להבין את הפחד

לפני כמה חודשים, אחרי רצף של כמה סיפורים "של פעם", מלפני עידן הפוליטקלי קורקט, כאלו ששמו את צבע העור של גיבוריהם במרכז תשומת הלב, אמיתי היה עסוק כולו באינספור שאלות על צבע עור, איך הוא נקבע, אזורי אקלים בכדור הארץ, הבדלים בין אנשים, אבולוציה ועוד ועוד, ואחריהן- הגיעו פחדים. זה לקח לנו כמה ימים של לילות חסרי שינה כדי לרדת לשורש הפחד. "אני מפחד שאני אתעורר ואני אהיה שחור", הוא הצהיר ערב אחד, אחרי נסיונות חקירה חוזרים. אני, כצפוי, הופתעתי והזדעזעתי בו זמנית, מתחילה להריץ בראש פרשנויות על הנטיות הגזעניות שהבן התמים שלי מפתח. "באמת?! למה זה מפחיד?" שאלתי אותו, קצת פוחדת בעצמי לשמוע את התשובה. כרגיל, התשובה שלו הצליחה להפתיע אותי מזווית לגמרי לא צפויה: "כי אז אני לא אהיה אני ואתם כבר לא תדעו שזה אני".

חנוכה, כמו חגי האור הרבים המקבילים לו בעולם כולו, הוא חג שנולד מתוך הפחד, מתוך הרגש הכי בסיסי והכי ראשוני שיש, מתוך האינסטינקט שמשותף לכל היצורים החיים. דבר שהופך אותו לזמן המתאים ביותר בשנה להפנות את הזרקור לאחד הכוחות החזקים ביותר שמניעים אותנו, שמלמדים אותנו, שמשפיעים עלינו- הפחד.

בדיוק כמו בכל שאר הנושאים, אני מאמינה שהתפקיד שלנו כהורים, כשהילדים שלנו מפחדים, הוא אותו תפקיד, באותם שלבים: להאמין – להבין – ליצור סביבה מאפשרת התפתחות.

נדמה שדווקא בנושא הפחד, קל לנו להאמין. אולי בגלל שכולנו מכירים את ההרגשה הזו, של הפחד, כל כך טוב, קל לנו לזהות שהילדים שלנו מפחדים, וגם קל לנו להאמין שהם מסוגלים להתגבר על זה. להאמין שיש בהם את הכוחות שיאפשרו להם לפגוש את הפחד, להתמודד איתו ולהמשיך איתו הלאה. מרוב שקל לנו להאמין בזה, לפעמים אנחנו אפילו יותר מידי מאמינים, שוכחים לרגע שיכול להיות שהם צריכים את העזרה שלנו, או לפחות את הנוכחות שלנו, בדרך.

לפעמים ההסברים של הילדים מפתיעים וחסרי כל הגיון בעולם המוכר לנו, ואנחנו? אנחנו מאמינים בהם. יודעים שהם חכמים, יודעים שהם הגיוניים, יודעים שהם כבר מבינים לא מעט את העולם הזה. ובכל זאת- בשביל הילד שלנו מדובר בפחד אמיתי מאוד ומשמעותי מאוד. האמונה הזו יכולה לגרום לפעמים לפנות קצת יותר מידי להגיון, לפעמים אפילו להקטין את הפחד ואת המפחד: "אבל את כבר גדולה, את יודעת שאין מפלצות באמת". "זה לא פחד הגיוני"

זלזול או צחוק כנראה לא יגרמו לפחד להיעלם, אבל הם בהחלט עשויים לגרום לילד לנסות להסתיר מאיתנו את הפחד, ולהשאיר אותו להתמודד לבד מול האיום. גם משפטים כמו "זה שום דבר" או ואפילו "זה לא יכול לעשות לך כלום" לא יקדמו את השיח שלנו לשומקום, ויעלימו את האפשרות שלנו ללמוד משהו חדש מהפחד ולצמוח ממנו.

אז מה כן?

להאמין שבתוך הפחד שלהם יש הגיון פנימי, שבמסגרת תפיסת העולם שלהם נראה מאוד אפשרי. להאמין שאם זה מפחיד אותם, חסרים להם כלים כדי להתמודד עם הדרך בה הם תופסים את הדברים. להאמין שיש להם את היכולת ואת הכוח למצוא בתוכם את התשובות ואת הכוחות שיאפשרו להם להתמודד, אם נעזור להם.

