נופל וקם

לפני כמה שבועות, כשהיה נדמה שהעולם מסביב מתקרב לחזרה משגרה אחרי תקופה הזויה לחלוטין בחסות הקורונה, פתאום גיליתי שהאתר שלי, הבייבי שלי, קרס. אין שום אפשרות להגיע אליו, משומקום. במקום הצהוב-סגלגל, מקבלים שחור. או אדום. מפחיד כזה, עם אזהרות מאיימות.

במסגרת האמונה המלאה והמוחלטת שלי בעובדה ש*החיים עצמם הם הלמידה הכי טובה, מדוייקת ונכונה לנו בכל רגע נתון, התקופה הזו, בה ניסיתי להחזיר את האתר לחיים, הייתה אחת המלמדות שהיו לי בדרך. ברגע שהאתר חזר לחיים, עצרתי רגע כדי להנציח בו את התקופה הזו ומה שלמדתי ממנה, כי אין מקום ראוי יותר להנציח את הלמידה הזו.

(*לא ברמה הרוחנית של "כוח עליון יודע מה אני צריכה עכשיו", אלא ברמה הפסיכולוגית הכי בסיסית- אני לומדת כשאני יוצאת מנקודת האיזון שלי, וכל אתגר או מכשול בדרך מוציאים אותי לרגע מהאיזון. תהליך החזרה לאיזון הוא תמיד השיעור הכי דרוש לי, שיוצא מהנקודה בה אני נמצאת עכשיו, רגשית, קוגנטיבית, אנרגטית, משפחתית וכו' ומשתמש בכלים שעומדים לרשותי עכשיו, ולכן- מדוייק)

האמת היא, שבשבועות ובחודשים שקדמו לקריסה הזו, האתר היה שקט. הוא לא היה מאוד פעיל. מידי פעם, "כשנחה עליי הרוח", פירסמתי רשומה חדשה, שלחתי אותה בגאווה למנויות ולמימי הרשתות החברתיות והבטחתי לעצמי לכתוב יותר. אני כל כך נהנית מזה, אז למה לא? ובכל זאת, זה לא קרה. כשהאתר נפל הייתי באמצע של שתי רשומות שהיו "בבישול איטי" יותר מחודשיים. הן היו נהדרות והן היו כמעט-כמעט מוכנות, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי אפילו לסיים אותן. קצת אחרי שהאתר נפל, והבנתי עד כמה הוא חסר לי, התמלאתי רגשות אשמה. עד כמה לקחתי אותו כמובן מאליו. עד כמה היה לי ברור שהוא תמיד יהיה כאן, עם המסך הלבן-מעוצב-בצבעי-הלוגו, מוכן לקבל את הררי המילים שלי באהבה ובזרועות פתוחות ולשלוח אותם הלאה, לעולם הקטן והסקרן שבוחר לקרוא אותן.

בשבועות שחלפו מאז, יחד עם מאמצי התיקון שהעמידו את הסבלנות שלי, הכישורים החברתיים שלי, ההבנה הטכנית שלי, כישורי השפה שלי ועוד ועוד במבחן, חשבתי הרבה על האתר הזה, על הבלוג הזה ועל המקום שלו, בחיים שלי ובעולם בכלל. השאלה המרכזית שעלתה וחזרה היא "מי צריך אותו בכלל?". ברגעים קשים, אחרי עוד התכתבות ארוכה עם איש התמיכה הטכנית ששלח אותי לבצע משימות שלא באמת הבנתי, התשובה שלי הייתה פשוטה- אף אחד. אף אחד לא צריך את האתר הזה. אם זה הולך כל כך קשה אולי זה לא אמור לקרות. אם אני בקושי כותבת בו כנראה שלא צריך אותו. אם הוא פוגש מעט הורים כנראה שאין בו צורך אמיתי. וכל תשובה כזו הוציאה זרועות של שאלות אל הערך העצמי שלי ואל כל הצרכים הכי בסיסיים שלי בנראות, במשמעות. כל כך הרבה ממני הושקע בתוך האתר הזה, אם לא צריך אותו…מה זה אומר עליי?

