לדבר בחפצים

בכל ערב לפני השינה, אנחנו מדברים על הרגעים הטובים שהיו לנו היום, על מה היה לנו כיף, מה נשאר בזכרון שלנו מהיום שהיה. מידי פעם, תוך כדי "סיכום היום" שלי, יעלה מתקרבת אליי לרגע, לחיבוק, או לנשיקה, צמודה יותר משהייתה (כל הטקס מתנהל כששלושתינו מכורבלים יחד במיטה). מתוך ההתבוננות התמידית שלי בה, במורה הכי טובה שלי, ניסיתי לזהות מה מתוך הדברים שאני אומרת יוצר את התגובה הזו. גיליתי שבכל פעם שאני מזכירה אותנו- אותי ואותה, היא "מתעוררת" ומגיבה. במשך הזמן שאני מדברת על היום שלי, היא מחכה לשמוע על המקום שלה בתוך היום שלי שהיה. מה היה לי כיף איתה, מתי ראיתי והרגשתי אותה. כמובן שמאז שזיהיתי את הנקודה, הרבה יותר קל לי להקפיד עליה. הרי בכל יום יש לי לפחות רגע אחד של שמחה איתה או בה. רגעים קטנטנים או גדולים, זה לא משנה. הנסיעה איתה לבד ברכב, רגע בו ראיתי איך היא הגנה על אחיה, רעיון חדש ויצירתי שהיא העלתה, רגע של התכרבלות במיטה, השיר שהיא בחרה ועשה אותי שמחה, ההתלהבות שלה ממשהו חדש שהיא פגשה ודיבקה אותי, ספר שקראנו יחד, סיפור בו היא שיתפה אותי, הצלחה קטנה שעוררה גאווה. רגע לפני השינה, היא רוצה להרגיש עטופה, אהובה. נראית.

הצורך הזה, לדעת שאוהבים אותי, שמישהו חושב עליי, מכיר אותו, איכפת לו ממני, שמישהו רואה אותי, שאני חשובה למישהו כמו שהוא חשוב לי, הוא אחד מהצרכים הבסיסיים שמניעים את כולנו, כל בני האדם, בכל כך הרבה נקודות בחיים שלנו. חשוב לנו לדעת שאנחנו נשארים בזכרון, בתודעה, במחשבה של האנשים שסביבנו, גם אם אנחנו לא איתם. לפני כמה שבועות סיפרתי לבח"לי שכשהוא לא נמצא, לפעמים אני מנהלת איתו וויכוחים שלמים בתוך הראש שלי. הוא שאל אותי למה, ולקח לי די הרבה זמן להבין את התשובה. כשאנחנו רחוקים הרבה שעות, אני רוצה לדעת שאני, ואנחנו, המשפחה, נשארים בתודעה שלו כמו שהוא נשאר נוכח כל הזמן בשלנו. ארווין ד' יאלום ניסח את השאלה המהדהדת הזו כל כך מדוייק (בספר "מתנת התרפיה" שאני קוראת עכשיו וממש מחכה לשתף בחוויה). בדוגמה שלו, השאלה מופנית מהמטופל למטפל, אבל כמה היא נכונה לכל מערכת יחסים בחיים שלנו-

"האם את חושב עליי לפעמים בין פגישה לפגישה, או שאני פשוט נעלם מחייך עד עוד שבוע?"

ויותר מזה, הוא ממשיך ומדייק. יש משמעות אדירה לעצם הידיעה שאנחנו קיימים בתודעה של אדם אחר גם כשהוא לא איתנו, ויש משמעות עוד יותר גדולה לידיעה שאותו אדם  לא רק חושב עליי בכלליות, אלא חושב על המהות שלנו, מבין אותנו בדיוק: "אנשים מפיקים תועלת אדירה מעצם החוויה של היותם מובנים בלא סייג על ידי אחר".

