למידה פתוחה

נדמה לי שאת הרשומה הזו כבר כתבתי בבלוג, בניסוחים שונים, לא מעט פעמים. למשל, הרשומה הכמעט ראשונה שהתפרסמה פה – "מה זה בכלל למידולוגיה?", היא כל כולה תשובה לשאלה שבכותרת הרשומה הזו. אבל מאז שכתבתי אותו עבר זמן, התפיסה שלי התעצבה והתדייקה (שוב ושוב אני חוזרת לטענה שחייבים פועל כזה בעברית…) ולאור כל השינויים שנראה שהלמידה המסורתית נאלצת לעבור עכשיו מסביבנו, הגיע הזמן להקדיש מקום מחודש לתשובה מסודרת לשאלה-

מה זו בכלל "למידה פתוחה"?

מתחת לכל ההערכויות ל"הפסקת הלימודים" שמסביב מונחת איזו הנחת יסוד בסיסית מאוד שמניעה את החברה שלנו- לימודים זה משהו שקורה בבית הספר. כשבתי הספר נסגרים, הלימודים מפסיקים. כל המערכת נערכה (וכבר ביטלה, וחזרה, וביטלה, ושינתה) למעבר ל"למידה מרחוק", עם מערכי שיעור, חומרי לימוד וגרסה כזו או אחרת של סדרי מורים ותלמידים. נדמה שהאפשרות שקיימת דרך אחרת ללמידה, שאולי הלמידה תקרה גם אם לא נכין אותה ונבנה אותה בבניינים יפים ומסודרים, בכלל לא עולה בדעתנו. 

מה שקורה פה סביבנו בימים האלו, זה הכי "החיים האמיתיים" שיש. אין הזדמנות טובה מזו להתנסות בלמידה של החיים עצמם, למידה פתוחה, חופשית. "למידולוגית". בלמידה שכזו, מה שמוביל את הדרך הוא לא נקודת הסיום אליה אנחנו שואפים- לא איזשהו חומר לימוד שצריך להספיק, לא "לימודי ליבה" שהילדים חייבים להכיר, לא תוצר יפהפה ומעורר השראה שראינו או סרטון הדרכה לתוצר המושלם. מה שמוביל אותנו הוא דווקא נקודת ההתחלה שלנו- הכאן והעכשיו בהם אנחנו נמצאים, על כל מה שקיים בהם. מאחורי נקודת המוצא שלנו, שוכבת לה בנחת הנחת הייסוד שלנו שהחיים הם למידה. כל מה שאנחנו עושים, עוברים, מרגישים, פוגשים, כל דבר ודבר- הוא למידה. אנחנו לומדים ממש כמו שאנחנו נושמים, כל הזמן, גם בלי כוונה. אם רק נעצור ונפנה את הזרקור לכיוון הנכון, נגלה עולם לגמרי חדש של למידה.

למידה שנוצרת קודם כל מתוך האנשים שלוקחים בה חלק, וזה לא משנה בני כמה הם או מה כותרת תפקידם בסדר המשפחתי (הורים, אחים, שכנים, דודים, סבים. כל אחד ואחת יכולים להיות, בשלבים שונים, מובילים ומשתתפים בתהליכי למידה). מתוך מה שקורה אצלם בתוך הראש, הלב והגוף בכל רגע נתון, מתוך מה שמעניין ומעסיק אותם ממש עכשיו, מתוך מה שהם באמת צריכים, מתוך החיבורים והאינטרקציות שביניהם. 

למידה שנוצרת גם מתוך המרחב שאנחנו נמצאים. מתוך הסידור שלו, מתוך הטבע שבו, מתוך החפצים שבו, מתוך הדברים שקורים בו סביבנו, אלו שיש לנו שליטה עליהם ואלו שאין לנו שליטה עליהם. מתוך השינויים, מתוך החדשות, מתוך השיחות, המשחקים, הדברים שחייבים לעשות. ללמוד את הדברים עצמם, מתוך הדרך בה הם קורים במציאות, ולא ללמוד על הדברים, מבחוץ, מרחוק.

מה זה אומר ביומיום?