יחד עם עוד כמה תהליכים שקרו מסביב במקביל, כל הייאוש הזה הוביל אותי לחשוב טוב טוב על הדברים שחשובים לי, על הדברים שאני רוצה. זה משהו שאני עושה באופן קבוע, בלי הפסקה, בשנים האחרונות. מחפשת את עצמי, שואלת שאלות, מנסה לדייק (כן, זו מילה מעצבנת ושחוקה. אז מה? היא פשוט…מדוייקת 🙂 את המקום הנכון לי באמת, להמשיך לזוז איתו כשהוא זז. אבל פה, נוספה למצב הרגיל שלי איזו מן דחיפות. כי אם זה לא מה שחשוב, אני יכולה להרפות. אני יכולה לוותר על מאמצי ההחייאה ולהפרד יפה מהתקופה בה הלכנו יחד, האתר ואני, ולהבין לאן מועדות פניי עכשיו. ללא ספק זה יפנה לי זמן, ומרווח לנשימה, וגם רגשות אשם, כנראה. כי מאז שהאתר הזה נולד, הוא קצת הצטרף לבן הזוג, לילדים, למשפחה המורחבת, לחברות, לכלבים, במדור "רגשות האשמה של הדברים שאני לא מקדישה להם מספיק זמן בחיים". לכמה ימים פשוט עזבתי את זה. לא נגעתי באתר, לא ניסיתי לתקן, לא דיברתי עם אף מחלקת תמיכה ואפילו לא נכנסתי אליו "בטעות" כדי לבדוק אם בדרך פלא הוא קם לתחייה. היה נדמה שבאמת התייאשתי ממנו.

בהשראת אושיית האינסטגרם מעוררת ההשראה האינסופית בר אומנסקי, התחלתי לשחק קצת יותר לעומק עם קסם הסיפור באינסטגרם. את האינסטגרם אני אוהבת מאוד. חלום הילדות שלי להיות צלמת מקבל שם במה ומקום מרכזי, ואני מקבלת הזדמנות לבטא את הדברים שאני מאמינה בהם, בתמונות. לחשוב מזווית אחרת על אותם נושאים. תענוג. לעומת זאת, האינסטינקט הראשוני שלי כשפגשתי את הסטוריז היה "זה לא בשבילי"- זה מהיר מידי, קצר מידי, שטחי מידי, חיצוני מידי לסיפור שלי, שמתעסק בתהליכים פנימיים ובלתי נראים. בר המופלאה הצליחה לשנות לי את התפיסה לגבי הכלי הזה, וגם גילתה לי טריק משנה חיים- אפשר לעצור, להאט את מעבר הסטוריז כדי להעמיק, כדי לקרוא טקסט ארוך קצת יותר, כדי לקרוא שוב מילים שנגעו בי. בעקבותיה התחלתי לשחק ולהבין עם עצמי, מה מחבר בין רגעי היומיום, בין פיסות המציאות שלנו, שאני משתפת. מה הופך אותם מאוסף אפיזודות לסיפור. לא חיפשתי תשובות חד משמעיות. הרשיתי לעצמי להתייחס למשחק הזה בדיוק כמו שאני מתייחסת למשחק של הילדים שלי (ולאמונה שלי לגבי משחק בכלל)- משהו שנעשה רק לשם עצמו, בלי שום מטרה חיצונית, בלי יעד סופי שצריך להגיע אליו.

ככל שהתמדתי במשחק הזה, ההתלהבות התחילה לחזור. נזכרתי למה התחלתי, נזכרתי מה מעניין אותי, נזכרתי שהבלוג הזה הוא בעצם חלק מהסיפור שלי. בלי שהתכוונתי, בלי שקיבלתי החלטה, חזרתי לפעול כדי להחזיר אותו לחיים. פניתי לעזרה מכיוון אחר, עוד שיחות טלפון טרנס-אטלנטיות, עוד התכתבויות בשעות מוזרות של הסופ"ש. זה לקח זמן, והיום זה קרה. מן הרגשה כזו של נצחון כוחות האור על כוחות החושך- הרובוטים הרשעים, שורות הקוד הזדוניות, הפורצים הווירטואליים. ותוך כדי, בתקופה הזו של המאמצים הטכניים, כתבתי. כתבתי המון. חלקיקי רשומות, משפטים, רעיונות לנושאים, חיבורים. כמעט באותה דחיפות שהייתה בי לפני שנתיים, כשהאתר הזה היה רק חלום במגירה (אני כותבת את זה כאן בעיקר כדי להבטיח לעצמי לתת לכל מה שנכתב בתקופה הזו מקום ובמה).

 

ומה לקחתי איתי הלאה* מכל התקופה הזו?

* (ההרגל הזה, של לעצור ולסכם לעצמי את הדברים המרכזיים שלקחתי מתקופה, מאירוע, מפגישה, משבוע, הוא בעיני אחד הכלים המשמעותיים ביותר שיש לי במזווה בהקשר של "חיים של למידה". הקדשתי לנושא הזה את אחת הרשומות האהובות עליי בבלוג, שבהתאם לענייני ההזנחה שהזכרתי קודם, לא זכתה למקום הראוי לה- "חוכמת הבדיעבד".) ועכשיו-

