מה למדתי מפורים?

אחד ממסעות הלימוד המשמעותיים ביותר החיים שלנו הוא מסע גיבוש הזהות העצמית שלנו. מה זה אומר? לדעת מי אני. לבנות את העצמי שלי. לגבש את תכונות האופי שלי (לזהות ולקבל את המולדות, לזהות ולבחור את המאומצות, ולפעמים גם לשנות אותן), את עולם הערכים שלי, את האמונות שלי, את המשקפיים דרכם אני רואה את העולם. הלמידה הזו, של "מי אני", היא תהליך שנמשך מרגע הלידה ולאורך כל החיים, תהליך שקובע במידה רבה מאוד, כמעט בלעדית, את הדרך בה אנחנו חיים ומתנהלים.

פורים הוא חג של זהויות. של משחק בזהויות, של שוק זהויות. מוציאים החוצה את כל התכונות האפשריות, את כל האמונות והערכים האפשריים, ובוחרים את התרכובת הייחודית שנרצה לאמץ, רק ליום אחד, דרך התחפושת שאבחר. לפעמים זו תהיה הקצנה של הזהות הקיימת שלנו. לפעמים נבחר דווקא זהות רחוקה מאיתנו שנות אור. לפעמים נוסיף חלקים לקיים ונשמיט ממנו חלקים. דברים שהיינו רוצים שיהיו בנו. דברים שיש בנו ואנחנו חוששים מהעוצמה שלהם, שקיבלנו עליהם תגובות לא טובות ובחרנו להסתיר, להנמיך, להחליף. הכל לפי הצרכים שבוערים בנו באותו הפורים, לפי המקום בו הזהות שלנו נמצאת במסע הבניה והגיבוש שלה, בדיוק בנקודה הזו בשנה.

פורים הוא חג שנותן את הבמה לצרכים ה"שמחים" של החיים, שלרוב קל כל כך לראות את החיוניות שלהם אצל ילדים, ועם הגיל, יותר מידי פעמים, יורדים לתחתית סולם הצרכים- הצורך במשחק, בחגיגה, בהומור, בהנאה. פורים הוא גם חג שמזמין אותנו להפגש עם צרכים עמוקים, יותר רב-צדדיים. כאלו שמעסיקים אותנו כל השנה, ופתאום מקבלים תלבושת, אביזרים ופנים. אין פה צרכים "טובים" ו"רעים", אין איזו היררכיה של צרכים פחות או יותר חשובים- אוסף של צרכים אנושים, בסיסיים. צרכים שכולנו מכירים, שמובילים אותנו בעולם ברגעים שונים של החיים. (אפשר לקרוא עוד על צרכים לפי התקשורת המקרבת כאן, ועל הקשר בין צרכים לבין למידה כאן).

אצל חלקנו הצורך להגן על האהובים לנו ולהיות מוגנים תופס את קדמת הבמה, עם שלל תחפושות של מצילות ומצילים. אצל אחרים זה דווקא הצורך בעוצמה ובמסוגלות, שיוצר גיבורים, משפחות מלוכה ושאר דמויות חזקות. יש כאלו שהצורך בנראות, בהכרה מוביל לבחירה בתחפושות בולטות, צבעוניות, מפוארות. בהרבה מקרים, זה הצורך בשייכות, בהשתתפות, שדוחף לבחירת תחפושת שנדמה שלא בדיוק מתיישבת עם הזהות שאנחנו מכירים. במקרים אחרים, דווקא הצורך בנפרדות, בעצמאות וביצירתיות מוביל לתחפושות יוצאות דופן ומפתיעות. לפעמים, בהרבה מאוד מקרים, התחפושת עצמה היא חלק מהתהליך, היא חלק מהחיבור לעצמי, מהביטוי העצמי, מהקבלה העצמית שלי, על כל החלקים שבי, מהפנים- החוצה, אל העולם כולו.

