ילדים במסכים

לפני כמה ימים התבשרנו על ההחלטה ה"מהפכנית" התורנית של משרד החינוך- לאסור על כניסתם של טלפונים סלולריים לכל בתי הספר היסודיים בארץ. החלטה ששוב העלתה את אחד הדיונים הכי נפוצים והכי משמעותיים בעולם הלמידה, ובעולם בכלל, בימינו-

מה עושים עם המסכים?

נתחיל מהסוף- אני מאמינה גדולה בקידמה. אני מאמינה שההתקדמות האנושית, הטכנולוגית ובכלל, מביאה איתה דברים מדהימים ונפלאים באמת. אחרת, כנראה, לא הייתי מגיעה למה שאני עושה היום, ובטח לא לכתוב ממש כאן ועכשיו את הרשומה הזו, ולהגיע ממש אליך הביתה או אל כף היד, לחלוק את המחשבות ואת הרעיונות שלי, ובכלל, לעשות את מה שאני הכי אוהבת.

אנחנו חיים בעולם טכנולוגי ומלא מסכים. הילדים שלנו נולדים וגדלים בעולם טכנולוגי ומלא מסכים. זו עובדה. זו המציאות. אנחנו יכולים להתווכח איתה, אבל נסיון העבר של האנושות (אם כבר אנחנו בענייני "למידה מהחיים"…נסיון העבר של האנושות זו הכי למידה מהחיים שיש) מוכיח שבדרך כלל בוויכוחים כאלו מול המציאות, המציאות נוטה לנצח, ובגדול. בסופו של דבר- הטכנולוגיה תהיה פה אחרינו, יחד עם הילדים שלנו.

מכאן שלאסור עליה לחלוטין, למנוע את הגישה אליה או להתעלם ממנה- לא יגרום לה להעלם. הוא יגרום לה להיות אולי "אסורה" יותר ומפתה יותר, או אולי אולי אולי ידחה את המפגש איתה בכמה שנים, אחריהן- הילדים שלנו יפגשו אותה, יחיו איתה, ישתמשו בה. השאלה הגדולה שנשארת פתוחה היא "איך". איך הם ישתמש בה, מה הם יבחרו לעשות איתה.שיחות,

מסכים הם כלי, אמצעי. הם לא מטרה ולא "גורם מרושע" שמנסה לגנוב לי את תשומת הלב ואת הילדים. שאלת הטוב והרע, כמו בכל מקרה בעולם (ע"ע נובל ומארי קירי), תלויה בשימוש שאנחנו עושים בכלי. כלי הוא תמיד רק מה שאנחנו מייצרים ממנו. מסכים הם כלי בדיוק כמו שספרים הם כלי, וספרים הם לא, באופן אבסולוטי, טובים יותר או מלמדים יותר ממסכים. מאחורי המסכים שסביבנו, ממש כמו בתוך הספרים שסביבנו, קיים מידע אינסופי, בצורות משתנות ובאיכות משתנה. הדבר המשמעותי באמת הוא המפגש שלנו עצמינו עם המידע הזה, החיבור שנוצר, בינינו לבינו. חלק מהרעיון של "למידה יוצרת חיבורים" מכתיב את השאיפה שהמסך יהיה חלק ממארג החיים שלנו, ייצור ויזמן חיבורים לדברים אחרים שקורים בחיים שלנו ולא יעמוד בפני עצמו. (בתמונה: מסכים לקראת טיול לירושלים, כחלק מההכנה לטיול. חלק ממארג החיים).

