חוכמת הבדיעבד

אם הלמידה פשוט קורית, נמצאת שם בכל מקום ובכל זמן, למה צריך לעצור ולדבר עליה, למה צריך להקדיש לה מחשבה?

פעם, מזמן, לפני מיליון חגים, רגע לפני תחילת שנת הלימודים, רחל ארליך (שעל הבלוג שלה סיפרתי כבר כאן), פירסמה כמה פוסטים נהדרים בפייסבוק, עם רעיונות לפתוח איתם את השנה. כבר סיפרתי שאני מאוד אוהבת את החשיבה של רחל, שתמיד מכוונת לשאלות, להעמקה. במיוחד תפס אותי הפוסט הזה:

לא רק בזכות עצם הרעיון, שמדבר כל כולו בשפה של "למידולוגיה", אלא בזכות התהליך שרחל תיארה, בזכות התובנה על: "הצורך במודעות ללמידה שמתרחשת מחוץ לכתלי בית הספר. את הצורך בעצירה ובסיכום "דידקטיים"-כמעט, שכדאי שנעשה, גם כמורים, גם כהורים".

נכון לכולנו יש "נקודות עיוורון"? נקודות כאלו בהן דברים נראים לנו לגמרי מובנים מאליהם, ששכחנו כבר שפעם לא ידענו או הכרנו אותם? רחל עזרה לי לראות מהצד את נקודת העיוורון שלי, את הנקודה שלי מרגישה כל כך ברורה, עד שבכלל לא זכרתי שפעם היא הייתה שאלה-

אם הלמידה פשוט קורית, נמצאת שם בכל מקום ובכל זמן, למה צריך לעצור ולדבר עליה, למה צריך להקדיש לה מחשבה? למה צריך "למידולוגיה" כזו שמוקדשת כל כולה ללמידה הזו, של "על הדרך", של החיים עצמם?

עצירה

במהלך היום שלנו אנחנו מוקפים באין ספור גירויים. אנחנו פוגשים מקומות, חפצים, בעלי חיים, אנשים, אירועים. קורים לנו דברים. אנחנו פועלים, אנחנו יוזמים, אנחנו מגיבים. אנחנו בשטף-רצף של עשייה והוויה. אנחנו עוברים כל הזמן שיעורים. אנחנו לומדים דברים חדשים, מגלים תגליות, מבינים תובנות. הכל "על הדרך". בלי שנעצור את השטף, בלי שנתכוון או ננסה. זה פשוט קורה.

הדברים החדשים שלמדנו צריכים זמן. אנחנו צריכים זמן. אנחנו צריכים לעבד את מה שקרה. להבין את האירועים, לראות בדיוק לאן השיעור החדש שלמדנו מתחבר. למה הוא קשור, למה הוא דומה, מה הוא אומר, מה אפשר וכדאי לעשות איתו, או איפה כדאי לתייק אותו לשימוש עתידי. שני התהליכים המרכזיים של הלמידה (ע"פ פיאז'ה), הטמעה (לשלב את הידע החדש בסכמות שכבר קיימות אצלנו) או התאמה (שינוי הסכמות הקיימות כדי שיתאימו למידע החדש שפגשנו) דורשים זמן. זמן בו אנחנו לא פתוחים לקבל ידע חדש מבחוץ, אלא מעבדים את הידע שכבר הכנסנו, ומסדרים אותו. ממש כמו בקניות- צריך זמן ללכת לחנויות (או לשוטט באינטרנט…), להתלבט, לבחור, לשלם, להביא את הרכישות החדשות הביתה. ואז מגיע החלק הפחות כיפי- למצוא מקום לדברים החדשים שקנינו בתוך שפע החפצים שכבר יש לנו בבית. להחליט לאיזה חלק בבית זה שייך, לאיזה ארון, לאיזה מדף. לפעמים אולי לפנות דברים שכבר לא נחוצים. הזמן הזה, של ה"למצוא מקום", הוא הכרחי- זמן לעבד ולהטמיע במגוון שפות הוא חלק חיוני בכל תהליך למידה.