בכל מערכת יחסים בחיים שלנו, יש לנו את היכולת לגרום לאדם שמולנו להרגיש נראה ומובן. איזו יכולת מופלאה זו!? בתור הורים, אין לי ספק שזו אחת המתנות הגדולות ביותר שיש לנו לתת לילדים שלנו. יש לנו הרבה דרכים להראות את זה. כמו הילדים שלנו, גם לנו יש 100 שפות. גם אנחנו מתקשרים בהרבה דרכים, הרבה יותר מרק מילים. בכל מערכת יחסים שלנו, אנחנו מבטאים חיבור בכל כך הרבה שפות: חיבוק, מגע, שיחה, הקשבה, בילוי זוגי, משחק משותף. אנקדוטה נחמדה ורק סמי קשורה לרשומה הזו- גארי צ'פמן, אנתרופולוג וכומר, פיתח שאלון שמזהה את "שפת האהבה" שלנו, השפה שכשמתקשרים איתנו בה, אנחנו מרגישים אהובים במיוחד. יש לשאלון הזה לא מעט התאמות, כולל גירסה לילדים ולנוער (מגילאי 5, באנגלית) והוא מאפשר לבחור באיזו שפה להביע את האהבה שלנו, לא לפי הנטייה האישית שלנו, אלא לפי הצורך של מי שעומד מולנו. אם נצליח לרגע להתעלם מתחושת "מעריב לנוער/ראש 1" שהשאלון הזה מעורר, וניקח אותו בפרופורציות מתאימות, הוא יכול לתת לנו עוד נקודת מבט מעניינת להבין דרכה קצת יותר טוב את האנשים החשובים לנו. אפשר למצוא כאן את "שאלון 5 שפות האהבה".

כל ההקדמה הארוכה (והחשובה!) הזו, הייתה כדי להקדיש את המקום לאחת השפות, לאחת הדרכים הפחות מדוברות לתקשר, להביע אהבה, וחשיבה, ותשומת לב והבנה- שפת החפצים. או כמו שהגדירה את זה כל כך נהדר נונה אורבך המופלאה, שמפזרת פנינים גם בתתי תגובות כמעט אגביות בדיוני פייסבוק (והוציאה ממש עכשיו ספר! כן, כן, פוסט המלצות ספרים חדש בקנה)- "את מגיבה למה שהם באמת צריכים…נוצר סנכרון…באופן של דיבור בחפצים וסידורם". יצא לך לחשוב פעם איזה מסרים עוברים דרך העברת חפצים? במחשבה ראשונה, זה נשמע קצת כמו מדונה-

אם נניח את מדונה רגע בצד, ונחשוב על זה לעומק..לא, לא נחשוב, נדמיין- נעצום לרגע את העיניים, וננסה לדמיין את המתנה הכי טובה שקיבלת בחיים. זו שהכי ריגשה אותך, הכי שימחה אותך, הכי נשארה בזכרון שלך גם בחלוף השנים. מתנה מוחשית כזו, שקיבלת מאדם אחר, לא מעצמך (או מהיקום, או מכל גורם בלתי אנושי אחר). והמתנה הכי טובה שנתת? כזו שגרמה לעיניים של מי שמולך לנצנץ מהתרגשות ולך להרגיש הרגשת פיצוח מספקת להפליא? מה הופך דווקא את המתנה הזו להכי הכי?! כאן כבר ברור שזה לא עניין חומרי- זה לא הגודל שלה, או המחיר שלה, או השווי שלה.זו יכולה להיות מתנה קטנטנה, ממוחזרת, יד שניה, זו יכולה להיות גם חוויה, שיר בהקדשה או כל מתנה שאי אפשר לגעת בה. ובכל זאת- זו ה-מתנה. זו שעוררה בנו את התחושה הכי טובה. זו בדיוק אותה תחושה איתה פתחנו את הרשומה- התחושה שחשבו עלינו, שראו אותנו, שהבינו בדיוק את הצורך, את הרצון שלנו עכשיו. שמכירים אותנו באמת, ושהיינו בראש של קונה המתנה, גם כשלא היינו איתו. שהמתנה הזו נקנתה אך ורק, במיוחד ובהתאמה אישית בשבילי, ולא בשביל אף אחד אחר בעולם. כמה זה מרגש? כמה זה משמח? כמה בטחון זה נותן? כמה זה מספק.

