מסעות של למידה

כל כך חם. מי בכלל יכול לחשוב על מסע בחום הזה? המסע היחיד שאני מצליחה לצאת אליו בימים האלו הוא מהשלט של המזגן (להנמיך את הטמפרטורה, ברור) אל מגירת הקרח במקפיא. ובכל זאת, זה זמן מוצלח להיזכר במסעות שכבר היו. חלקם אפילו לא דרשו לצאת מהמזגן. אחרי שדיברנו על הכוח המופלא של אסוציאציות ליצור למידה, ושל למידה ליצור אסוציאציות ולמה בכלל זה טוב, ואחרי שדיברנו על כלים ורעיונות להכניס את דרך החשיבה הזו ליומיום, הגיע הזמן להצצה לאיך שזה באמת נראה, למה באמת קורה כשנותנים לאסוציאציות להוביל אותנו ולהוציא אותנו למסעות של למידה. שלוש דוגמאות קטנות, מהחיים שלנו, בתקופה האחרונה:

מסע 1: טרומפל-doll

איש הלגו של אמיתי איבד את היד. כל מי שאי פעם היה בעליה הגאים של בובה מכל סוג שהוא, יודע שלבובות יש יכולת מופלאה לאבד איברים. כמה פרוייקטים נפלאים נולדו סביב עובדת החיים הבסיסית הזו- בתי חולים לבובות, סדנאות לשיקום בובות פצועות וגם יופי של שירי ילדים.

אבל באותו אחר צהריים שאיש הלגו של אמיתי נמצא עם יד אחת פחות, האסוציאציות שלי לקחו את האירוע רק למקום אחד. לגמרי בניגוד לרצוני, התחלתי לזמזם את שיר המורל מתקופת הצופים: "טרומפלדור היה גיבור, היה גיבור נחמד, טרומפלדור היה גיבור אך לא הייתה לו יד". שיר שמלווה באתגר- איך "נותנים קצב" עם יד אחת בלבד. חשבתי שזמזמתי בשקט, לעצמי, אבל כרגיל, שני הבלשים שאיתי לא פספסו מילה. אמיתי שמע את המילה "גיבור" ונדלק. גיבור? גיבור על? ספרי לי עוד…

אז סיפרתי. על טרומפלדור, שהיה גיבור על אמיתי לגמרי. עם יד אחת הפך לאגדה. מסתבר שגם אני זקוקה לרענון בעניני הפרטים ההיסטוריים המדוייקים. יחד עם הילדים, פנינו לשאול את היודע-כל, המכונה בביתנו "דוקטור גוגל" (בעיקר ברגעים בהם דוקטור אבא, שיודע אפילו יותר מגוגל, לא נמצא).

דוקטור גוגל הוביל אותנו לסרטון נהדר של "חדשות מן העבר" (חינוכית. כמובן. מי עוד יכול ליצור כזה דבר מופלא?). מהדורת חדשות, לילדים, שמדווחת בזמן אמת על אירועים מהעבר. זו הייתה הפעם הראשונה שצפינו בתוכנית, והאנימציה של טרומפלדור במדי סופרמן, מעופף ברחבי המסך, שבתה את כולנו מיד.

אחרי הפרק, יעלה שאלה אם אפשר לראות פרק גם על גיבורה. למרות שעברנו את מכסת המסך היומית שלנו, כשניצני הפמיניזם שלה צצים, היא יודעת שאני לא יכולה להתנגד. יוטיוב, חכמה שכמותה, שלקחה את השימוש באסוציאציות לרמה אחרת לגמרי של אמנות, הציעה לנו פרק על חנה סנש. יותר "גיבורות על מהחיים האמיתיים" מזה אין. אז צפינו בפרק על חנה סנש, חייה המרתקים ואומץ לבה המרשים. בזכות הפרק גיליתי שיעלה מכירה וזוכרת כמעט את כל המילים של השיר "אלי אלי". מאיפה? אין לי מושג.

היא ביקשה לשמוע את השיר המלא, אני בחרתי את הביצוע האחד והיחיד של עופרה חזה, אבל אמיתי קלט ברשימת הסרטונים שבצד פרצוף שהוא מכיר. אניה בוקשטיין, הלא היא "היפה" מ"היפה והחיה". בתלבושת לגמרי אחרת, הוא זיהה אותה בלי בעיה וביקש "את זה". מודה, יש לי חולשה לאניה בוקשטיין. היא אחת הזמרות החדשות הבודדות שאני מכירה ואפילו אוהבת (בדרך כלל אני מעדיפה את חוה אלברשטיין, מקסימום יהודית רביץ). כמובן שהסכמתי, והאמת? הביצוע שלה הוא בהחלט תחרות ראויה (בשלב זה הייתי מוותרת על הסרטון שליווה אותו. אבל הוא שם, והוליד גם הוא שיחת צד מעניינת, אבל זה דיון להזדמנות אחרת).

