לגדל עצמאות

לא סתם חגיגות יום העצמאות הן כל כך גדולות, עוצמתיות, משמעותיות. לא רק אצלינו, בארץ. בהמון מקומות בעולם, חוגגים עצמאות בשמחה, בהתרגשות, בהודיה גדולה. עצמאות היא אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר. צורך שמניע אותנו, דוחף אותנו ומשפיע על כל ההתנהלות שלנו בחיים. הצורך בעצמאות, שמחובר לצורך באוטונומיה, בבחירה, בנפרדות, הוא כל כך בסיסי- ברמה הלאומית, והרבה יותר מזה- ברמה האישית.

בשבילי, עצמאות היא המשימה ההורית המרכזית שלי. ברשומה שפתחה את שנת 2019 פה בבלוג, "מעוף ציפור" הגדרתי את זה ככה:

"אני מאמינה שחלק לא פחות חשוב מהתפקיד שלנו, הוא להעביר את האחריות על מילוי הצרכים שלהם אליהם. לאט לאט, בהדרגה, בהקשבה- ללוות אותם בדרך לעצמאות מלאה. הלמידה המרכזית שלנו כהורים ושלהם כילדים היא הקו הדק הזה, בין לספק לבין לאפשר, בין האחריות שלנו לבין האחריות שלהם."

קצת בשונה מהעצמאות שפיתחנו בתור מדינה, עצמאות שהתבססה על זה שכל מי שהיה כאן קודם פשוט נעלם והשאיר אותנו לפתור את הצרות שלנו לבד, בלי נסיון ובלי אמצעים, אני מכוונת את החיים בבית שלנו, את ההורות שלנו, לעצמאות קצת אחרת. עצמאות שמתחפתחת מתוך החיבור שבין הילדים שלנו לבינינו. עצמאות שהיא לא ניתוק, אלא יצירה של חיבור אחר, שמבוסס פחות ופחות על תלות ויותר ויותר על קשר, חיבור ואמון. עצמאות שמאפשרת מקום להעזר, להתייעץ, לחלוק. וככל שעוברות השנים ואני צוברת קצת יותר נסיון בתפקיד הזה, של להיות הורה, אני מגלה שכמו הרבה דברים בהורות, גם עצמאות היא הרבה יותר תלויה בעבודה פנימית שלי, כהורה, מאשר בילדים. הרבה יותר תלויה בפעולות, בבחירות ובמחשבות שלי מאשר באלו של הילדים שלי.

לכבוד יום העצמאות, החגיגי, מלא האור והאירועים, אספתי כאן רשימה של 6 שינויים קטנים, ששה הרגלים שאנחנו, ההורים, יכולים לאמץ לביתנו, כדי להאריך את יום העצמאות שלנו לכל השנה, כדי להגדיל את העצמאות של הילדים שלנו, בקצב הנכון לנו. גם אם רק אחד מהסעיפים ימצא את מקומו בתוך היומיום, בתוך השגרה שלך, העצמאות תגדל.

דיסקליימר קל- מסתבר שכשהרבה זמן אני לא כותבת רשומה חדשה, המילים מצטברות ומצטברות, ומכל הרשומות שנכתבו לי בראש בזמן הזה, יצאה רשומה ארוכה, גדושה, עמוסה. יצאה רשומה הרבה יותר ארוכה ממה שחשבתי שהיא תהיה, ממה שתכננתי. אם הזמן קצר, או שיש צורך לאמל"ק, תדלגו ישר לסעיף 6. מבחינתי, אם תקחו משהו אחד מהרשומה הזו, שזה יהיה סעיף 6. אז- מתחילים

6 דברים שכדאי לעשות כדי לגדל ילדים וילדות עצמאים ועצמאיות:

1. להאמין שהם יכולים- נכון, אני קצת חוזרת על עצמי, ובכל זאת- מכאן הכל מתחיל. האתגר הכי גדול ב"לשחרר" הוא להאמין באמת שהילדים שלנו יכולים. ושגם אם הם לא יכולים, הם מסוגלים ללמוד, או להתמודד עם ההשלכות של חוסר הצלחה. כמובן, שזה לא תמיד נכון. אני לא מאמינה ביכולתו של אמיתי בן הכמעט 5 לחצות כביש לבד או להתמודד עם ההשלכות (לא עלינו) של חוסר הצלחה באתגר כזה. מן הסתם, בנקודה הזו, בה אני באמת לא מאמינה ביכולת שלו, אני לא אשחרר, אני לא אתן עצמאות. אבל בכל פעם שאני רוצה לעזור, לעשות במקומם או להגיד להם "לא", אני אשאל את עצמי באמת- האם הם יכולים לבד? האם הם יכולים להתמודד עם ההשלכה של חוסר הצלחה? ככל שהם גדלים, ביותר ויותר מקרים, התשובה היא כן. הם יכולים לטפס על המגלשה, או להתמודד עם שפשוף ברגל או ביד במקרה שיפלו על החול. הם יכולים למזוג לעצמם מים ולנקות אם נשפך. הם יכולים לצייר את מה שהדמיון שלהם מבקש ולשאת את התסכול אם זה יצא קצת אחרת. הם באמת יכולים, יש להם כוחות מופלאים. (כדי להתחזק קצת באמונה, אפשר לקרוא על זה עוד קצת כאן, וגם ברשומה הזו, על הכבוד שיוצרת האמונה). הדרך הכי טובה להגדיל את האמונה שלנו, היא לראות שזה באמת עובד. אפשר להתחיל בשאלה קטנה שפותחת דלת לאמונה גדולה- איזו עצמאות חדשה הילדים שלך פיתחו השנה? מה הם מצליחים לעשות לגמרי לבד, שלא הצליחו לפני שנה?

1. להכיר גם את הגבולות של עצמי– לפעמים הבעיה היא שאני לא יכולה להתמודד עם ההשלכות של חוסר עצמאות, לא הם. לפעמים הבית בדיוק בדיוק נקי (נדיר), וההשלכה של כוס שתשפך, עליי, תהיה קצת יותר מידי. לפעמים הראש שלי מתפוצץ ופחות מתאים לי שיתרגלו את יכולת בחירה המוזיקה העצמאית שלהם. ולפעמים אני באמת באמת ממהרת מידי בשביל לתרגל עצמאות שעדיין לא נרכשה במלואה- כמו לנעול את הסנדלים ולזכור להניח אותם במקום לפני זה. אם נסיונות העצמאות שלהם יתקלו בכעס, בצעקות, בתסכול- הרצון לנסות שוב- יפחת. האמנוה ביכולת ובמסוגלות של עצמם- תפחת. התלות בתגובה שלי- תגדל. אז חשוב לשאול, בכנות שלפעמים כואבת, גם את עצמינו- האם ברגע זה אני מסוגלת להתמודד עם ההשלכות של העצמאות? ולהשתדל, ביחד עם האמונה ביכולת, שהתשובה תהיה יותר ויותר כן.