המסכים נותנים, לנו ולילדים שלנו, הזדמנויות אינסופיות להרחיב את הידע שלנו, להעמיק ולחקור את התחומים שמעסיקים אותנו. הם נותנים לנו הזדמנויות נהדרות לשתף את הידע שלנו, לקבל עליו משוב, לבחון אותו מול ידע שאנשים אחרים מביאים איתם, לפגוש ולהתחבר לאנשים בעלי תשוקות ותחומי עניין דומים לשלנו וגם להרחיב את המנעד התרבותי שלנו הרבה הרבה מעבר למה שהכרנו אנחנו כילדים. האינטרנט הוביל להתקדמות אדירה ב"דמוקרטיזציה של הידע"- הידע שייך לכולם, כולם מורים, כולם תלמידים. בעיני זה נפלא ומבורך. המסכים נותנים לילדים שלנו עוד דרך, עוד הזדמנות לחקור, להעמיק ולהרחיב סביב תחומי העניין שלהם, סביב הנושאים והנקודות שמסיקים אותם ממש עכשיו. בדיוק כמו שספר עיון יכול לספק להם אפשרויות נוספות לעסוק בנושא, יכול גם סרט, תוכנית, סרטון יוטיוב או משחק.

המפתח המרכזי בעיני, במסכים כמו בכל נושא אחר, הוא בשיח. אם הדברים שקורים במסך נשארים במסך, מופרדים לחלוטין מהעולם שמחוץ לו, מנותקים, אנחנו בעצם יוצרים את המציאות שאנחנו חוששים ממנה כל כך. מציאות של ניתוק, של ניכור, של איש איש ומסכו. לעומת זאת, אם ההתרחשויות שבמסך הופכות להיות חלק מהשיח שלנו, לחלק מהאסוציאציות האישיות והמשותפות שלנו, לחלק מסך הכלים בהם אנחנו משתמשים כדי להתחבר לנושא מסויים במציאות הממשית- אז המסך יכול לחבר. הרשומות כאן בבלוג מלאות בדוגמאות למקומות בהם המסך משתלב בלמידה היומיומית שלנו, ואפילו מוביל אותה. הרשומה על "מסעות אסוציאטיביים" למשל מכילה כמה דוגמאות משובחות.

אחת טרייה- בשבוע שעבר, בנסיעה ארוכה במיוחד הגענו לדבר על "הברווזון המכוער" (התברר לי שאמיתי הבין את הסיפור לגמרי אחרת ממני, אבל זה כבר לדיון אחר), ואמיתי מיד שלף סיפור ארוך, עמוס בפרטים וגדוש בתיאורי רגשות מרגשים על קבלת השונה והמוזר מתוך אחת הסדרות החביבות עליו, "חבובטף" (שהיא, לכל הדעות, לא אחת מהתוכניות המשובחות ביותר שמשודרות בטלוויזיה, אפילו שיש בה את החבובות החביבות עליי כל כך). השיח הזה לא נוצר במקרה. אנחנו מדברים על התכנים בהם אנחנו צופים כל הזמן. כשהם רואים טלוויזיה בלעדי אני שואלת אותם מה ראו. בדרך כלל אנחנו מחליטים יחד במה יצפו, באיזו סדרה או סרט, אבל רק לעיתים נדירות אני צופה איתם, ואז, אחרי הצפייה, אני שואלת, באמת כי זה מעניין אותי, מה הם ראו. מה קרה היום בפרק החדש בתוכנית החביבה עליהם? על מה הם חשבו כשהם צפו באותו הסרט בפעם החמישית? (או החמישים?). כמובן שזה דו כיווני. גם אני משתפת אותם בדברים מעניינים בהם אני צופה. אלו לא בהכרח דברים חשובים מרומו של עולם, אלא דברים קטנים, אנקדוטות, שמתחברות למציאות היומיומית הכי קרובה שלנו. בטיול שקדם לאותה נסיעה ארוכה מהסיפור הקודם, פגשנו מקרוב אדם שהעיד על עצמו שהוא "לא רואה". בעקבות המפגש התעוררה שיחה מעניינת על איך אנשים לקויי ראייה ועיוורים מסתדרים בחיי היומיום ועל אמצעי עזר, טכנולוגיים ושאינם טכנולוגיים. הגענו לדבר גם על אפליקציות שמקריאות טקסטים, ואז נזכרתי ושיתפתי שבתוכנית החביבה עליי כרגע (תוכנית ג'אנק רדודה מולה אני "מכבה את המוח" בהנאה גדולה. גם היא משפיעה, מסתבר) חלק משמעותי מהדמויות הראשיות הן חרשות, והראו שם איזשהו פיתוח טכנולוגי (מסורבל משהו, אבל עובד) שמאפשר לאנשים חרשים לנהל שיחות טלפון. זה עורר הרבה שאלות חדשות והמשיך את השיחה לכיוונים חדשים. בבוקר שאחרי הם לא פספסו את העובדה שבמעלית במקום בו פגשנו את אותו אדם הספרות כתובות גם בכתב ברייל. זה כבר לא קשור למסכים, אבל זה היה מעגל נחמד שנסגר סביב הסיפור הזה. בשורה התחתונה- להוציא את התכנים מהמסך למציאות ולהכניס את המציאות לתכנים שאנחנו בוחרים לפגוש במסך, ולהפוך אותם לחלק מהשיח והשיתוף היומיומי, זה בעיני המפתח לצפייה מחברת ולא מנכרת. (בתמונה- ציור שאמיתי צייר מיד לאחר משחק מול מסך. השראה ברורה של צבעים, קווים וחלוקת חלל).

