמו שהוא עכשיו, בלי כל מה שאנחנו כבר יודעות עליו ממקודם, בלי כל ה"אמור" וה"צריך". לראות אותו כמו שהוא, כדי להבין באמת מה הוא צריך עכשיו. היא גם מאפשרת לנו לקחת צעד אחורה, ולהתסכל על התמונה הגדולה יותר. לשים לב לשינויים, למגמות, לכיוונים ולחיבורים השונים.  לא פחות חשוב ומאתגר בימינו, היא עוזרת לנו לתרגל את המצרך הכל כך מבוקש "נוכחות מלאה"- להיות לגמרי בתוך הרגע הזה, לקלוט את כל הפרטים הקטנים, לשים את הלב שלנו בתוך הסיטואציה ולשמור עליו שם, לפחות לקצת זמן.

אם אמרנו שהתבוננות היא הסתכלות מכוונת מטרה או שאלה מסויימת, כשאנחנו מתבוננים בילדים שלנו, השאלה שמעסיקה אותנו היא "איפה הם נמצאים ממש עכשיו". אחרי שנצליח לענות על השאלה הזו, נוכל להמשיך די בקלות לשאלה הבאה, "לאן ממשיכים מכאן?".

הנחת המוצא ממנה אנחנו מתחילים היא שאנחנו לא קוראי מחשבות, ובכל זאת- אנחנו סקרנים לדעת מה קורה אצל הילדים שלנו בתוך הראש ובתוך הלב. תהליכים פנימיים ברוב המקרים מקבלים ביטוי בהתנהגות חיצונית. כשאנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו לעבר ההתנהגות וההתנהלות של הילד שלנו בתוך המציאות (כלומר האופן בו הוא מנהל את עצמו בתוך המציאות שסביבו), אנחנו יכולים לקבל מידע יקר ערך על התהליכים הפנימיים שעוברים עליו ברגעים אלו ממש.

ההנחה הזו מתבססת על האמונה שמאחורי כל פעולה יש צורך בסיסי שמניע אותנו. אמונה ששואבת השראה מעולם התקשורת המקרבת (עליו כבר סיפרה לנו בפירוט ענבל צור, וגם אני הוספתי על הקשר שלו לעולם הלמידה). בני אדם פועלים בעולם כדי לענות על הצרכים העמוקים ביותר שלהם, ורק מתוך ההתבוננות על הפעולות שלהם, אנחנו יכולים לזהות את הצרכים שמניעים אותם ממש עכשיו, וללוות את המסע שלהם כדי לתת לצרכים האלו להתמלא.

ההתבוננות מאפשרת לי להכיר את הצרכים שפועלים בתוך הילדים שלי, את תחומי העניין שלהם ואת הסיבות שמניעות אותם לבחור בתחומי העניין שלהם. בגדול, היא מאפשרת לי להכיר אותם טוב יותר וככה להפוך לאמא טובה יותר ובעיקר מתאימה יותר למה שהם צריכים  ממש עכשיו. השיעורים שאני לומדת עליהם מתוך ההתבוננות מכוונים את הבחירות שלי כל הזמן. הם מאפשרים לי לקבל את הבחירות מתוך הבנה אמיתית שלהם, מתוך הצרכים שלהם ולא מתוך אוטומטים, הרגלים או אמונות לא מבוססות. קצת כמו חוקרת, הם הבסיס שלי ל"פעולות מבוססות נתונים". השיעורים שאני לומדת מתוך ההתבוננות שלי משפיעים על החפצים שיש לנו בבית ועל האופן בהם הם מסודרים, הם משפיעים על החוגים שלהם, על המפגשים החברתיים, על הקניות שלנו, על התכנים בהם הם צופים או קוראים, ממש על כל זווית של החיים שלנו.

מעבר למשמעות של הלמידה הזו עליי ועל ההתנהלות השוטפת שלנו, להתבוננות יש משמעות מופלאה גם עבור הילדים שלנו. התבוננות קשובה וסקרנית בילד שלנו מספקת מענה משמעותי כל כך לצורך האנושי הבסיסי בנראות (שמשפיע כל כך על מערכת היחסים שלנו):

כל בן אנוש חש צורך עמוק להיראות על ידי דמות משמעותית. צורך עמוק זה נקשר אצלנו מיד לאהבה ולקבלה…התינוק לומד מיהו דרך מי שהוא בעיני אמו. הצורך האנושי העמוק להיראות על ידי עיניים מיטיבות הוא בראשיתי…שיקוף זה מכיל מרכיב של רשות עמוקה מן האם, המכוונת את התינוק להיות מי שהוא"

(מתוך הספר "סטודיו טוב דיו" שכתבה נונה אורבך הנהדרת). כשאנחנו מקדישות את הזמן להתבוננות סקרנית בילדים שלנו, הם רואים את עצמם משתקפים בעיניים שלנו. הם רואים את הסקרנות, את הלמידה. את הכוונה, בעיקר את האהבה. ובהמשך, כשאנחנו בוחרים לפעול מתוך הלמידה שזימנה לנו ההתבוננות, הם יודעים שראינו אותם כמו שהם באמת, שאנחנו מאמינים בהם, מכירים אותם ותומכים בדרך שלהם להיות הם עצמם.