1. לחכות– לנושא הזמן וה"אין זמן" הקדשתי ממש לא מזמן (:) רשומה שלמה, שמסכמת את עיקרי המחשבות שלי בנושא. בשורה התחתונה- עצמאות לוקחת זמן. תהליך למידה ופיתוח מיומנות לוקח זמן. כשהילדים עושים דברים בעצמם, לפחות בהתחלה, זה לוקח הרבה יותר זמן. בהמשך זה חוסך זמן, אבל בהתחלה- זה רחוק מזה. מאוד. אז לא נתחיל להתאמן על עצמאות חדשה רגע לפני שיוצאים מהבית, באיחור, לפגישה חשובה. ואם אנחנו כבר באמצע תהליך, והילדה כבר שבועיים מתאמנת על לנעול נעליים לגמרי בעצמה, נוסיף להתארגנות שלנו עוד 10 דקות, אפילו אם, רחמנא לצילן, זה אומר לקום 10 ד' מוקדם יותר (ומבחינתי אין דבר מאתגר יותר מלקום 10 דקות קודם, פשוט אין) כדי לאפשר לה להמשיך את התרגול הזה באווירה המתאימה. ונעשה את כל המאמצים כדי לא לכעוס ולא לאבד את הסבלנות כשזה מעכב אותנו, כי זה יעכב אותנו. ואם כבר איבדנו את הסבלנות, נדבר על זה אחר כך. נסביר לילדה הנעלבת שמולנו מה קרה שם ונחזיר את תהליך העצמאות לסביבה הבטוחה ומלאת הזמן שהוא היה בה קודם. עוד שתי תת-מחשבות בנושא עצמאות וזמן, שחשוב לי שיהיו כאן ברשימה הזאת:
   • לכל ילד וילדה יש קצב עצמאות אישי. זה לא תלוי רק בגיל, זה לא תלוי באחים, בשכנים, בציפיות שלנו. גם פה, כמו בכל דבר, זה המקום שלנו להכיר את הילד/ה שלנו, להתבונן בהם, להכיר את החוזקות ואת האתגרים שלהם ולתת לתהליכים את הזמן המתאים להם. יש דברים שיעלה עשתה לבד בגיל 3 ואמיתי עדיין לא עושה בעצמו בגיל 5, וההפך- דברים שהיא עדיין נעזרת והוא עושה לגמרי בעצמו. אני יודעת שאנחנו בני אדם, והשוואות הן בלתי נמנעות, ובלי ספק גם אני נופלת בבור הזה שוב ושוב. מנסיוני האישי- לדחוף לעצמאות מוקדם מידי או למנוע עצמאות עד שלב מאוחר מידי, זה פשוט לא עובד. גם אם זה קורה, החיבור שבינינו נפגע בדרך. העצמאות מתפתחת "נגדנו", יותר מאשר "בעדם".
   • עצמאות היא לא דבר ליניארי-  היא לא מתקדמת בקו ישר ורציף. הילד שלנו יכול להתחיל להתאמן על עצמאות חדשה ועדיין לרצות שנעזור לו או אפילו נעשה במקומו לפעמים. זה לא כי הוא שכח או "התבלבל". לפעמים זה קשור לפעולה עצמה או למצב שלו- לפעמים הוא עייף, לפעמים הוא לא מרוכז, לפעמים משהו אחר חשוב לו כרגע יותר. לפעמים זה בכלל קשור אליי, או לחיבור בינינו- לפעמים הוא צריך תזכורת לזה שאוהבים אותו, ששומרים עליו ומגנים עליו. לפעמים זה הרצון להיות עוד רגע ביחד, לעוד קצת תשומת לב, לחום. זה שאני מודעת לזה לא אומר שתמיד אני מוכנה לעשות במקומם דברים שאני יודעת שהם יכולים לעשות לבד. לפעמים אני מסכימה, לפעמים לא. תמיד אני יודעת שהם לא עושים לי "דווקא" או "מתפנקים", אלא פשוט- שעצמאות היא לא תהליך לינארי. זה הכל. ברגעים האלו אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה זה כיף שמישהו מכין לי כוס קפה, בדיוק בדיוק כמו שאני אוהבת. אפילו שאני יודעת להכין אותה לבד.

1. להתבונן– כשאנחנו מבלים עם הילדים שלנו, כשאנחנו משחקים יחד, או אפילו כשהם משחקים לידנו, אנחנו משתתפות במשחק- מעלות את הרעיונות שלנו, מציעות איך לעשות דברים טוב יותר או יעיל יותר, מסבירות ומלמדות תוך כדי. לפעמים אנחנו שוכחות שזה המשחק שלהם. קצת כמו שנבוא לבקר חברה, נתחיל לסדר לה את הבית, נחלק לה טיפים על הבישולים הלא-מספיק טובים ושלה ונלמד אותה מארי קונדו, תוך כדי הוצאת כל הבגדים מהארונות. נשמע קצת…מעליב, לא? המשחק הוא הממלכה של הילדים שלנו. המקום שלהם לתרגל עצמאות, להרחיב את הגבולות שלה, להיות המחליטים על העולם שלהם, שמלא בכל כך הרבה החלטות שאחרים מקבלים בשבילם. לפעמים הם מזמינים אותנו להתארח- ואז, נתנהג כמו אורחים. ניתן להם להוביל, נשתף פעולה, נשמור על מידתיות (גם להיכנס יותר מידי למשחק דרמטי, to act out, נוטה להוציא את הילדים מהעולם הדמיוני, להחזיר אותם למציאות. אפשר לבדוק את זה בבית, רק בעדינות, לא יותר מידי). אם נשאל שאלות- הן יהיו אמיתיות ומתוך העולם של המשחק, לא כאלו שבאות לבדוק ידע או ללמד. הם לומדים תוך כדי המשחק גם בלעדינו, בלי הסברים, לפעמים גם בלי מילים (100 השפות של הילד, זוכרים?). ואם לא הזמינו אותנו? אם לא הזמינו אותנו להכנס, נשאר בחוץ. נהנה מהזמן הפנוי, נקדיש אותו להתבוננות- לא נפריע. בלי לשאול שאלות, בלי להעיר הערות, בלי לייעץ עצות, אפילו בלי להזכיר לסדר תוך כדי. הכל יכול לחכות. השקיעה שלהם בעולם המשחק שווה זהב. שווה שעות לימוד יקרות מפז. שווה כישורי חיים קריטיים. זה אוצר, ולנו יש אפשרות לשמור עליו, בעודנו שותות קפה חם. מתי ואיך כן נייעץ ונשתף את נסיונננו הרב? גם לזה נגיע, עוד מעט.