לא סתם אני בטוחה שיו-טיוב היא אישה. המוח האסוציאטיבי הנהדר שלה (אלגוריתם, אם מתעקשים) ממש מזכיר לי את שלי…אז היא לקחה אותנו לשירים של אניה בוקשטיין. הלכנו איתה. מורת דרך מהמשובחות שיש, אם רק נותנים לה קצת יד מכוונת ובחירה נכונה. הדיסק המשובח של אניה בוקשטיין הוביל אותנו למסיבת ריקודים פרועה. במיוחד הרשים את יעלה השיר "כשיהיה לי ילד". היא הוציאה את המיקרופון שלה, עלתה על הספה, ו"נתנה הופעה".

כשהשיר נגמר, בפעם השניה, היא שאלה אם 'היא' (כלומר אניה בוקשטיין) כתבה את השיר. מסתבר שהרעיון שזמרת כותבת את השירים של עצמה היה לה חדש. היא התעניינה אם יש לה ילדים, עיבדה קצת את העובדות החדשות שגילתה והכריזה- כתבתי שיר. הגרסה שלה לשיר "כשיהיה לי ילד" הייתה כל כך מרגשת ומקסימה.

כשסיימה את ההופעה, הלכה למדף הספרים, שלפה את הספר "הרשימה- לילדים" שהיא אוהבת כל כך וביקשה להוסיף לרשימת ה"דברים שאהיה כשאהיה גדולה", לסעיף ה"זמרת" שנמצא בו כבר תקופה ארוכה, גם "כותבת שירים". משם היא פנתה לעדכן את רשימת המשאלות שלה ליום ההולדת שהתקרב ובא, ולהוסיף עוד קצת צבע ואיורים ליומן "הרשימה" שלה.

פתאום שמנו לב שקצת חשוך בחוץ, ומסתבר שהגיע הזמן להכין ארוחת ערב, איך זה קרה? ואמיתי בכלל עוד לא הספיק לשחק באיש הלגו שבור-היד שלו. באותו ערב, השיחה גלשה, בעדינות, להבדל בין "לשבור את היד" לבין "אין לו יד", לקביים, פרוטזות והדפסות תלת מימד, וגם לאנשים שמציירים עם הפה והרגליים, כי אין להם יד, אחד הנושאים שמרתקים את יעלה (כולל ניסויים מעשיים) כבר תקופה ארוכה.

מסע אסוציאציות של למידה. הוא התחיל מנקודה לגמרי בלתי צפויה, מהזדמנות מקרית לחלוטין, שכדרכה של הזדמנות, נקרתה ביומיום שלנו. משם התגלגלנו עם תחומי העניין של כל אחד מאיתנו- כל אחד לחוד, וכולנו ביחד. בלי התוספת של כל אחד מאיתנו, המסע הזה היה מתגלגל לכיוונים אחרים לגמרי. כנראה שביום אחר ואפילו בשעה אחרת, המסע היה מתגלגל אחרת. זה קסמן של האסוציאציות- הן אישיות ומחוברות לכאן ולעכשיו ספציפיים. המסע הזה לא רק שאב הכוונה מהאסוציאציות של כל אחד מאיתנו, אלא גם יצר אצל כל אחד מאיתנו אסוציאציות חדשות. מעולם לא דמיינתי שבמוח שלי יטווה חוט שמחבר בין יוסף טרומפלדור לבין אניה בוקשטיין.

מסע 2: מיתולוגיות

מסיימים את מנוחת הצהריים שלנו (שזה השם המכובס ל"זמן מסכים"). הילדים מספרים לי בהתרגשות על הפרק בו צפו. ל"מרתה מדברת" ולילד שלה היה משעמם ביום גשום במיוחד, אז הם הציגו את סיפורו של המלך מידאס, סיפור שהם שמעו בעבר והרשים אותם מאוד. תוך כדי תיאור מפורט של הפרק, יעלה נזכרת בסיפור אחר ששמעה, על אישה שכל מה שהיא מסתכלת עליו הופך לאבן, וזה בעצם די דומה. קראנו וראינו כמה תמונות של מדוזה (כמעט קניתי פאה לפורים. התאפקתי.). למשמע השם מדוזה עלתה השאלה למה לדמות המפחידה קוראים כמו לחיה, ומי השאילה את שמה למי (המיתולוגיה לחיה, אם תהיתם), ואיך בכלל מחליטים על שמות של חיות, ומה יותר מפחיד- עקיצה של מדוזה ששוחה בים או המבט של מדוזה שיהפוך אותך לאבן (מדוזה בים, כי היא אמיתית).