יש עוד לא מעט אתגרים ומיתוסים שהופכים את המסכים למאיימים כל כך. מסתבר שהם לא באמת כל כך שונים מהאתגרים שעמדו מול הדורות הקודמים. בכל דור ודור קם עלינו גורם אחר שאשם בהשחתת הנוער, ובכל דור ודור ההורים והסבים מתרעמים עליו ומנסים להלחם בו. בדיוק כמו שקרה עם כניסת הטלוויזיה לחיינו, ולפני זה עם כניסת התקליטים, ולפני זה עם כניסת הספרים (בחיי שזה קרה, תבדקו אותי)- יש לנו תפקיד גם במינון ובבקרה, בהתאם לגיל ובהתאם להשקפת העולם שלנו, בשאיפה להעביר את האחריות באופן הדרגתי לילדים שלנו, אחרי שהם ירכשו את הכלים להתמודד עם האחריות הזאת.

כמו בחיים, גם  שבהקשר של מסכים, אני מאמינה שחלק משמעותי מהתפקיד שלנו כהורים הוא להראות לילדים שלנו את אפשרויות הלמידה שגלומות בהם- לכוון לעבר צפייה אקטיבית, בוחרת ומתוכננת, במקום צפייה פסיבית בה מישהו אחר מכווין את התכנים (לשם, אגב, כל שירותי הצפיה הישירה מכוונים). זה אומר לבחור יחד איתם תוכניות, אתרים, אפליקציות, משחקים, קבוצות, סרטונים- שמתחברים לתחומי העניין שלהם. ויחד עם זה- לתרגל איתם חשיבה ביקורתית. זה חשוב והכרחי תמיד, זה חשוב והכרחי עוד יותר בעידן ההצפה בו אנחנו חיים. בדיוק כמו שאנחנו למדנו להשוות בין מקורות מידע כתובים, לזהות מקורות מידע איכותיים ולסייג את המידע שאנחנו מציגים- אותם הכללים חלים על מידע ועל למידה דיגיטליים. בספר המרתק "להמציא מחדש הורות וחינוך במאה ה-21" של אייל דורון (שאני מקווה להקדיש לו רשומה משל עצמו בקרוב) יש התייחסות ארוכה ומפורטת מאוד לנושא המסכים. הספר האיר לי כיוון שלא חשבתי עליו קודם: "ילדים קטנים הם צופים לא מיומנים,,,אין להם "היסטוריה של צפייה" שמאפשרת להם לדעת שככה זה בטלוויזיה…". הרעיון הזה, שמסתכל על השימוש במסך כאל שפה שצריך ללמוד אותה, כמעט כמו שפה זרה, עשה לי הרבה סדר מול עצמי בשאלות של הגבלות ואיסורים. (בתמונה, השימוש שלי עצמי במסכים, בחלק מהזמנים. שימוש מודע למגבלות הז'אנר).