1. לאפשר– אנחנו לא יכולות ללמד עצמאות, אנחנו לא יכולות להחליט מתי היא תגיע. אנחנו כן יכולות ליצור לה את התנאים המושלמים, לאפשר לה לקרות. בסדנת "סדר בהתאמה אישית" פרק נכבד מוקדש לנושא של סדר מעודד עצמאות. תורות חינוך רבות, ובראשן מונטסורי, נותנות כלים מדהימים לתכנון בית כזה. התורה על רגל אחת – כל דבר שהם יכולים לעשות בעצמם, תנו להם לעשות בעצמם. נסתכל על הבית שלנו וננסה לראות את כל המקומות בהם הילדים זקוקים לעזרה שלנו כדי להצליח לעשות משהו, וננסה לחשוב האם אפשר לייתר (כלומר, להפוך למיותרת) את העזרה הזו. אם משהו גבוה מידי עבורם- ננמיך אותו או נגביה אותם (שרפרף למשל). אם משהו שהם אוהבים נמצא בארון או בקופסה שקשה להם לפתוח בעצמם- נעביר אותו למקום שמאפשר להם לפתוח אותו לבד. אם משחק כבד להם מידי- נניח אותו במקום שהם יכולים לשחק בו בלי להזיז אותו, או נצמצם אותו בצורה שהם יוכלו להרים (למשל, במקום 50 קוביות נציע סלסלה עם 20 קוביות). אם הם אוהבים לשלב כמה משחקים שמפוזרים בפינות שונות מהבית ומבקשים את עזרתנו כדי לאסוף אותן- אולי ננסה מראש להניח אותם יחד, במקום נגיש. מתי עוד הם מבקשים את עזרתך? איך הם יכולים לעשות את זה לבד?