שנים ניסיתי להבין את חיבתי העזה (והמעט מוגזמת, לדעת רבים מקרובי) למתנות בהכנה אישית. תקופה ארוכה מאוד חלמתי שכשאני אהיה גדולה אני אעזור לאנשים אחרים להתאים מתנות מדוייקות לאנשים שהם אוהבים, והם ישלמו לי על זה.תקופה ארוכה אפילו ניהלתי פורום "רעיונות מקוריים" באתר "תפוז" מנוחתו עדן, והגשתי את החלום (בלי החלק של הכסף…). החיים ואני בתוכם התגלגלנו קצת אחרת, אבל האמת היא שלא כל כך רחוק. גם היום זה עדיין אחד הדברים הכי מהנים ומשמחים שיש עבורי. לא כי אני אוהבת לקנות באופן כללי, אלא כי זה דורש להפעיל את השריר האהוב עליי- שריר קריאת המחשבות.

כשהפכתי לאמא, גיליתי כמה זה קל לצאת משליטה עם כל עניין המתנות הזה. כמה הרצון לשמח ולהראות לילדה שלך שהיא אהובה עלולים להפוך למלכודת חפצים בלתי נגמרת, בעיקר כשבתמונה יש גם סבתות, סבים, דודות, דודים, חברים, שכנים, מכרים ואתרי קניות סיניים. לאט לאט גיליתי ש"דיבור בחפצים" ממש לא דורש את שלב הקנייה, ההכנה או אפילו החידוש. כדי להראות לזו שהפכה אותי לאמא שרואים אותה, שהיא אהובה- מספיק להתאים את הסביבה שהיא חיה בה בדיוק לצרכים שלה. זה התחיל כבר שהיא הייתה קטנטנה- לדאוג שדווקא הבובה שהיא אוהבת תכנס איתה למיטה, ולא לשכוח לקחת איתה איתנו לנסיעה, למרות שהייתי צריכה לזכור עוד 847082 חפצים של תינוקת בשלב האריזה? זו אהבה. לשים לב שהיא גילתה את יכולת הבנייה שלה ולהוציא בגיל שנה את הקוביות שהיא קיבלה ללידה? ראיתי אותה, חשבתי עליה, ניסיתי להבין מה היא צריכה. כשהיא התחילה ללכת, השקעתי, חיפשתי, מצאתי וסחבתי הביתה כסא יחיד סגולה שאפשר לדחוף ברחבי הבית וגם לא להפוך אותו על הראש שלה כשהיא מועדת? חד משמעית אהבה.

נכון, כשהיא הייתה קטנטנה היא לא ראתה את כל הפרטים הקטנים האלו. גם היום היא לא תמיד רואה ומזהה אותם, אבל היא מרגישה אותם. ככל שהיא גדלה, וגם כשאחיה הצטרף לתמונה, הגישה הזו תפסה יותר ויותר מקום בחיינו, עם התאמות ודיוקים בכל פעם בהתאם לרוח התקופה. החלפות קטנות בין הצעצועים שבארון לצעצועים שעל המדף, בין הספרים שבמדף שליד המיטה לבין אלו שבספריה הגדולה. ארגון מחדש של חדרים בבית שיתאימו לצרכים המשתנים, ליכולות המתפתחות, לתחומי הענין המתחלפים, להעדפות השונות. משחקים שהתאימו כשהיו קטנים מקבלים חיים חדשים כשמחברים אותם לתחומי עניין וליכולות מוטוריות של אותם ילדים כשהם גדולים.

מתוך תשומת הלב הזו, מתוך ההסתכלות שלנו, מתוך האיכפתיות והאהבה, יש לנו את היכולת ליצור להם את מה שהם צריכים. מרחב שמכיל וגם מאתגר, מסקרן. מוביל אותם להיות פעילים, עסוקים, מרותקים.

במונטסורי קוראים לזה "הסביבה המתוכננת" או "הסביבה המוכנה". ברג'יו אמיליה מדברים על "החלל כפדגוג" ועל "הפדגוג השלישי" (כשהתלמיד והמורה הם השניים הראשונים). אפילו במערכת החינוך שלנו מקדישים לנושא חשיבה, למשל ספרו הנהדר של יורם הרפז
כיצד לתכנן סביבה חינוכית בשישה צעדים".הרעיון שכל הגישות מתייחסות אליו דומה- הלמידה של הילד מורכבת מ-2 גורמים מרכזיים: מה שקורה אצלו בפנים, והאינטרקציה שלו עם מה שקורה מחוץ לו. זה כולל את היחסים עם בני האדם שבסביבה, וגם עם הסביבה עצמה. הדברים שסביבו, האופן בו הם מסודרים, החלל בו הם נמצאים, כל אלו משפיעים על האינטרקציה שנוצרת ומכאן- גם על הלמידה. כמו שכבר הזכרנו כמה פעמים, הבחירות של הילדים שלנו אף פעם לא מקריות. הרמזים שאנחנו מקבלות על מה שמתאים להם עכשיו, מה שמעניין אותם, מה ישמח אותם- אלו בדיוק הדברים שהם צריכים עכשיו, בנקודה הזו במסע שלהם בעולם. אם ניתן להם את הקרדיט שהם יודעים מה הם צריכים, ונצליח לזהות מה זה- הרווחנו את החיבור הכי עמוק והכי משמעותי שנוכל לקוות לו, אפילו אם טעינו בדרך.

