#חיים_של_למידה – משחקיות
בתקופה שהבלוג שלי ירד למחתרת (כלומר, הורד למחתרת), התמכרתי לסטורי של אינסטגרם. גם ברגעים אלו ממש, אני כבר שעה, פחות או יותר, מנסה לסיים את הפינישים האחרונים של הרשומה הזו, ומוצאת את עצמי חוזרת לסטורי. כמו רוב הסביבה שלי, גם אני התנגדתי אליו בתחילה, לא הבנתי את הקטע, לא הבנתי למה צריך את הקונספט המשונה הזה, 15 שניות קצרצרות, איזה מן סיפור זה כבר יכול להיות? אני אוהבת סיפורים ארוכים, עמוקים. מה כבר אפשר לספר במסגרת כל כך מוגבלת? לאט לאט התחלתי להבין. בשנים האחרונות שלי ברשתות החברתיות, הסיפור העיקרי שאני מנסה לספר הוא הסיפור של "למידולוגיה". הסטורי נותן לי הזדמנות מופלאה להראות איך הסיפור של למידולוגיה נראה, כשאלו לא מילים על מסך, אלא ממש דרך חיים. אני יכולה לספר באינסוף מילים על החלקים שמרכיבים את דרך החיים הזו- על המשחקיות, על התקשורת, על היצירתיות, על מקורות המידע שמסתתרים בתוך החיים, על ההזדמנויות שבשגרה…אבל אלו מילים, וגם אלף מהן לא יהיו ברורות כמו 15 שניות קצרצרות, אמיתיות לחלוטין, בזמן אמת, מתוך היומיום שלנו, בהן אנחנו חיים והלמידה קורית. וכמה שאני מנסה, עוד לא מצאתי את הדרך להעביר את האיכות הזו, המדוייקת, של חלון ההצצה ל"איך זה נראה באמת", לתוך הבלוג, שהוא אהבתי הראשונה.
הדרך הכי קרובה שמצאתי היא לחזור צעד אחורה. להכניס הנה, לבלוג, קצת יותר סיפורים כאלו, קטנים, רגעים, מתוך היומיום. לקונספט החלטתי לתת את השם של התגית (האשטאג) שמלווה את הסיפורים באינסטגרם וגם בפייסבוק-
#חייםשללמידה. המטרה היא לא לתת מתכון. לא לתת הצעות לפעילויות שאפשר להעתיק ולהדביק בסלון של בית אחר, אלא יותר לתת דוגמה חיה וכיווני חשיבה קצת יותר מוחשיים ומעשיים. אני לא לגמרי בטוחה איך זה יעבוד, כאן במסגרת הזו, ואני אשמח לשמוע ממך, מה דעתך על הנסיון הזה לפרמט את הסטורי לתוך הבלוג? בטוחה שזה עוד יתעצב לאורך הדרך, אבל בינתיים, נסיון. זה גם אומר שהתמונות ברשומות האלו יהיו עוד פחות מדוייקות, כי המטרה שלהן היא להראות רעיון אלא ללכוד רגע אחד בזמן, ומכיוון שיש בו ילדים הוא זז מהר. ומבולגן, מאוד מבולגן. תמיד.
הפעם, רגעים קטנים משגרה בסימן משחקים ללא משחקים, או במילים אחרות-
מרחב משחקי בחיים האמיתיים, בעיקר כאלו שאספתי בתקופת הקורונה, כי אז התחלתי לכתוב את הרשומה הזו:
משחק האורח.ת: משחק הדמיון המועדף אצלנו בבית כבר תקופה ארוכה ארוכה, שזכה לגרסאות קורונה מגוונות ומשובחות לאורך התקופה. המשחק נולד פעם, בנסיעה אחת ארוכה ארוכה, כששני הילדים ישבו משועמיים בכיסאותיהם, בעוד שני ההורים (כלומר, אנחנו), במושב הקדמי שקועים בשיחה ערה. בסיפור שנבנה שם, אמיתי היה אבא-חייזר, שנחת בכדור הארץ עם בנו (בובה שבמקרה ליוותה אותו באותה נסיעה), ומיד פגש את בת המקום הבקיאה, הלא היא יעלה. במהלך המשחק האורח פוגש לראשונה שלל מושגים, חפצים והרגלים של בני המקום, ומנסה להבין אותם בעזרת המארחת החכמה. הם שוחחו, בחנו והישוו בין שגרות היום של חייזרים ושל תושבי כדור הארץ, בין מבני המשפחות, בין אפני ההתניידות ועוד. מאז הם חוזרים למשחק הזה בכל פעם שהם "נטולי אמצעים", כלומר רק הוא והיא, בלי חפצים נוספים. התפקידים מתחלפים, וגם זהות האורח.