• קודם כל, שהאתר הזה, ובעיקר הבלוג שבתוכו, הם ה"חדר משלך" שלי. הם המרחב הפרטי, המוגדר, שאני צריכה כדי ליצור. וככזה, אני זקוקה לו. צריכה אותו ממש. זה לא פינוק, או מותרות. זה צורך אמיתי שלי, וזו ההצדקה היחידה שאני צריכה כדי להמשיך להשקיע בקיומו.
• וגם, כן, מותר לי להגיד שמה שאני עושה פה זה ליצור. זו יצירה. לא אמנות, אך בהחלט יצירה, שדורשת יצירתיות ותנאים מתאימים כדי להיווצר. התובנה הזו הגיעה הרבה בזכות פגישה מרגשת שהייתה לי בשבוע שעבר, כחלק מהשיא של תקופה השאלות האלו, עם רונה שפריר, אישה מרתקת ומופלאה, שאני מקווה לכתוב עליה עוד כאן בקרוב. היא כתבה גם את המילים המחזקות האלו שעזרו לי להבין:

"יצירתיות נתפסת כתכונה אישיותית, שאדם נולד איתה (או שלא), ומאפשרת לו ביטוי יצירתי. אני לא מאמינה בכך. היצירתיות עבורי היא עמדה, תפיסת עולם, רשות הנתונה לכל אדם כמעט בכל מצב ובכל תקופת חיים. היא כרוכה בבחירה בדרך חיים יצירתית ובהסכמה לאתגרים שדרך חיים כזו מציבה בפנינו…יצירתיות נמצאת על רצף ארוך מאד. כל בני האדם נמצאים על הרצף הזה, וכולם יצירתיים במידה זו או אחרת. כל אדם בורא עולם, צורת חיים, סגנון התנהלות." (רונה שפריר)

• להרשות לעצמי לשחק. אני יודעת את זה. אני מאמינה בזה בכל לבי. שתי הרשומות שהיו בדרך לפרסום לפני הנפילה עסקו בדיוק בזה. ובכל זאת, כשזה מגיע לעצמי, קשה לי כל כך לתת לעצמי את הרשות לשחק. את החופש הזה לפעול בעולם בלי להבין מה המטרה שלי, למה אני עושה את מה שאני עושה ולאן אני רוצה להגיע. בלי תכלית. המשחק שלי באינסטגרם הזכיר לי שיש שיעורים שיכולים להילמד רק דרך משחק, וזו סיבה נהדרת להמשיך להתאמן על להרשות לעצמי לעשות את זה לעיתים קרובות יותר. גם הבלוג הזה, עבורי, הוא סוג של משחק, בלי מטרה חיצונית ברורה, מן עולם בתוך עולם, עם קיום משל עצמו.

 

• לדעת לפנות לעזרה, ולדעת גם למי. כל עוד לא הייתי באמת בטוחה יחסי עם האתר לאן, ניסיתי לפתור את הברוך בעצמי. כשהבנתי שאני לא מוותרת, שאנחנו כאן כדי להישאר, כבר ידעתי שזה גדול עליי. ידעתי שאני צריכה עזרה. לא קל לי לבקש עזרה, והאמת היא שגם לא הייתי בטוחה למי לפנות. בבניית האתר נעזרתי בבונה אתרים מקצועי ונהדר, אבל זה היה מזמן. בכל זאת החלטתי לפנות אליו, ובסופו של דבר זה היה השלב הראשון לקראת פתרון שבאמת עבד. להגנתי (ולטובת האגו שלי…) יאמר שגם לו לא היה קל, כי הסיפור לא היה ברובו טכני, אלא בעיקר עניין של תקשורת ושל שירות לקוחות. של לדבר את השפה (כלומר, הז'רגון, האנגלית שלי דווקא די סבירה, נראה לי) ולא להתייאש. ולשמחתי, רועי שליווה אותי הוא לא רק איש טכני נהדר (ולראייה האתר שלי), אלא הצליח לפתור גם את כל העניינים מסביב בסבלנות, באופטימיות ובנחישות שהייתה מאוד נחוצה.

 

• הסיפור של "למידולוגיה" הוא היומיום שלנו. הוא החיים שלי והחיים שאנחנו יוצרים לנו יחד, כמשפחה. אני מנסה ומשתדלת לחיות כמה שיותר לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שהולידו את "למידולוגיה", וזה הדבר שיוצר את הערך שבשיתוף, את הסיפור. כשאני משתפת ברגעים שאני מצליחה, וברגעים שאני לא מצליחה, בדוגמאות החיות, במחשבות של מאחורי הקלעים, בהתלבטויות, בשיקולים שמובילים את ההחלטות, אני מרוויחה פעמיים. גם את ההרגשה שאני משמעותית, שרואים אותי באמת, שאני מגדילה את המקום של הדברים שאני מאמינה בהם בעולם הזה, וגם את השיעורים עצמם, שאני לומדת, מתמללת ומתעדת, כדי לא לשכוח, כדי להשתפר עוד טיפטיפה, בתור אמא ובתור אשה. ואני רק מקווה שגם מי שבצד השני של המסך, מרוויחה מהשיתוף, מהמפגש, משהו בשבילה.