לא חייבים שינויים גדולים. לא צריך מהפך, לא צריך לעבור דירה, לשפץ או אפילו להפוך את כל הבית. רק שינויים קטנים ומדוייקים. שינויים שמתחילים בתשומת לב, באהבה ובסקרנות. שנולדים מתוך הרצון שלנו לתת לילדים שלנו את התחושה שהם נראים, שהם מובנים, שחשבנו עליהם גם כשלא היינו יחד (נניח, כשהם ישנים), ועשינו משהו קטן שחשבנו שיעניין, שישמח אותם.להניח דף ו 2-3 צבעים על השולחן אם ראינו שציור מסקרן אותו עכשיו. להוציא מהארון שלך (!) חבילת מדבקות או שארית נייר עם ציורים שמתאימים בדיוק לנושא שהיא עסוקה בו. להשאיר על מסך המחשב סרטון שחשבתי שהוא יאהב. להעביר את השרפרף ממקום בו הוא כבר לא נחוץ למקום בו ממש עכשיו הוא הכרחי. להעביר את המשחק שהיא הכי אוהבת לקופסה שקל יותר לפתוח, למקום נוח יותר על המדף. מחוות קטנות של תשומת לב. לפעמים רק נניח או נשנה. לפעמים נוסיף מילה או משפט- "חשבתי שזה יעניין אותך". "כשראיתי כמה התלהבת מ-X חשבתי שגם זה יעניין אותך". "אתמול שמתי לב שרצית להגיע לכאן אז הזזתי את השרפרף, אולי זה יעזור". למצוא את המילים להגיד- ראיתי אותך, הבנתי אותך, פעלתי כדי שיהיה לך טוב יותר. בלי יותר מידי הסברים או הוראות. עכשיו- השינוי בידיים של הילד. מותר לו להשתמש, מותר לו להתעלם. יש סיכוי סביר שהוא יעשה עם זה דברםי אחרים לגמרי ממה שדמיינו, הכל טוב, זה כבר שלו. מתוך השינויים הקטנים, צעד אחר צעד, ניצור שינוי גדול יותר, משמעותי. מתוך הבטחון בזה שהוא לא לבד, שרואים אותו, שמבינים אותו, עם הזמן, הצורך בנוכחות הפיזית שלנו הולך וקטן. העצמאות של הילד שלנו, בתוך המרחב שמתאים לו, רואה אותו ולוקח אותו בחשבון, הולכת וגדלה. היכלות שלנו לזהות מה הדבר הבא שהוא צריך גם היא משתפרת. עם שינויים תמידיים, עדינים ומדוייקים, הילדים שלנו גדלים וצומחים בסביבה הכי מתאימה להם, הכי טובה להם, מתוך ידיעה שהם חשובים ואהובים.

הרשומה הזו נכתבה כשניסיתי להסביר למישהי שהתעניינה, בקצרה, על הרקע ועל המקום ממנו נוצרה הסדנה "סדר בהתאמה אישית". על הסיבה שהסדנה הזו מבחינתי היא קודם כל על חיבור ועל יצירה, ורק אחר כך על בתים מאורגנים, מסודרים ומלאים בילדים שמחים. אז נכון, קצר זה לא יצא, אבל נראה לי שלפחות הצלחתי להעביר את הכוונה…כל הפרטים על הסדנה הקרובה, ב-31.05, בכפר תבור, ממש כאן.

ואיך זה אצלך? מדברים בחפצים? משתמשים בבית כעוד דרך להביע אהבה? באיזה עוד שפות משתמשים אצלכם?