ת. לפעמים זה תינוק.ת במפגש הראשון עם העולם. לפעמים מבקר.ת ממדינה זרה. לפעמים יש בסיפור גם יקום מקביל, או ארץ דמיונית שלה נוצרים מאפיינים מיוחדים משלה. ובצד השני תמיד יש מארח.ת שמפרש.ת את העולם שלנו בצורה שפותחת חלון הצצה לדרך ההסתכלות שלו או שלה. בין הנושאים שהאורחים והמארחים דנו עליהם בתקופה האחרונה: למה לפרחים אצלנו יש קוצים? למה כשזורקים מקל בכוח על הרצפה הוא קופץ בחזרה (ככה גיליתי שיעלה מכירה את החוק השלישי של ניוטון ואפילו יודעת להסביר אותו במצבים רלוונטיים להפליא)? למה כשהולכים על אבנים יש יותר רעש מאשר כשהולכים על מדרכה? מה זה חוג ולמה צריך מדריך? מה הגדרות התפקיד של אחים גדולים וקטנים? של אמא ואבא? למה אסור לנסוע לערים אחרות? למה אנשים פה הולכים עם מסכות? המשחק הזה הוא הדרך שיעלה ואמיתי מצאו כדי להבנות את הפרשנות שלהם לעולם. הם משתמשים בו בכל פעם שהם מרגישים שהם לא מבינים עד הסוף את המציאות שסביבם. הם משחקים בהגדרות, בפירושים. שני הצדדים לומדים, יחד הם מבינים ומעבדים נושאים שהם פוגשים. האתגר הגדול שלי במשחק הזה, כמו ברוב משחקי הזמן החופשי, הוא לא להתערב. לא להגיד נכון או לא נכון, לא להציע הסברים מדוייקים או "נכונים" יותר, רק להקשיב לנושאים שהם מעלים ולפרשנות שלהם את העולם. לפעמים אני אבחר בהמשך להציע להם לחזור לחקור איזה נושא שהעסיק אותם, או אציע משהו (ספר, סרטון, משחק) שמראה הסברים אלטרנטיביים לאלו שהם הציעו. לפעמים אני אפתח שיחה על הנושאים שעלו, אבל זה תמיד יהיה אחר כך. בלי להפריע למשחק שלהם ולבניית התיאוריה שלהם, בלי להתערב ולהשפיע על מערך המשחק. עם הפרדה מלאה בין עולם המשחק, שנשאר שלהם, נטול נסיונות מלאכותיים "ללמד", נטול התערבות חיצונית, לבין העולם שמחוץ לו.
(*כן, זה לא היה 15 שניות, אני יודעת. אמרתי מראש, זה עוד בהרצה…עובדת על זה)
עוד דוגמה שחזרה על עצמה כמה וכמה פעמים בתקופה הזו היא
משחקים מרובי-תפקידים. המשחק הזה התקיים לפעמים כמשחק תפקידים, לפעמים בעזרת דמויות פליימוביל, לגו או בובות של ממש. בכל המקרים מדובר במשחק "משפחה" קלאסי, פחות או יותר (לפעמים "משפחה" של גיבורי על, של ארמון, של…כלמיני עולמות דמיוניים). הרעיון שחזר על עצמו היה שלכל אחד מהאחים היו, בתוך אותו המשחק, כמה תפקידים. גם האמא וגם התינוקת. גם המלך וגם המשרת. גם האבא וגם האח הקטן, גם האחות וגם הכלב (נשבעת). הם הגיעו גם לימים שלכל אחד היו חמישה תפקידים בתוך אותו המשחק, והם עברו ביניהם בחופשיות, עם הצהרות בלתי נגמרות "עכשיו אני X", "עכשיו אני Y". בימים מבודדים ומאתגרים-חברתית, המשחק המופלא הזה נתן להם את הגמישות לתרגל אינספור מצבים חברתיים, יחסים, לבדוק מה הם רוצים לקחת מכל אחד מהתפקיד, מה הם אוהבים, במה הם טובים.