נדמה לנו שהבחירה בתחפושת היא כמעט מקרית, בדרך אגב. נדמה לנו שזו בחירה חסרת חשיבות. היא עלולה לדרוש מאיתנו אקסטרה השקעה, או אקסטרה הוצאה, אבל אנחנו לא נוטים לייחס לה יותר מידי משמעות. לפעמים, אנחנו מפספסים פה הזדמנות. לפעמים פורים הוא חלון, או דלת, או וויטרינת הצצה, לתוך העולם השלם שמתרחש בתוך הילדים שלנו.

לאורך כל השנה אני כותבת שוב ושוב על התבוננות, על איסוף רמזים, על עבודת הבילוש שלנו במטרה להבין קצת יותר את הצרכים שמובילים את הילדים שלנו. והנה, פורים מגיע, מזמין אותנו להחליף את זכוכית המגדלת בעדשת המצלמה, ובישירות, להציץ להם פנימה ולשאול "למה בחרת דווקא בתחפושת הזו, דווקא השנה? על איזה צרכים היא עונה?". בדרך כלל, אם נשאל את הילדים ישירות את השאלה הזו, התשובה נעה בין "אנ'לא'דע" לבין תשובה עמומה כמו "כי היא מד-א-ימהההההה". בנושא הזה, אין לנו ברירה אלא להמשיך עם ההתבוננות, עם ההקשבה, ועם הניחושים המושכלים שלנו. איזה חלקים בדמות/בדבר הילדים שלנו בוחרים להבליט, להדגים, לייצג בתחפושת שלהם? איך זה קשור למה שקורה עכשיו בחיים שלהם? יכול להיות שהניחושים שלנו לא יהיו מושלמים ומדוייקים. הם בהחלט יתנו לנו קריאת כיוון, זוויות לבדיקה, נקודות לחשוב עליהן ולבחון אותן בהמשך השנה. כי מתוך הצרכים שנצליח לזהות בחלון ההצצה של פורים השנה, נוכל לדעת קצת יותר מה מעמסיק אותם, מה הנושאים שהם מתעסקים בהם בלמידה הפנימית שלהם, לאורך כל השנה. בדרך כלל, אותם נושאים, אותן שאלות, ממשיכים ללוות את הילד תקופה ארוכה. הוא ממשיך לחקור אותן, מכל מיני זוויות וכיוונים, לפחות עד שמגיעים לאיזושהי תשובה. לפעמים זמנית, עד הרמה הבאה, ולפעמים קבועה, כזו שתשאר איתו לתקופה ארוכה. מתוך ההצצה שנקבל בפורים, נוכל להבין אותם קצת יותר טוב, ללוות אותם בצורה קצת יותר מתאימה, בהמשך השנה.

נכון, אמרתי שהסיכוי לשאול את הילדים שלנו ישירות "למה" ולקבל תשובה אמיתית ועמוקה הוא נמוך. ובכל זאת, פורים הוא בהחלט גם הזדמנות לזוויות אחרות של דיאלוג ושל שיחה, שירחיבו עוד קצת את חלון ההצצה. מה כן אפשר לשאול, על מה לדבר? כמובן שזה תלוי מאוד בגיל של הילדים, באופי שלהם, בנטיית הדברנות שלהם. ובכל זאת, כמה כיווני מחשבה:

1. "איך מתחפשים לזה"? – לפני החנות, הפינטרסט והדמיון הפורה שלנו, כדאי לבקר בתוך הדמיון של מי שהציע את הרעיון, ולראות מה בתוך המושג הגדול הזה, הדמות או הדבר, מושך אותו, מלהיב אותו, מעורר בו הזדהות. התכונות שהוא יבחר להבליט מכוונות אותנו לצורך המדוייק שהתחפושת באה לענות עליו. לפני 3 שנים יעלה, שהייתה אז בת 4, אמרה לנו שהיא רוצה להתחפש לחשמל. חשמל. מה!??! איך עושים את זה?! מה זה בכלל אומר? תוך כמה שיחות הלכה והתבהרה התמונה. לא רק היא תתחפש לחשמל. היא צריכה אור, חושך ומנורה. מזל שמקרה יש לנו שלושה אנשים אקסטרה במשפחה. והיא צריכה חוטי חשמל, הרבה. ותקע. ובאיזה צבע חשמל? ככה לאט לאט, התחפושת נבנתה, והדברים שמשמעותיים לה, שחשובים לה ושמדברים אליה מתוך המושג הזה שהיא בחרה, אלו שהובילו אותה לבחירה הזו- קיבלו ביטוי ובמה, וגם אנחנו קיבלנו הזדמנות לראות אותם בבירור. בהתאם לגיל, היא הייתה עסוקה מאוד בהתמודדות עם החושך, בפחדים ובכוחות שלה אל מול זה. היא לא רצתה להיות רק האור, כלי המלחמה, או המנורה, החייל, היא רצתה להיות החשמל- שמוביל ומנהל את העניינים. היא רצתה אחריות ועוצמה להתגבר. מעבר לנושא עצמו- אמיתי, אחיה הקטן, היה אז בן שנה וחצי. שלב שמאתגר את כל המבנה המשפחתי, את כל חלוקת התפקידים והמקומות. היא בנתה סיפור שלם לגבי החיבורים בינינו, וביטאה את הצורך שלה בהשתתפות, בשייכות, במבנה. בתוך זה, היא לא וויתרה על הנפרדות שלה, עם תחפושת שהיא חלק מ- אבל גם עומדת בפני עצמה, ושהיא פרי ההמצאה שלה. היא השאירה מקום גם לצורך שלה ביצירתיות ובבחירה, כנראה גם באתגר. אולי גם בזרימה? היה שם גם ביטוי לצורך שלה בנראות, בהתחשבות, בקבלה- יש שיקראו לזה "בדיקת גבולות"- עד כמה ילכו אחרי הרעיון שלי? עד כמה יש לי מקום להתבטא? מה המקום של הקול שלי בהרכב המשפחתי הזה? כמה יתאמצו בשביל להגשים את מה שאני רוצה (בדיעבד, אגב, זו הייתה תחפושת די קלילה…פרופורציה של שנים :)?
2. "איך אפשר להתחפש אליך, להיות ליום אחד את/ה?"– לא קשור לתחפושת הספציפית שנבחרה השנה, אבל בהחלט מאפשר זווית אחרת להצצה על הזהות המתגבשת של הילד/ה. אם במקרה סופ"ש הפורים שלכם עוד לא עמוס לעייפה בפעילויות, עדלאידע-ות ומגילות, זו יכולה להיות גם פעילות משפחתית/קבוצתית נפלאה. כל אחד מתחפש למישהו אחר במשפחה. כל אחד יכול להציע רעיונות להרכבת התחפושת של עצמו, לפי המאפיינים הבולטים שלו, כפי שהוא רואה אותם. אפשר וכדאי לכוון גם למאפיינים פנימיים יותר- איך ידעו שזה דווקא אתה ולא ילד אחר מתולתל/עם משקפיים/שלובש ג'ינס? אפשר להזמין את האחרים להוסיף עוד רעיונות, עוד אביזרים, עוד מאפיינים, רק לשמור שהם לא יהפכו מעליבים. זה יכול להיות לגמרי תיאורטי, ברמת השיחה או הרשימה הכתובה. אפשר לצייר את זה או להפוך את זה למשחק תחפושות משפחתי. העיקר להסתכל קצת מבחוץ ולנסות לפרק את עצמי למרכיבים מהם אני מורכב, אלו שהופכים אותי לאני, שרק אני יכול/ה להיות.

ומה עוד? איזה עוד שאלות פורימיות פותחות את הראש ואת החשיבה לגבי הנושאים שמעסיקים את הילדים שלנו ממש עכשיו? ואם עוצרים ומקדישים לזה קצת מחשבה- למה התחפושות שכיכבו אצל הילדים שלך השנה, נבחרו, דווקא עכשיו?

חג שמח, מלא חגיגות, זהויות, חיבורים והבנות חדשות!