אתגרים בהתבוננות 

היא שימושית, היא נהדרת ומלאת יתרונות. היא זמינה, היא לא דורשת אמצעים מיוחדים ובכל זאת, זה לא בהכרח אומר שהיא נטולת אתגרים.

ההתבוננות דורשת מאיתנו להסתכל על הילדים שלנו מתוך סקרנות מוחלטת. כמו שמזכיר לי מחזיק המפתחות החדש והיפה שקניתי לי ליום ההולדת, "בעין טובה" (של "מיידל'ה"). להפרד לרגע מכל הדברים שאני יודעת עליהם, מכל הרגעים שנדמה לי שהם פועלים נגדי, מכל תכונות האופי שנדמה לי שאני כבר "יודעת" שיש להם. לתאר באופן אובייקטיבי ככל האפשר את מה שאני רואה מולי (בתקשורת מקרבת מציעים לתאר רק מה שמצלמת ווידאו יכולה לקלוט, דיווח עובדתי). רק אחר כך, מגיע שלך הפרשנות שלנו, חיפוש הצרכים מאחורי הדברים שראיתי. כמו שכתבה יפה כ"כ נונה אורבך, ההתבננות שלנו מטרתה לתת תחושת ערך, את הרשות להיות מי שהם, את ההבנה שכמו שהם בדיוק זה נפלא ונהדר, ולא תחושה של מבחן, ביקורת או ציפייה לאיזו התקדמות מסויימת. בדרך כלל מספיק לשמור את השאיפה הזו בתודעה שלנו כדי לשמור עלינו כמיטב יכולתנו. זה לא אומר שלא יהיו מעידות, אלא שבסך הכל, נעשה כמיטב יכולתנו.

ההתבוננות דורשת מאיתנו לקחת צעד אחורה, לצאת מחוץ לסיטואציה. לכאורה, תצפית, שכוללת התבוננות והקשבה, היא משימה פשוטה. בפועל- לא סתם כתבתי שהתבוננות היא פעולה אקטיבית. היא דורשת מאיתנו יותר מאמץ ממה שאנחנו מצליחות לדמיין. אנחנו כל כך רגילות לדבר, לייעץ, לחוות דעה, להשתתף, להפעיל. להציע רעיונות, לפתור תקלות , להזיז מכשולים, לתרום מנסיוננו העשיר, להסביר. והנה כאן, בתצפית, אנחנו משתדלות פתאום להיות "זבוב על הקיר". כשהמטרה שלנו היא לחקור, להבין באמת מי הילד שלנו ומה קורה בתוכו עכשיו, אנחנו צריכות לפנות את עצמינו מאזור התצפית, להעביר את עצמנו למצב "השתק". להנמיך ווליום. לדבר כמה שפחות. לפתוח אזניים ועיניים לרווחה, מינימום הזאב של כיפה אדומה, ולעצור את הפה ואת הידיים, במיטב יכולתנו.

בהרצאה מרתקת בה הייתי על נושא ההתבוננות, נדמה היה שהאתגר הגדול מכולנו, גם בנושא ההתבוננות, הוא אתגר הזמן. בין כל משימות היומיום הבלתי נגמרות, מתי, עם כל הכבוד, יש לנו זמן פשוט לעצור ולהתבונן, בשקט ומהצד, על כל אחד מהילדים שלנו?

התשובה מתחבאת בתוך האתגר הראשון. כדי להתבונן, התנאי הראשון הוא לקחת צעד אחורה, להוציא את עצמנו מהתמונה. בעצם, ההתבוננות יוצרת מעגל קסמים- היא מאפשרת לנו לזהות כל כך בדיוק את הצרכים, את תחומי העניין ואת כיווני ההתפתחות של הילדים, שבזכותה אנחנו יכולים ליצור תנאים שמתאימים להם בדיוק, ומאפשר להם לחקור ולהעמיק בעצמם, בתוך התנאים האידיאליים שיצרנו, משאירה אותנו פנויים להמשיך להעמיק בהתבוננות שלנו, כדי לזהות שוב ושוב בדיוק את מה שחיפשנו .

התבוננות סקרנית, שקטה ועמוקה. כמעט מחקרית היא כנראה הכלי העוצמתי ביותר שיש לנו כדי ללמוד להכיר בני אדם (את עצמינו, את הילדים שלנו ובכלל) באמת, מתחת לכל ההתנהגויות וההרגלים והמסכות. כשאני לומדת לשקף לילדים שלי את ההתבוננות שלי ומראה להם את הדרכים שאני מוצאת להתבונן ככה בעצמם, על עצמם, אני עוזרת להם לפתח את יכולת ההתבוננות שלהם, פנימה והחוצה, ובדרך כלל, גם לומדת לא מעט דברים חדשים על עצמי. מהשילוב הזה, של התבוננות חיצונית אוהבת, מאפשרת מלווה, יחד עם יכולת ההתבוננות הפנימית שהולכת ומתפתחת עם הנסיון שלהם ועם ההכוונה, הם לומדים לסלול את הדרך שלהם בעולם, הדרך שנוצרת ממי שהם באמת.