מבחינתי, בשגרה של למידה חופשית, המשמעות היא שאני לא מתכננת את הלמידה. אין לי רשימת יעדים לימודיים שאני שואפת לעמוד בה, אין לי צ'ק ליסט ואין לי רשימת דברים שאני מאמינה שחייבים לדעת ובלעדיהם הילדים שלי לעולם לא יסתדרו בעולם הזה. כבר כתבתי לא מעט על השאלה "מה צריך ללמוד" , ואני חושבת שמענה עמוק ואמיתי לשאלה הזו הוא חלק ממש חשוב בדרך ליצירה של למידה חופשית באמת. אני מאמינה, באמת ובתמים, שמה שאנחנו צריכים ביומיום שלנו- אנחנו לומדים, ומה שנצטרך בעתיד שלנו- נלמד בעתיד. מה שחשוב לי ומהווה את הבסיס שלי ואת הערכים שלי, במילא נמצא ונוכח בצורה משמעותית בתוך היומיום שלי ושלנו יחד כמשפחה. מעבר לזה, ברוב השנה, ואפילו עכשיו, בימי הסגר וקורונה, אנחנו לא באמת חיים בתוך בועה. אנחנו פוגשים כל הזמן את העולם שבחוץ- אם לא במפגשים פיזיים עכשיו, אז במפגשים ווירטואליים, דרך ספרים, סרטים, עיתונים, אתרים, פודקאסטים ועוד ועוד. והעולם שבחוץ מפגיש אותנו גם עם דברים שהם לא בדיוק קרובים אלינו, ומאפשר לנו לבדוק אם אנחנו צריכים אותם, מתעניינים בהם, רוצים להעמיק בהם.

גם את הלו"ז היומי שלנו אני לא מתכננת ובונה מראש. העוגנים היומיים שלנו נוצרים באופן טבעי, בעזרת הצרכים הבסיסיים שלנו כמשפחה- בישול/הכנת אוכל ואכילה כי אנחנו רעבים, טיולים לכלבים כי הם צריכים, מנוחה ושעות שינה כי אנחנו (אני) עייפים. כל השאר גמיש, מתאים את עצמו לצרכים המשתנים. ובתוך זה- הלמידה קורית כל הזמן. במבט על, אם אני מסתכלת אחורה על השנים האחרונות ומנסה להבין מה בדיוק קורה כאן, איך נוצרת הלמידה, אני יכולה לחלק אותה לשלושה מסלולים עיקריים, שהם אף פעם לא באמת מסלולים נפרדים, כולם הם סוג של למידה "על הדרך", מתוך החיים ותוך כדי החיים, אבל לכל אחד מהם יש עקרונות וגישות משלו, ומהם יחד נוצרת הלמידה שלנו. חשבתי להקדיש את הרשומות הבאות לפרט קצת על כל אחד מהמסלולים האלו, כולל דוגמאות מתוך חיי היומיום שלנו, כדי לתת קצת רעיונות לאיך למידה חופשית יכולה להיראות לא רק בתור רעיון או תיאוריה, אלא גם בחיים האמיתיים. לפני שנצלול פנימה, קצת בכלליות על המסלולים:

הזמן העיקרי שלנו, השיעורים המשמעותיים ביותר שלנו, נוצרים במרחב המשחקי. בתוך עולמות משחק שאין בהם כללים קבועים מראש, שאין להם מטרות חיצוניות ובעיקר- שאין בהם תכנון או שאיפה לתוצר מוגמר. המסלול השני שלנו הוא "מסעות למידה", שכוללים יציאה, בד"כ משותפת, למסע חקירה בעקבות שאלה שעולה מהמפגש שלנו עם המציאות. כבר סיפרתי עליהם קצת, עם שלוש דוגמאות מהחיים, ברשומה הזו. המסלול השלישי הוא מסלול שאפשר אולי לקרוא לו "פרוייקטים" או "תחומי עניין אישיים". אלו התחומים שמעסיקים כל אחד מאיתנו במיוחד, ובחלק מהזמן אנחנו בוחרים להעמיק בהם לאורך תקופה, בין היתר גם בעזרת למידה יותר "פורמלית" כמו חוגים, למידה מחוברות ועוד.