שיחה היא הדרך הזמינה והפשוטה ביותר לקחת את העצירה הזו ולפנות מקום לתהליכי למידה (יש "על האש" רשומה שלמה על השיחה כאמצעי הלמידה הכי חשוב והכי מוזנח, אבל בינתיים…רק רמיזה קטנה). כדאי ומומלץ לשלב עוד שפות בזמן העיבוד והעצירה- ליצור, להציג, לנגן, לשחק, לבנות, להסתכל בתמונות, לחפש עוד מידע שישלים לנו את התמונה. אבל לפני הכל- שיחה.

לפני כמה שבועות נסענו לאילת. נסיעה ארוכה-ארוכה. החלטנו שזו הזדמנות פז להתנסות במשהו שרצינו לנסות כבר הרבה זמן- פודקאסטים לילדים. גם בח"ל וגם אני נהנים מאוד להאזין לפודקאסטים בתחומי העניין שלנו (כל אחד ותחומו) ורצינו להפגיש גם את הילדים עם האפשרות הנהדרות הזו. אחרי שגילינו את עולם הספרים המוקלטים ככלי מציל חיים בנסיעות ארוכות, הפעם הקדשנו את הנסיעה כולה (שני כיוונים) לפודקאסט "היסטוריה לילדים" של "כאן", בהנחיית יובל מלחי. הילדים היו מרותקים, ולא רצו להפסיק. עוד פרק ועוד פרק. פגשנו מעל עשר דמויות, נשים וגברים. על חלקן שמענו קודם, את חלקן פגשנו בפעם הראשונה. המון עובדות, סיפורים, אנקדוטות ומהפכות היסטוריות מרתקות שמשפיעות על החיים שלנו עד עצם היום הזה.

בחלק האחרון של הנסיעה חזרה, שכבר התחלנו להרגיש את הבית אבל הפקקים שמרו אותו רחוק מספיק, הילדים ביקשו פרק נוסף. בשלב הזה התעקשתי לעצור. את החלק האחרון של הנסיעה הקדשנו כדי לדבר על הפרקים ששמענו (את החלק הראשון-ראשון הקדשנו כדי לדבר על החוויות שלנו מאילת. חשוב לא פחות, בדיוק מאותן סיבות). איזה פרק כל אחד מאיתנו הכי אהב? איזו דמות היינו רוצים לפגוש? ואיזו פחות (גם רגשות שליליים הם רגשות, גם להם מגיע מקום)? למה דווקא אותן? איזה סיפור נחרט לכל אחד מאיתנו בראש? על מי היינו רוצים להמשיך לחקור? איזה שאלות נשארו לנו פתוחות?

פתאום הגלגלים התחילו לזוז בכיוונים אחרים. בשום שלב בדרך הם לא היו מאזינים פאסיביים- הם צחקו, שאלו שאלות, הגיבו על הדמויות. אבל עכשיו, הם עצרו להתחילו לסדר את כל הדברים החדשים שהם פגשו, במקום.

השיחות האלו, עם השאלות על הדרך בה הם חוו את מה שהיה- בין אם היינו ביחד ובין אם כל אחד מאיתנו בנפרד, הם חלק משמעותי מהשגרה שלנו. בסוף כל יום, בסוף נסיעה, אחרי סרט שראינו יחד, כשמסיימים ספר, בכל סוף שבדרך.

 

התבוננות

כמו תמיד, בשיחה הזו שאחרי ההאזנה, הופתענו לגלות כמה כל אחד מאיתנו שם לב לדברים אחרים. זוכר פרטים אחרים, מתלהב מנושאים אחרים, נשאר עם קצוות פתוחים אחרים.

השיחות האלו, של תוך כדי ושל בדיעבד, על החוויות שעברנו ושל הדברים שלמדנו, הם עוד כלי שיש לנו, כהורים (או כאנשי חינוך), כדי ללמוד דברים חדשים על הילדים שלנו. כדי להבין מה מעסיק אותם, מה מעניין אותם, מה הם צריכים.