הדבר המרכזי שיכול לעזור לנו לעזור להם, הוא האפשרות להבין את הפחד המיוחד שלהם, ברגע זה ממש, קצת יותר טוב. כדי לעשות את זה יש לנו שני מקורות מידע עיקריים: המקור המרכזי, כמו תמיד, הוא הילד שלנו עצמו, והמקור השני הוא הפסיכולוגיה. אני מאמינה ששני המקורות יחד הכרחיים כדי להצליח להבין פחדים באמת.

הבנה נוצרת מתוך התמצאות. ממש כמו שכשאנחנו מגיעים למקום חדש, אנחנו נעזרים במפה כדי לנווט אל המקום המדוייק אליו אנחנו רוצים להגיע. כשאנחנו רוצים לחקור נושא חדש, יחד עם הילדים שלנו, אנחנו תמיד מגיעים עם שכבת הבסיס של המפה שלנו על הנושא- הידע שיש לנו עליו, החוויות שלנו, הפרשנויות שלנו. על השכבה הזו מתלבש המסלול שהילד שלנו מייצר תוך כדי תנועה, ומוביל אותו למקום המדוייק אליו הוא רוצה להגיע. בהמשך, הוא יוצר את שכבות הבסיס שלנו, שהן לרוב שונות לחלוטין מאלו שלנו, אבל בתחילת הדרך, בכל התחלה חדשה, בכל עולם חדש שהם פוגשים, הם נעזרים בשכבת הבסיס שלנו, שנבנית עוד ועוד לאורך החיים שלנו. ככל ששכבת הבסיס שלנו עשירה יותר, מפורטת יותר, מלאת מידע רלוונטי, הניווט עליה, יצירת המסלולים עליה, פשוט יותר, מדוייק יותר וגם עמוק יותר.

אז קודם כל- כמה הסברים מעניינים על הפחד מעיניים חוקרות, ואחר כך, כמה מחשבות לקראת המפגש הזה, בין הידע התיאורטי לילד החד פעמי והמיוחד שלנו.

מה זה בכלל "פחד"?

לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי לנסות להבין את הפחדים של הילד שלנו, ואפילו לא לקרוא ספרים עבי כרס. מספיק להכיר קצת מעולם המושגים הזה. למה? קודם כל בשביל הפרופורציות. זה טבעי, זה קורה להרבה ילדים, זה שלב, זה עובר. דבר שני- אחרי שנים של מחקר ושל למידה, הפסיכולוגיה הצליחה לזהות ולאפיין שלבים בהם התפיסה של הילדים את המציאות כל כך שונה מהתפיסה שלנו המבוגרים, שפשוט קשה לנו לראות דברים מנקודת המבט שלהם. התזכורת הזו, של העדשה דרכה הם תופסים את העולם, עוזרת לנו לזהות כיווני חקירה/חפירה מעניינים שיכולים להוביל אותנו להבנה טובה יותר. ולפעמים, לפעמים נגלה שהתפיסה שלנו בעצם לא כל כך שונה, אלא שאנחנו פשוט למדנו להסתיר אותה טוב יותר, והתבוננות כזו, עם קצת רקע פסיכולוגי, על הפחדים של עצמנו, כמו תמיד כשאנחנו לומדים מהילדים שלנו, יכולה לעזור גם לנו לגלות משהו חדש על עצמנו.

בבסיס, בהגדרה- פחד הוא תמיד פחד קיומי,  או פחד מפני המוות. הוא תמיד מתעורר אל מול דבר שמאיים על עצם הקיום שלנו. לפעמים מדובר באיום ממשי על הקיום הפיזי שלנו, ובמקרים רבים יותר, מדובר בפרשנות שלנו את המציאות ככזו שמסכנת את העצמי שלנו- את הגוף שלנו, או את הנפש שלנו- את הזהות שלנו ואת התפיסה שלנו את עצמנו בתוך העולם. המסגור הזה של מושג הפחד עוזר לנו להבין טוב יותר כל תחושה של פחד שנפגוש בחיים- אצל עצמנו, אצל הילדים שלנו או אצל אחרים. עם ההבנה הזו, ניגש לשיחה עם הילדים שלנו, כדי להבין קצת יותר טוב את הפחד שלהם, אנחנו צריכים לנסות לגלות את הפרשנות שמולידה אותו- מה בתוך מה שקורה עכשיו אני מפרש כאיום על הקיום שלהם.