בכל אחד מהמסלולים, אנחנו תמיד מתחילים מאותה נקודה מוצא חד פעמית- הכאן והעכשיו שלנו. מהנושאים שמעסיקים אותנו, מהדברים שקורים לנו וסביבנו, מהחיים עצמם שקורים לנו ושאנחנו יוצרים, מהרצונות, ההעדפות והאנרגיות שלנו ברגע הזה. זה לא אומר שאנחנו רק פסיבים, או רק מגיבים למציאות. אנחנו יוזמים המון, אבל היוזמה הזו תמיד נולדת מתוך צורך או עניין אמיתי שמתעוררים בנו ברגע נתון. כל למידה שלנו מתחילה מהתבוננות יסודית ומעמיקה, שמאפשרת לי ולנו לנסות לזהות את הצרכים שמפעילים כל אחד מאיתנו באותו רגע ואז לבחור מבין כל הכלים והאפשרויות שעומדים לפנינו, וליצור לנו נתיב למידה גמיש ומותאם אישית. נתיב שמשתנה כל הזמן, תוך כדי תנועה. שכולל אינסוף פיתולים, עיקולים, צמתים, התפצלויות, מפגשים וגם לא מעט ספירלות שמחזירות אותנו שוב ושוב לאותם נושאים, רק שה"אנחנו" שמגיעים לשם, בכל פעם קצת אחרים, קצת יותר בוגרים, קצת יותר מנוסים, קצת יותר מעמיקים.

הלמידה החופשית הופכת את הילדים לאחראיים המרכזיים על היום שלהם, ליוצרים של תוכנית הלימודים. היא לא מייתרת את נוכחותי. לנו כהורים, בטח בימי חירום, אבל לא פחות מזה גם בימי שגרה, יש חלק כל כך משמעותי בתהליך הכל כך בסיסי הזה, של הלמידה. אנחנו לא מורים. זו לא המטרה ולא התפקיד שלנו, כהורים. האמת היא, שגם את התפקיד של המורים כמורים, הרעיון של "למידה חופשית" ממסגר קצת אחרת. אנחנו כאן כדי ללוות. אנחנו כאן קודם כל כדי להאמין בילדים שלנו. אנחנו פה כדי לראות אותם בעיניים אוהבות, מאמינות, מעמיקות, אנחנו פה כדי לאפשר להם כמה שיותר שבילים ואפשרויות. אנחנו כאן איתם גם כדי ללמוד בעצמנו את השיעורים שהם באו ללמד אותנו. על עצמנו, על העולם, על עצמם.

נכון, עוד כמה זמן, כולנו מאוד מקווים שהכל יגמר, כולנו נחזור לשגרה המוכרת והנעימה. לא מעט מאיתנו, כולל רוב המורים והתלמידים, ידרשו להשלים פערים, למלא הספקים, לחזור לתוכנית הלימודים ולמבחנים. יכול להיות שנכון יותר לנצל את הזמן עכשיו לשמור על הקיים, להמשיך בדרך שאנחנו מכירים, להשתמש בכלים שכבר יש לנו כדי שלא נמצא את עצמנו בסוף מאחורה, או חלילה מאחרים. האמת? אין לי תשובות. אני לא יודעת מה הדרך הנכונה להתמודד עם המצב הכל כך הזוי הזה שכולנו חווים. אני רק מנסה בכל הכוח לאמץ את האמונה שגם באתגרים הכי גדולים מסתתרות הזדמנויות להתנסות, ללמוד. ואולי ימי השגעון האלו הם ההזדמנות שלנו להכיר רעיונות חדשים, דרכים חדשות לעשות דברים מוכרים, ללמוד מהחיים.

בלוג זה המקום שלי, להמוני המילים שאני אוהבת כל כך. אבל החיים עצמם מורכבים לא רק ממילים, אלא גם מאינסוף תמונות, קולות ורגעים. במקביל למסע כאן בבלוג, בעמוד האינסטגרם של "למידולוגיה" מתאספים להם המון רגעי למידה מהחיים. לא רק בימי קורונה, אלא לאורך חודשים ארוכים. בסיפורים המודגשים (היי-לייטס, או "העיגולים שבראש הפרופיל"), יש דוגמאות לרגעים של למידה, מחולקות לפי נושאים. אלו לא רעיונות של "העתק-הדבק" וגם לא של "אל תנסו את זה בבית", אלה פשוט החיים. משתדלת להראות שם לא מעט גם מהרגעים הפחות יפים, והדרכים שלנו להתמודד גם איתם, גם זה חלק מהלמידה של החיים. מוזמנים ומוזמנות להפגש גם כאן- האינסטגרם של למידולוגיה.