המטרה של השיחה ושל השאלות היא לא לבחון את הידע שהם רכשו. לא מבחני שינון וזכרון. אני מאוד משתדלת, כדרך חיים, לא לשאול את הילדים שלי שאלות שאני כבר יודעת את התשובה עליהן, אלא אם כן יש לזה מטרה ממש ממש ברורה, ושקופה לשני הצדדים (נניח, כשיעלה מתאמנת על קריאה, או כשהם מבקשים תרגילי חשבון). בשיחות כאלו, שבאות לסכם משהו שקרה- אירוע, חוויה, נושא, למידה, המטרה המרכזית שלי היא לקבל הצצה לדרך בה הם חוו את מה שהיה. בלי תשובות נכונות, מתוך סקרנות מלאה, אני מנסה לגלות דרך ההתבוננות שלהם דברים חדשים עליהם.

לפעמים בשיחת בדיעבד כזו יתגלה איזה פרט שחמק מעיני- ריב שהיה ליעלה היום עם חברה, כעס שנשאר בלב של אמיתי עליי מהבוקר ועדיין לא שכך. לפעמים אני אופתע לגלות שמשהו שבעיני לא היה חשוב או מעניין בכלל בעצם מלהיב אותם ממש, נגיד העובדה שמיכאלאנג'לו ולאונרדו דה וינצ'י בכלל לא היו חברים, אלא סוג של אויבים. לפעמים, כשאני שואלת את השאלות האלו גם את עצמי, אני מקבלת נקודת מבט חדשה אפילו על מה שמעסיק אותי. נניח כשגיליתי שהפרט שהכי נחרט בזכרוני מכל הפרקים ששמענו היה העובדה שלא רק שמארי קירי זכתה בעצמה בשני פרסי נובל (אחד מהם ביחד עם בן זוגה), אלא שגם בתה הצעירה (וגם שני חתניה…) זכו בפרסי נובל. בתור מי שהנושאים של הורות ושל  למידה הם עיקר עיסוקה, העובדה הזו ממשיכה להעסיק אותי כבר תקופה ארוכה.

התובנות הקטנות האלו עוזרות לי לבחור את החומרים שאציע בבית שלנו בתקופה הקרובה, מתוך מה שמעסיק אותנו. הן עוזרות לי לזהות צרכים שלא מקבלים מענה, או שמקבלים מענה לא מספק והן עוזרות לי להבין את הפעולות שהילדים שלי מבצעים בהקשר רחב יותר.

ככה למשל, כמה ימים אחרי ששמענו את הפרק בפודקאסט שעוסק בלאונרדו דה וינצ'י, וקצת אחרי שביקרנו בתערוכה שמוקדשת לו במדעטק (מתכננים בקרוב לבקר גם בזו הירושלמית. איזה אדם מעורר הערצה), אמיתי צפה בסרט "מרי פופינס חוזרת". בסוף הסרט הוא שאל כמה שאלות על שעונים ועל שליטה בזמן, ואז התחיל לשרטט שרטוטים. אם לא הייתי יודעת כמה השפיעו עליו המפגשים עם לאונרדו דה וינצ'י לא הייתי יודעת לייחס להמצאות ההנדסיות שלו את החשיבות שהוא רואה בהן. מכיוון שידעתי כמה הוא התלהב מהיכולת הזו של דה וינצ'י, עצרתי ונתתי להם מקום. הקדשנו מחברת חדשה לשרטוטים ולהמצאות, והתחלנו לחפש את המידע הפיזיקלי הדרוש לו כדי להתקדם במה שהעסיק אותו (בדרך למדנו גם כמה פרטים מרתקים ממש על הביג בן בלונדון, פלא הנדסי בפני עצמו. עוד סוג של מסע אסוציאציות של למידה).

 

מסגור (framing)

"מסגרת עושה סלקציה, מושכת את תשומת הלב לחלק אחד של המציאות ומסיטה את תשומת הלב מהיבטים אחרים של המציאות." (ויקיפדיה).