בתוך המסגרת הזו,  מעניין להסתכל על הפחד מהחושך. כשהאור נכבה, ערוץ הקליטה המרכזי שלנו את העולם נכבה, ועולם שלם של אי וודאות משתרע לפנינו. אצל ילדים קטנים, האמונה החזקה שאם אני לא רואה את האחר גם הוא לא רואה אותי, מעמידה את כל הקיום שלי בחושך בסימן שאלה גדולה. גם שנים אחר כך, שהמוח שלנו כבר מבין שהקביעה הזו פשוט לא נכונה, החושך עדיין דורש מאיתנו הסתגלות, לא רק פיזיולוגית של העין, אלא גם נפשית- כשהחוש המרכזי שלנו לא קולט מידע, כשכל הדברים החיצוניים שאנחנו מגדירים ומרגיעים את עצמנו באמצעותם נעלמים, הדימיון נכנס לפעולה ומנסה להשלים את המידע החסר. החושך הוא אותו חושך עבור כולם, אבל העולם שהדמיון שלנו משלים במקומו של האור, שונה וייחודי לכל אחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו מפחד ממה שמאיים על הזהות שלו, על העצמיות שלו.

המצב הכי בסיסי בו מתעורר הפחד הוא המפגש עם הבלתי מוכר. עבור ילדים, כל כך הרבה מהעולם הוא בלתי מוכר, וכמעט כל דבר מהווה מפגש עם משהו חדש. תיארה את זה כל כך יפה מרים רות בספרה "תורת הגן": "במסע-היכרות זה אל הדברים המצויים בסביבתו…משולים הפעוטים לאותן דמויות שבטירה המכושפת, שבה כל חפץ שנוגעים בו משנה את צורתו או מפתיע בתנועה ובהוצאת קול: הנה משך הילד את הקצה המשתלשל של מפת השולחן- והכלים נופלים על ראשו ברעש גדול; הנה הוא דופק במקל בעצמים שונים – וכל אחד משמיע צליל אחר…".

כשיעלה הייתה בערך בת 3, היא הייתה מתעוררת בלילה בבעתה מחלומות מלאים בנסיכות, בפיות ובדמויות קסומות אחרות. העולם העל-טבעי, מלא הנסים שאי אפשר להסביר בכוח ההגיון, העמיד בספק את כל מה שהיא כבר הצליחה ללמוד ולהבין על העולם. הפיות שכל כך הלהיבו את חברותיה, ונכחו בכל מקום סביבה (אפילו במתנות שהיא קיבלה, כי היא ילדה בת 3, אז היא חייבת לאהוב פיות ונסיכות)- גרמו לה לחשוש משינויים בלתי צפויים שהיא לא תוכל להסביר בכוח ההגיון. זכור לי במיוחד חלום אחד שליווה אותה תקופה- קוסמת יפה מתגנבת אלינו הביתה, ניגשת לקופסת כלי העבודה של אבא והופכת אותה לקופסת כלי אוכל, דומה לקופסת הפיקניק האהובה שלה (שהייתה אהובה אז ואהובה גם היום, 5 שנים אחרי). כמה נושאים של זהות, של הפרדה בין דמיון ומציאות, של הכרת העולם מסתתרים בחלום הזה.

לפחדים יש קשר ישיר להתפתחות הרגשית והשכלית, ולהיכרות ההולכת וגדלה עם העולם. בהתאם, יש פחדים שמכונים "התפתחותיים", כלומר כאלו שחלק גדול מהילדים חווים בטווח גילאים דומה, ולרוב הן חולפות עם העמקת ההיכרות של הילדים עם החלק הזה בעולם. הפחד הזה, מפני הלא מוכר, שומר עליהם ומאפשר להם תהליכי למידה הדרגתיים וזהירים. בין הפחדים ההתפתחותיים הנפוצים (רשימה חלקית מאוד, פחות או יותר על פי הסדר בו נפגוש אותם): פחד משינויים פתאומיים (רעש, אור, תנועה), פחד מזרים, פחד נטישה, פחד מרעשים חזקים, פחד מבעלי חיים, פחד מחושך, פחד מיצורים דמיוניים (מפלצות, מכשפות), פחד ממוות (מהמושג, ממוות של אדם קרוב), פחד מאסונות מציאותיים (החל מגנבים ועד אסונות טבע).