1. לשחרר– (*מסתבר שיש לי הרבה מה להגיד על הסעיף הזה. ממש הרבה. אולי בהמשך זה יהפוך לפוסט נפרד. בינתיים, ממליצה כאן על עוד כוס קפה קר או משהו, זה ארוך, ומבחינתי, זה החלק הכי חשוב ברשומה הזו. אז- לשחרר:) באמת "לשחרר". להיות מוכנה לקבל כל תוצאה. גם אם היא ממש לא מה שהייתי בוחרת בעצמי. המילה "לשחרר" הפכה פופולרית כל כך, שנהיה די קל לשכוח מה המשמעות האמיתית שלה. לפעמים נדמה שזו מילה נרדפת לחוסר איכפתיות, לחוסר תשומת לב, להורות שרוצה למצוא חן, לתת להם לעשות כל מה שהם רוצים. מבחינתי לשחרר זו אחת החובות ההוריות הכי חשובות שלי, הכי מלאות מחשבה, הכי נעשות מתוך חיבור ואהבה בקשר שלי עם הילדים שלי. בשבילי לשחרר זה להעביר את האחריות, למי שאני מאמינה שיכול/ה לשאת אותה. לשחרר זה להבין שיש מקומות או שלבים בהם המסע הוא לגמרי לא שלנו, הוא של הילדים שלנו, וכל הנסיון שלנו וכל העצות שלנו וכל האהבה והכוונות הטובות שלנו צריכים לפנות את מקומם כדי לאפשר לדרך שלהם בעולם להיווצר, מתוך מי ומה שהם, מתוך האנשים החד-פעמיים והמופלאים שהם. לשחרר זו לא בהכרח גישה הורית גורפת. זו לא החלטה קלת ראש שנעשית בלהט הרגע, כמו ה"תשחררי" של טיול אחרי צבא. לשחרר זו החלטה אחראית ושקולה, שמבוססת על האמונה (וחזרה לסעיף 1) שבנושא הספציפי אותו אני משחררת, הילדה שלי (או אחיה) מסוגלת לקבל החלטה, ולהתמודד עם ההשלכות שלה. זה אומר שבנושאים הספציפיים האלו, ששחררתי, אני באמת מסירה את הדאגה מעלי- אני לא נשארת ערה בלילות במחשבות עליהם, אני לא מחפשת להם פתרונות מאחורי הגב שלה, אני לא מודיעה פתאום על ווטו חדש בנושא, אני לא כועסת כשהתוצאות הן לא בדיוק מה שדמיינתי (ופה חוזרת רגע קצר לסעיף 2). זה באמת באמת שלה. השחרור הוא קודם כל של האחריות ממני, ורק אחר כך של הילדים שלי מהחיבורים שבינינו. ואם זה לא נושא שאני יכולה באמת לשחרר, אני משתדלת לא להצהיר ששחררתי. אם אני מצהירה שהאחריות לבובות שלה (וסליחה על הנושאים הסטראוטיפיים שיצאו לי בדוגמאות, הן פשוט טריות) היא לגמרי שלה ואז צועקת עליה כשהיא בוחרת לגזור להן את השיער- סימן שלא שחררתי. אם היא אחראית ללבוש שלה, אני מוכנה לקבל כל בגד וכל שילוב שתבחר מתוך הארון שלה, באמת, ואני לא אסרב לצאת איתה מהבית גם עם גלימה, זקן עם אודם אדום וסנדלי זהב וכסף. ואם באמת באמת שחררתי, ואני מקבלת את ההחלטה שלה, והיא יודעת שאני אצא איתה מהבית גם ככה, בראש זקוף, עם חיוך ובלי מלחמות, כשהיא כבר ממש ממש בטוחה שהנקודה הזו היא לגמרי תלויה בה, אז אני יכולה, מהצד, להגיד שממש חם היום. אבל ממש. יכול להיות שהיא תקשיב ותחליט לוותר על הגלימה. יכול להיות שהיא תצא לבדוק את מזג האוויר בעצמה. יכול להיות שהיא תתנהג כאילו היא לא שמעה. כל אחת מהאפשרויות היא לגמרי בסדר מבחינתי. אם יהיה לה ממש חם, היא תפתור את זה בעצמה. ואם היא תקבל תגובות שלא נעימות לה- היא תפתור את זה בעצמה. ואם הגלימה תקרע כי היא נגררת על הרצפה לאורך כל הטיול- היא תתמודד עם זה. אני לא אפתור לה את הבעיה כשהיא תיווצר. אני לא אגיד לה "אמרתי לך" וברוב המקרים אפילו לא ארגיש ככה עמוק בלב (בכל זאת, אני בתאדם. לפעמים זה קשה). אני פשוט אתבונן בהתמודדות שלה ואתן לה ללמוד את השיעור שהיא תבחר ללמוד. הרעיונות, המחשבות, ההערות והעצות שלי ישמעו רק במקומות בהם היא יודעת, בהם היא מרגישה שבאמת שחררתי, שאני סומכת על ההחלטה שלה ומשתפת אותה מתוך כבוד מלא לכל בחירה שהיא תבחר, מתוך קבלה מלאה של הדרך שלה. ולפעמים, ברגעי נחת וגאווה נדירים, בדיוק במקומות האלו, היא עשויה אפילו לבוא לבקש רעיון או עצה, מיוזמתה. וגם אז, אני אציע, או אייעץ, ואקבל באהבה ובגאווה את האפשרות שהעצה שלי תוגדר כ"את לא מבינה כלום!" ותזנח בריצה. בשורה התחתונה- באופי שלי, אני לא משחררת בקלות. אני לא "זורמת", גמישות היא דבר שדורש ממני עבודה פנימית אינסופית. אני משקיעה מאמץ מודע בשחרור הזה, כי אני מאמינה שהוא המפתח לעצמאות, לאחריות, ללמידה ולגדילה של הילדים שלי, ליכולת שלהם ליצור את הדרך שלהם. "לשחרר" זו עבודה יומיומית, תהליך שנמשך לאורך כל החיים. מנקודת המבט של "בת-של", הוא נמשך גם הרבה אחרי שהילדים גדלים. כמו כל תהליך, הוא מתחיל בצעד אחד קטן- איזה נושא אפשרי מבחינתך באמת באמת לשחרר עכשיו? נושא אחד, נקודת חיכוך אחת, בה כל החלטה יכולה להיות מקובלת עליך? כל מסע מתחיל בתרגול אחד קטן. סופשבוע של עצמאות הוא זמן מצויין להתחיל לתרגל בדיוק את זה.

מה המפתח שלך לילדים עצמאים? איזו עצמאות חדשה הילדים שלך יפתחו השנה? איזה שינוי קטן אצלך יביא לשינוי אצלם?

חג עצמאות שמח לכולנו, היום ולאורך כל השנה!