תוך כדי שיחה, אמיתי נזכר שאותה מדוזה ממש מופיעה בספר של "מסעות אודיסאוס" ששאלנו כמה שבועות קודם לכן מהספריה, מיד אחרי שסבתא לקחה אותם להצגה, שהשאירה עליהם רושם אדיר, ועדיין לא סיימנו לקרוא. הוא רץ להביא את הספר. מצאנו את הפרק בו הפסקנו והמשכנו לקרוא, עד הסוף. מבול השאלות לא הפסיק. למה הוא היה זקן? למה לא זיהו אותו? איך אפשר לאטום אזניים בשעווה? למה גם לסירנה של האמבולנס קוראים סירנה? מה זה מחזרים? למה היא לא אומרת להם שהיא לא רוצה להתחתן?
אחרי הקריאה אמיתי שאל אם הוא יכול לצייר בספר. לא הסכמתי, כי הוא של הספריה. חיפשנו ספר אחר שאפשר לצייר בו. לא מצאנו משהו שענה על רצון כל הצדדים (דווקא יעלה מצאה ספר מפורק ובלתי קריא כלבבה). לקחנו נייר אפייה. הדבקנו על הספר. הוצאנו עפרונות רישום. ציירנו בהשראת המיתולוגיה היוונית.
ואז, אז עשינו מסיבת פיג'מות, אבל זה כבר מסיפור אחר.

מסע 3: חוקרים נועזים

המסע השלישי שלנו קרה ממש לפני כמה ימים. שיתפתי את רובו גם בעמוד הפייסבוק, ובכל זאת, הרגשתי שמגיע לו מקום גם כאן, בין מסעות הלמידה האסוציאטיביים כל כך שלנו. בעיקר כי בשונה משני המסעות הראשונים, הוא מסע של פחות דיבורים ויותר מעשים, וכולל גם, פיזית, סוג של מסע. ומסע שהיה, כך היה:

בוקר קיץ אחד, קצת מוקדם מהרגיל, יעלה ואמיתי עמדו לפני דלת הבית, לבושים בבגדים ירוקים תואמים ועמוסי תיקים וחפצים, והודיעו לי שהם יוצאים לחקירה. דיברנו על גבולות הגזרה שהם יכולים להגיע אליהם לבד, והם החליטו שהם רוצים לחקור מעבר לגבולות. אז הצטרפתי אליהם, ואיזה מזל. זכיתי לראות מה זו חקירה בשבילם, וגם לצלם מלא תמונות מעולות של ילדים חוקרים, למאגר. הם, בינתיים, הסתכלו בזכוכית מגדלת, אספו דגימות בפינצטה, צילמו במצלמה, תיעדו ממצאים בפנקס, יצרו מחבואים וגם נשנשו בפיקניק, מן הסתם.

בשלב מסויים נהיה חם (בעיקר לי) והתחלנו לחזור לעבר הבית. בדרך, שאלתי אותם מאיפה הגיע הרעיון הזה, של לצאת למסע חקירה. הדעות היו חלוקות.

אפילוג

שלושה מסעות, שלוש דוגמאות מהחיים שלנו לאיך זה נראה שאנחנו הולכים בעקבות האסוציאציות שלנו. לאיזה מקומות מופלאים מגיעים כשיוצאים ונותנים לדרך להוביל אותנו. נותנים לחיבורים של כל אחד מאיתנו לקחת אותנו בכיוונים שונים, לפעמים כאלו שנדמים מראש מנוגדים או לא קשורים, ומגיעים לדברים באמת באמת נפלאים. וכשהנחתי את שלוש הדוגמאות האלו, ככה אחת ליד השניה, פתאום גיליתי שחוץ מהעובדה שאנחנו אנשים מאוד אסוציאטיביים, יש להם עוד משהו משותף. בכל המסעות שלנו, למסכים היה חלק חשוב בדרך.

בחופש הגדול, אפילו יותר מבשאר השנה, אני שומעת שוב ושוב שהמסכים הם אויבי הציבור. אויבי הילדים. אויבי ההורים. אויבי החינוך, אויבי השיעמום, אויבי ההצלחה. האמת היא, שאני אוהבת מסכים. הנה, ממש עכשיו אני מול מסך. לפעמים אני כועסת על עצמי, שאני יותר מידי מולו, ואז מגיעים רגעים כאלו, והילדים שלי מזכירים לי, ברצף של פעילויות קסומות בעולם ה"אמיתי", ששואבות השראה מהמסך, שמסך, בדיוק כמו ספר, הוא פשוט כלי, והכל שאלה של מה עושים עם הכלי הזה.

לאיזה מסעות האסוציאציות שלכם הובילו אתכם, כמשפחה? בין סיפורי המסע המרתקים ביותר תוגרל רוח ממוזגת מלווה בסימני סתיו, במתנה.