היכרות עם ההתפתחות הזו של הפחדים יכולה לעזור לנו גם להתאים את החוויות שלנו לשלב בו הילד נמצא. יש לא מעט דברים שיחוו כמפחידים מאוד על ידי ילד בן 4-5, בעוד ילד בן 2-3 לא יראה בהם דבר מאיים כלל ואפילו יהנה מהם. אצלנו בבית, למשל, אמיתי נהנה מאוד מהסרט "מלך האריות" עוד לפני גיל 3. בהתחלה הוא רק נהנה מהסרט ולא הבין למה אנחנו שואלים אם הוא מפחד. לאט לאט הוא התחיל לחשוש מהצבועים, ורק שנה וחצי אחרי הפעם הראשונה שצפה בו התלונן ש"הוא מפחיד". זה קרה בערך באותה תקופה בה הוא התחיל להתייחס לרעיון של מוות ולהביע את החשש ממנו. עד אז, המושג לא היה קיים מבחינתו, ולכן פשוט לא הפחיד אותו. כמובן שזו לא המלצה לתת לילדים בני שנתיים לצפות ב"מלך האריות" (ממש לא ממליצה!), אבל זה יכול לעזור לנו להבין שינויים בהתייחסות של הילדים שלנו לגבי חוויות שונות, וגם להזכיר לנו להיזהר מ"לדעת" על הילדים שלנו דברים, כי הם כל כך משתנים עם ההתפתחות.  ילדים בני שנתיים-שלוש, למשל, יחששו בדרך כלל מהפתעות ומתופעות בלתי מוכרות או צפויות. ילדים בני 5-6, לעיתים קרובות כבר מסוגלים להנות מתחושת הפתעה שפחד מבוקר מלווה אותה, ולכן ההמתנה להרמת המסך לפני הצגה או לתחילתו של סרט בקולנוע הופכת מחוויה מאיימת לחוויה מענגת ומרגשת.

יש דברים שעוברים עם הגיל, ויש לא מעט דברים שנשארים נכונים בכל גיל וגיל. למשל, הידיעה שבמקרים רבים רגשות אשמה מולידים פחדים, יכולה לתת לנו כיוון מרתק לגשש בו על מה שמעסיק את הילדים שלנו. ילד שמרגיש אשם, כי הוא עשה משהו אסור, או אפילו חשב על משהו שהוא תופס כאסור, הרחק מטווח הראייה שלנו, לפעמים מוצא את עצמו בתוך מעגל אימה של ציפייה לעונש- "אני פוחד, כי לילד רע כמוני בוודאי יקרה משהו איום". בתוך חוויה כזו, כל דבר יכול להיתפס כאיום. רעש חזק של מטוס, רעם או אפילו שואב אבק הוא רק פעמוני המלחמה שמתקרבים לעברי. מעבר לזה, הפחד החזק ביותר, שממשיך ללוות אותנו לאורך החיים כולם, משנה צורה ותלבושת, אבל תמיד כל כך נוכח, הוא פחד שנולד מתוך האפשרות של אובדן האהבה מצד אותם אנשים, שאהבתם היא יסוד חשוב לבטחון העצמי שלנו: "ילד רע כמוני איננו ראוי לאהבה". כמה התלבטויות שלי היום, בתור מבוגרת, מושפעות מהשאלה "מה יחשבו עליי?". לא האנשים הזרים ברחוב, לא הנשמות הטובות על השבילים בקיבוץ. האנשים שאני אוהבת. שקרובים אליי. שהיחסים איתם הם חלק משמעותי כל כך מההגדרה העצמית שלי. בראשם, בדרך כלל- ההורים שלנו והילדים שלנו.