כתבתי בעבר שאני "אמא משחררת" רק במקומות בהם אני מאמינה בלב שלם שגם אני וגם הילדים נוכל לחיות בשלום עם ההשלכות של כל בחירה שהם יקבלו. היכולת שלהם לבחור את התכנים בהם הם צופים בעצמם היא יכולת שצריכה להיבנות בהדרגתיות, היא לא יכולת שנולדים איתם, ולכן אני, בלי שום ייסורי מצפון, מגבילה את תחום הצפייה שלהם. כמו שכבר הובן, האמצעי המרכזי דרכו אני מאמינה שהם יכולים לפתח את היכולת הזו לבחור, הוא השיח הפתוח. כשאני לא מרשה להם לראות תוכן מסויים, אני מסבירה להם בדיוק למה. אני משתדלת שההסבר יהיה מפורט ומכבד, ולא "את קטנה מידי" או "זה לא לגילך". אמצעי נוסף הוא צפייה משותפת. כמו שכתבתי, זה לא קורה המון, אבל אנחנו משתדלים לגרום לזה לקרות מידי פעם. נניח בסרטי דיסני אנחנו צופים בפעם הראשונה לרוב כולנו יחד, עם תיווך ועם שיח תוך כדי, שמציף את הנושאים, את האמצעים הקולנועיים ואת החיבורים שמאפשרים להם בהמשך לראות את אותו הסרט שוב ושוב גם בלעדינו. יעלה היום בוחרת את התכנים בהם היא צופה בעצמה, עם השגחה ובקרה שלנו. יש תכנים שהיא בוחרת ואנחנו מטילים עליהם ווטו. היא כבר בדרך כלל יודעת להצביע על התכנים שמעוררים סימני שאלה בעצמה ולהתייעץ לגביהם ביוזמתה.

עוד כלי חשוב שיש לנו כהורים סביב החשש מ"התמכרות" למסכים, הוא להראות להם שיש בעולם עוד מקורות מידע, עוד אפשרויות למידה וחקירה של הנושאים שמעניינים אותם.

ככה למשל כשאמיתי עסוק בקומיקס ובגיבורי על (הלוך ושוב, כבר תקופה ארוכה ארוכה), הוא בהחלט רואה תוכניות וסרטים במסכים. הוא משתמש גם בקומיקסים מודפסים- עיתונים וספרים, בדמויות ובתחפושות, במפגשים אישיים עם גיבורים אמיתיים ועוד. כשיעלה מתעניינת באיפור וסטיילינג (סליחה על הקלישאתיות, כרגע זו המציאות אצלנו בבית. לשמחתי היא זולגת לשני הכיוונים), היא לומדת המון מיוטיובריות, חלקן בגילה או קצת יותר מבוגרות ממנה. היא משתמשת במה שהיא רואה במסך גם מחוץ למסך- היא יוצרת דברים חדשים, מוחשיים ולגמרי לא-דיגיטליים, שמבוססים על הלמידה הדיגיטלית שלה. וכמה חשובה לשניהם ההזדהות הזו עם הגיבורים שהם פוגשים על המסך, אמיתיים או דמיוניים. איזה תפקיד חשוב יש למפגש הזה בתהליך ששניהם נמצאים עכשיו עמוק בתוכו, של בניית הזהות העצמית והנפרדת שלהם, וזה לא באמת משנה אם הם פוגשים את הדמויות המשפיעות האלו על המסך, בין הדפים של ספר, במוזיאון ברחוב. מה שחשוב באמת הוא היכולת שלהם לפגוש את עצמם דרך העולם שבחוץ, על כל מה שהוא כולל. כן, גם בתוך המסך. (תמונה מאולימפיאדת החורף האחרונה. יחד עם המסך גם מפת עולם גדולה וספר על אגדות עם מסביב לעולם. המסך הוא רק אחת האופציות ללמוד על עצמנו ועל העולם שסביבנו).

בחיי שתכננתי רשומה קצרה וקלילה. לא יצא. השארתי אותך יותר מידי זמן מול המסך…מה מתוך הרשומה הזו ימשיך ללוות אותך אחרי שהמסך יכבה? איך מה שקרה כאן בינינו עכשיו, תוך כדי קריאה, יעבור החוצה, למציאות עצמה?