המושג "מסגור" הגיע ממדעי החברה, והתקבע היטב בעולמות התקשורת, הפסיכולוגיה, האימון האישי ועוד. המשמעות הוא שהמסגרת בה אנחנו מציגים את הדברים משפיעה על הדרך בה אנחנו תופסים אותם- "מסגרת התייחסות או סכמה למידע או אירוע, המשפיעה על הפרשנות הסובייקטיבית שנותן הפרט למידע או לאירוע זה."

כשאנחנו עוצרים לדבר על מה שקרה לנו, מתארים את התהליך, נותנים שם וכותרת לשיעור הזה שלמדנו- מנסחים במילים את המקום בו המציאות שבחוץ פגשה את העולם שבפנים, אנחנו נותנים מסגרת ללמידה.

מן הסתם, המסגרת שאני נותנת תמיד תהיה מושפעת מתפיסת העולם שלי. נניח כשדיברנו על המיתולוגיה היוונית, המסגרת בה התייחסנו לנושא הייתה סיפורי אגדות ואמונות. אם היינו מתייחסים לסיפורים האלו כאל הסברים לדרך בה העולם פועל, החוויה כולה הייתה אחרת, וגם הלמידה שיוצאת ממנה.

המסגור שלנו מתבטא גם בחיבורים שאנחנו יוצרים תוך כדי התהליך. באסוציאציות האישיות שעולות לנו תוך כדי, בחומרים ובכלים שאנחנו משתמשים בהם, בחיבור של כל נושא ונושא לנושאים אחרים, כחלק מהשאיפה שלנו ללמידה שיוצרת חיבורים.

עצם העצירה, הקדשת הזמן, המקום והחשיבות ללמידה היא מסגרת בפני עצמה- אם אני מדברת על הלמידה של היומיום, סימן שהיא משמעותית, שהיא חשובה, שהיא משהו שיש לו ערך, משמעות והשפעה ולכן כדאי להמשיך להשקיע בה. כדאי לשים אליה לב, כדאי למצוא את הדרכים לגרום לה לקרות. ולא רק הלמידה חשובה- גם לחוויה האישית שלי, לפרשנות שלי, יש חשיבות.

השיחה מרובת המשתתפים, בה כל אחד משתף את החוויות שלו מאותו האירוע ממש, גם יוצרת מסגרת של מגוון. מסגרת שהופכת את המושגים "אובייקטיבי" ו"סובייקטיבי" למושגים מוחשים ונוכחים בחיים של הילדים שלנו. מסגרת שמאפשרת להם לראות את השונות, להעריך אותה ולקבל אותה. להבין שבכל כך הרבה מקרים בחיים אין תשובות נכונות או שגויות, אלא יש חוויות אישיות ופרשנויות.

הכלי הזה, של לעצור ולפנות מקום ללמידה הפנימית, לחוויה האישית ולחיבורים שכל מפגש כזה יוצר אצלנו בפנים, הוא כלי כל כך שימושי ומהותי לחיים. היום, בתור אישה מבוגרת, אני משקיעה שעות של אימון, התנסות ולמידה, כדי לגלות איך לשמוע את עצמי, כדי להבין מה אני צריכה, מה אני רוצה. אם נצליח להטמיע אצל הילדים שלנו את הכלים האלו של עיבוד ומחשבה רפלקטיבית- מחשבה שמסתכלת אחורה ומתבוננת על התהליכים שעברנו ועל המקומות אליהם הגענו, המסע שלהם אל עבר עצמם יהיה פשוט יותר.

 

אז מה זה אומר ביומיום שלנו?