כמובן שזו לא סקירה פסיכולוגית מקיפה. מיטב המוחות הקדישו את חייהם לחקור את העולם המרתק הזה. נתתי כאן רק טעימה, מנקודת המבט שלי, על רעיונות ותיאוריות שיכולים לעזור לנו להבין. וכמובן כמובן שכל מה שכתוב כאן לא מחליף התייעצות עם אנשי מקצוע כאשר נתקלים במצבים שדורשים את זה- פחדים שמשפיעים על התפקוד היומיומי לאורך זמן, פחדים שמתפתחים לחרדה ופחדים שאנחנו לא מצליחים לרדת לעומקם. ובכל זאת, הידע הזה יכול לעזור לנו לקראת השלב הבא- השיח עם הילדים שלנו על הפחד.

מה הילד יכול ללמד אותנו על הפחד?

עם הרקע הזה, עם הדברים שאנחנו יודעים על הפחד, עם החוויות האישיות שלנו עם הרגש הזה לאורך החיים, אנחנו ניגשים להבין את הפחד שאנחנו פוגשים ביומיום שלנו- אצל הילדים שלנו, אצל אנשים אחרים סביבנו, אצל עצמנו.

אף אחד, לא משנה איזה חוקר גדול הוא היה, כמה ילדים היא חקרה, כמה מאמרים הוא קרא, כמה ספרים היא כתבה- לא יכול ללמד אותנו על בנאדם, יותר מהאדם עצמו. ולכן- המפתח המרכזי כדי להבין הוא פשוט לשאול, לדבר על הפחד, לפנות לו זמן ומקום, לאפשר לילד שלנו ללמד אותנו את כל מה שאפשר ללמוד עליו.

לשיחה הזו אני תמיד אגיע סקרנית, חקרנית, פתוחה. אני לא אגיע עם תשובות מוכנות מראש, אני לא "יודעת עליהם בלעדיהם". אני מתייחסת אליהם כאל החוקרים הגדולים בעולם- ואני, בשיחה הזו, עוזרת המחקר.

המטרה המרכזית של השיחות שלנו היא לנסות להבין את הפחד. גם עבור עצמנו, אבל קודם כל עבור הילדים שלנו. לא רק "מה מפחיד אותך?" אלא ממש להבין מה בתוך הדבר הזה מפחיד אותך יותר מכל. למה זה מפחיד? מה זה יכול לעשות לך? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? ילד שבשיחה ראשונית מגלה לנו שהוא מפחד ממפלצות, יכול לפחד שיטרפו אותו (להפסיק להתקיים), שיתפסו אותו (לאבד את חופש את התנועה, את האוטונומיה לבחור, את הבית שלו), שיפגעו באהובים אליו (להישאר לבד) ועוד ועוד.

בעולם התקשורת המקרבת, כל רגש מתעורר בעקבות צורך עמוק שמתמלא או שאינו מתמלא. פחד בדרך כלל נולד מתוך הצורך בבטחון שאינו מקבל מענה, אבל הצורך הזה לרוב לא מגיע לבד. כל אחד, בכל שלב בחיים, מפרש את הצורך בבטחון בדרך אחרת, בעזרת צרכים נוספים. בטחון יכול להגיע מתוך שייכות, מתוך יציבות, מתוך עצמאות ועוד. אם נצליח לזהות את הצורך הבסיסי הזה שבוער בילד המפוחד שלנו ממש עכשיו, נוכל לעזור לו למצוא מענה עבורו.

לפעמים מספיק הפורקן שבתיאור החלום המפחיד לפרטי פרטים כדי לעזור לפחד לדעוך קצת. לפעמים הבנת הצורך שמאחורי הפחד, מתן המילים והידיעה שמישהו מבין אותי נותנת את ההקלה הנדרשת. לפעמים הנוכחות והידיעה הברורה, החזקה והמוכחת שאנחנו קיימים, נוכחים ואהובים היא זו שעוזרת לנו לעבור את שלב השיא של הפחד.

לא כל הילדים מסוגלים לדבר על הפחדים שלהם. בעקבות הגיל הצעיר, בעקבות חוסר ההיכרות עם עולם המושגים הרלוונטי, בעקבות חוסר הנסיון בניהול שיח רגשי, בעקבות הפחד שעצם הדיבור על- מעורר בהם. במקרה כזה באות לעזרתנו "100 השפות של הילד". כשילד עסוק במשהו, שמשהו ממלא את עולמו הפנימי, הוא מתמודד איתו בכל השפות שהוא מכיר. הפחד הזה יצוץ ביצירות שלו, במשחקים הדמיוניים שלו, בספרים שהוא בוחר לקרוא ובתכנים בהם הוא בוחר לצפות. אנחנו רק צריכים להתבונן ולהקשיב, בתשומת לב פתוח, כדי לזהות את הנקודות החשובות האלו, שיאפשרו לנו להבין אותו קצת יותר טוב, ואולי להוביל גם את השיח לכיוונים שיעשו אותו קצת יותר קל בפעמים הבאות.

לפעמים, זה גם יכול לקחת זמן, להבין את המקור. לפעמים יש ברקע איזה משהו, שאנחנו בכלל לא מבינים, למשל אירועים שנחוו כמפחידים עבור הילד למרות שלא נראו ככה מהצד. כולנו יודעים שאירועים טראומתיים יכולים לגרום לפחדים, יש בנושא הזה אינסוף מידע, מחקרים ורשימות טיפים של "עשה ואל תעשה". אבל לא תמיד צריך אירוע גדול וטראומתי. לפעמים אירוע קטן ואפילו יומיומי, כזה שאנחנו אפילו לא זוכרות, נחרט בזכרון של הילדים כאירוע משמעותי ומפחיד. לפני בערך שנתיים ליעלה הייתה תקופה של פחדי לילה חזקים ומשמעותיים, אחרי תקופה שקטה ורגועה יחסית בגזרה הזו. לא הצלחנו להבין את הרקע, ושיחות חוזרות ונשנות לא עזרו לנו לשפוך אור על התעלומה. היא תיארה חלומות חוזרים שכוללים בורות, בתי כלא וסיטואציות "ללא מוצא" אחרות, שכוללות את כל האנשים האהובים עליה. התייעצנו עם מטפלת, לא ישנו גם אנחנו, ובעיקר- המשכנו לדבר איתה ועם הפחד, כל הזמן. זה לקח כמעט חודשיים עד שאחת השיחות הניבה את האוצר הכל כך מצופה. קצת לפני שהתחילה התקופה הזו, אחת החברות הכי טובות של יעלה עברה דירה, ובמסיבת הפרידה שלה יעלה שיחקה בפעם הראשונה מזה זמן רב עם קבוצת ילדים מסויימת. המשחק שלהם היה גרסה קבוצתית של "תופסת", בה קבוצה אחת "כלאה" את חבריה הקבוצה השנייה במעגל ולא נתנה לה לצאת. הייתי שם כשהם שיחקו במשחק הזה. ראיתי את המשחק כולו. ראיתי שיעלה קראה לאחיה לעזרה ואיימה בו. בשום שלב המשחק הזה לא היה נראה לי בעייתי או טראומתי. יחסי הכוחות היו מאוזנים, המשחק לא היה אלים, ומהצד יעלה לא נראתה במצוקה. מסתבר שהחוויה שלה הייתה אחרת לגמרי. המשכנו לדבר על הסיטואציה הזו כמה לילות לפני השינה, והסיוטים נעלמו כלא היו. כשהיא הבינה את הפחד של עצמה, דיברה עליו ונתנה לו מקום- היא התפנתה לשחרר אותו.

סביבה מאפשרת פחד, סביבה מאפשרת אומץ

אחרי שהבנו, או לפחות נדמה לנו שהבנו, נשאר לנו לספק לילדים שלנו סביבה שמאפשרת את ההתמודדות עם הפחד. סביבה בטוחה שמאפשרת לפגוש את הפחד, להכיר אותו, להתיידד איתו ולפעול יחד איתו, בעולם מלא הסכנות שסביבנו.