1. לעצור. להקדיש זמן לעצירה. לא למהר. לא לרוץ מאטרקציה לאטרקציה, מפעילות לפעילות, מנושא לנושא.לתת לדברים זמן לשקוע, לשוטט, למצוא את החיבורים המתאימים להם בתוך הראש.
2. להציע אפשריות להמשיך ולעבד חוויות, נושאים ואירועים מהיומיום שלנו במגוון צורות. הכוונה לא רק לאירועים מיוחדים או אטרקציות חגיגיות, אלא גם לדברים שאנחנו פוגשים ממש בדרך, כמו אתר בנייה מרגש, חרק חדש, חברים חדשים שהכרנו ועוד. אפשר להציע עזרים פיזיים שיעזרו בעיבוד-  מזכרות מוחשיות שימשיכו וילוו אותנו, כמו צדפים מביקור בים, מפת אתר מאטרקציה שביקרנו בה, תמונות שצילמנו ועוד. אלו יכולים להיות גם חפצים מעולמות אחרים, שקשורים לעולם התוכן בו ביקרנו- תחפושות, חומרי יצירה, חומרי בנייה, חפצים למשחק דמיוני (חיות, כלי תחבורה, דמויות ועוד), שירים, ספרים וסרטונים. ילדים מעבדים בכל מיני דרכים- הם מציירים את המחשבות ואת הרגשות שלהם (גם אם לנו זה לא נראה ככה), הם מדברים לעצמם, הם זזים במרחב בהשראת החוויה. חשוב לתת מקום לכל דרך עיבוד שהם בוחרים, ולא לנסות לכוון לדרך שנראית לנו הכי מתאימה.
3. ליצור שגרה של התבוננות על למידה. להכניס לתוך הלו"ז שלנו הרגלים כאלו שיוצרים שגרה שעוצרת, שמתבננת אחורה, שנזכרת, מסכמת ו"כותבת" תזכורות מנטליות באופן קבוע. אצלנו זה קורה כל יום לפני השינה- מסתכלים יחד אחורה על היום שהיה, נזכרים מה קרה בו, מה היה לנו טוב, ומה פחות טוב, ולרגע לפני סיום- מציינים רגע אחד של למידה. למידה של יומיום- למדתי כמה כיף זה להיפגש עם אנשים שהרבה זמן לא נפגשנו איתם (טרי מהיום), נזכרתי כמה אני אוהבת ליצור, למדתי שתור הוא גם גיבור על וגם אל. כלמיני סוגים שונים של למידות. אני לעצמי כותבת גם בסוף כל יום ביומן, וגם בסיכום החודשי והשנתי שלי, ובכלל, בכלמיני נקודות ציון שאני אוספת לי- סוף של ספר, פודקאסט או קורס, אחרי שיחה מאירת עיניים. גם בילויים משפחתיים ארוכים יותר, כמו חופשות, מסתיימים אצלנו בשגרה של שאלות- מה אני הכי זוכרת מהחופשה? מה למדתי חדש על עצמי? על המשפחה שלנו? בכלל? מה לקחתי איתי מהחופשה לשגרה?. גם אם בהתחלה התשובות של הילדים מאוד קונקרטיות ואפילו לא לגמרי תואמות לשאלה, ההרגלים נטמעים ועם הזמן פותחים פתח לשיחות ארוכות ומרתקות להפליא.
4. לתרגל שיח ושפה של למידה. אלו לא רק נקודות העצירה שדורשת תרגול והטמעה, אלא ממש שפה חדשה של מושגים, שאנחנו לא מרבים להשתמש בה ביומיום. ההרגל לשאול על כל דבר חדש שאנחנו פוגשים "איפה זה פוגש אותי? מה זה מזכיר לי? איזה חלק ממה שפגשתי דיבר אליי במיוחד? למה דווקא הוא? מה בתוך הנושא הזה מעניין אותי, מתקשר למה שעובר עליי? להתרגל לחבר באופן אקטיבי את העולם שבחוץ אל העולם שלנו, בפנים. לתת תשומת לב לחיבור שנוצר, להקדיש לו מחשבה ולראות שהוא שם, לזכור שאנחנו יכולים לגשת אליו בכל רגע שנבחר.

 

אז, איך זה בבית שלך? יש מידי פעם עצירות כדי להסתכל על מה שהיה? כמה מקום מוקדש ללמידה שאספנו "על הדרך"? כמה זה נוכח בשיחה? באיזה רגעים ביום עוצרים יחד כדי לפנות מקום לעיבוד, לשיתוף, לשיחה של למידה?