לעיתים קרובות הפחדים לא נעלמים אחרי ביקור אחד, והם נשארים תקופה ארוכה. במקרים כאלו אפשר להזמין את הפחד לאירוח רציני יותר. גם כאן 100 השפות באות לעזרתנו. אפשר לדבר על ועם הפחד, ואפשר גם לצייר אותו, להציג אותו, לרקוד אותו. בשלבים האלו כדאי להיות זהירים- לא להפוך את זה להצגה שלנו. אלו לא הפחדים שלנו. לא נצייר עבור הילד את הפחד שלו, לא נקבע איזה צליל הוא עושה ולא נציג אותו בהגזמה המתבקשת. גם אם הוא מבקש, גם אם הוא מתאר ואנחנו רק מבצעים, גם אם הכישורים הטכניים שלו הרבה פחות טובים משלנו, הוא יבטא את הרגשות שלו בדרך המדוייקת ביותר עבורו. נציע את האפשרות וניתן לילד להוביל את ההתמודדות שלו, לבחור את השפות שבהן הוא רוצה לפגוש את הפחד (ציור? הצגה? משחק בבובות?) ולתת ייצוג מוחשי לעולם שלו בפנים.

אנחנו יכולים לנרמל את הפחד, להנכיח אותו בתוך היומיום שלנו. אפשר לעשות את זה באמצעות שיתוף, אמיתי ואותנטי, על הפחדים שמלווים אותנו או שליוו אותנו בעבר. אפשר לעשות את זה בעזרת ספרי ילדים משובחים שמדברים על פחדים, בכלליות או לפי הנושא הספציפי שמעסיק אותנו עכשיו. בין הספרים החביבים עלינו במיוחד בז'אנר הזה: "איתמר פוגש ארנב" הוא הפייבוריט שלי, אפילו שהילדים שלי לגמרי עברו את הגיל. המהות של הספר היא ההיכרות עם הדבר שמפחיד אותך, שזה בעצם כל מה שניסיתי להגיד פה, אבל בהרבה פחות מילים. אמיתי כנראה היה בוחר ב"פחדרון בארון" כספר הגנרי שלו להתמודדות עם כל פחד. גם "דרקון- אין דבר כזה" ו"חולצת האריה" ליוו אותנו בתקופות מסויימות ועזרו לו מאוד. בתקופות של פחדים ספציפיים אני מציעה ספרים ספציפיים שמתכתבים עם הפחד. גם ספרי סיפורים וגם ספרים שנותנים מידע ומאפשרים לילד להבין יותר טוב את הדבר הזה שמפחיד אותו כל כך. בתקופה האחרונה אמיתי מוצא הרבה נחמה בסיפורי מיתולוגיה שונים, שמסבירים את התופעות המפחידות ביותר של הקיום בכלים שהוא מצליח לקבל ולהבין.

יש טענה כזו, שההתפתחות של האנושות כולה מתגלמת בהתפתחות של כל ילד וילד. ככל שהילד צעיר יותר, נוכל לשאוב השראה מתקופה קדומה יותר בהיסטוריה, לבדוק איך בני האדם שחיו אז התמודדו עם הפחדים שלהם. ילדים קטנים יכולים להנות מיצירת שיקויים ביתיים, ריקודים, שירים וטקסים סודיים אחרים להרחקת הפחדים. ילדים קצת יותר גדולים ימצאו אולי נחמה באמצעים פיזיים שמרחיקים את החושך ואת הפחד- מנורות לילה, מעקה או גדר של כריות ליד המיטה. בערך באותו גיל גם חפצי הגנה ממלאים תפקיד חשוב, ולא מעט ילדים בגיל הזה לא הולכים לישון לפני שהם מקיפים את עצמם בכל הצעצועים האהובים עליהם. ילדים שמתחילים כבר להכיר את העולם ומסוגלים להפריד בין מציאות לדמיון יכולים להנות מתחפושות- של הדברים המפחידים ושל דמויות מגינות, מהזדהות עם דמויות של גיבורים גדולים ובעקבות זה גם ממיתולוגיות שונות ומשונות. ככל שהילד גדול יותר, יש סיכוי גדול יותר שהסברים מדעיים, ניסויים והגיון יעזרו לו להתמודד. גם כלים פרקטיים, כמו לימוד אמנויות לחימה, יכולים לעזור לילדים גדולים יותר. כמובן שזו הכללה, ולכל ילד יש את הדרכים שלו להתמודד. כמו בכל אתגר בחיים, זה התפקיד שלהם למצוא את הדרך שלהם, וזה התפקיד שלנו להיות שם לידם, ללוות אותם ולאפשר להם את המרחב הבטוח בו הם יכולים לחפש את הדרך, לטעות, לחזור חזרה ולנסות שוב, עד שהם מוצאים.