אחד הקשיים שעלו הכי הרבה מסביבי בימים האלו, הוא סביב העובדה שלא תמיד יש אחים בגילאים המתאימים כדי ליצור עולמות משחק ויצירה משותפים. לפעמים, גם אם יש אחים, הם לא בגילאים המתאימים, ולפעמים, גם לאחים יש רצונות לא מתואמים. אז כמה רעיונות שמילאו את הזמן של הילדים,
כל אחד בנפרד, בשבועות האחרונים:
אמיתי הקים בחדר שלו
מוזיאון. זה היה פרוייקט מתמשך, שנמשך ימים ושבועות. הוא כלל בין היתר סידור מחדש של כל החפצים שלו (ביוזמתו, יחד איתנו), ארגון של הצעצועים והמשחקים השונים שלו בסדרות ובאוספים, סידור תצוגות שונות על פי נושאים וסיפורים, יצירת יצירות חדשות שמוצגות על קירות המוזיאון וגם יצירה של "מגזין חייזרים"- ספר מיוחד למוזיאון, ארגון פעילויות במוזיאון כולל כרטיסים, שלט כניסה, תדרוך לשומרת (לקטע הקטן הזה הוא כן גייס את יעלה), סיורים מודרכים במוזיאון, מסיבת ריקודים כולל מיצגים חיים. הפרוייקט הזה כלל כל כך הרבה נושאים שמעסיקים אותו: הרבה עיסוק בגודל, ביופי ובתחושה. תרגול אינסופי של ציורים ואיורים שמצליחים לבטא את הרעיונות שרצים לו בראש בלי הפסקה. הכרת המושג "אוצר" (אחרי שהוא הסביר שכשהוא יגדל הוא רוצה להיות "מוזאן"), עקרונות של מיון, השוואה, קטגוריות, גמישות מחשבתית. שאלות של טעם אישי ולא מעט שאלות כלכליות. ועוד ועוד נושאים שהוא ממשיך לבדוק בעוד המוזיאון שלו מתפתח ומקבל תפניות מעניינות.
יעלה, אחרי כמה משברי שיעמום רציניים, מצאה לעצמה פתרון יצירתי אחרת שממלא את הזמן החופשי שלה בפעילות שהיא לגמרי שלה, אבל ביחד. היא התחילה
להעביר שיעורים מקוונים לבני (ובעיקר לבנות) המשפחה. היא העבירה שיעורי התעמלות ושיעורי איפור לסבתא ולדודה, היא ליוותה את סבא בתהליך סידור החדר שלו- הכל דרך המסך. אלו פעילויות שהיא יצרה בעצמה, היא יצקה לתוכן את התוכן, תיכננה, המציאה. היא כתבה לו"זים ושלחה מראש רשימת חומרים, היא התאמנה בין השיחות וניסתה אפשרויות שונות, היא חיפשה סרטונים לשאוב מהם השראה וממש יצרה לעצמה תוכנית לימודים, עבור מטרה שהיא הציבה לעצמה. זו גרסה יותר "מתבגרת" של משחק, אבל היא לא פחות משחקית ממשחקי הדמיון והיצירה של הצעירים יותר. היא מאפשרת לה לשחק עם תפקידים, לבחון את היכולות הנדרשות ואת הרגשות שמעורר בה התפקיד, היא דורשת ממנה לחקור, להתנסות, לבדוק רעיונות שונים. היא מאפשרת לה להיות בהוויה משחקית, גם בתור "ילדה גדולה".
בכל יום נתון יש לנו לפחות 2-3 רגעים קטנים כאלו, של דוגמאות מהחיים לרעיונות ולמושגים שאני מדברת עליהן כאן. זו הייתה הצצה קטנה לחיים-של-למידה שלנו. עוד המון כאלו יש בסטורי באינסטגרם, לפעמים גם בפייסבוק (שם יש החודש אתגר יומיומי של רגעים כאלו) ומקווה שמעכשיו גם מידי פעם כאן, בבלוג. זו הזדמנות להזמין גם אותך לשתף ברגעים האלו שקורים אצלך בבית (או בחוץ, בשגרה), של חיים-של-למידה. רגעים של משחק חופשי שמתפתח למקומות חדשים, של גילויים מפתיעים, של שיעורים שהחיים מזמנים. אפשר כאן בתגובות, ואפשר גם להוסיף, באינטסגרם או בפייסבוק, את ההאשטאג #חייםשללמידה (בלי רווחים), ליצירת גלריה אינסופית של למידה ושל השראה.
מקסים! זה היה משעשע – קראתי על המשחקים בשניים (איזה יופי של משחק – האורח.ת) וחשבתי לעצמי – בבלוג שלך את כותבת על חיים/למידה בשניים, ואילו אצלי אני מספרת על חיים/למידה כילדה יחידה (עם אחיות גדולות "מידי"). ורק עברה בי המחשבה, ועברת למצבים שבהם כל אחד מהם לבדה.ו. אני מאד אוהבת את ההתבוננות הזו בדרכים המופלאות שלהם להעסיק את עצמם, ללמוד, להמציא, ליצור. זה מרתק.
אין ספק שכל הרכב משפחתי מביא איתו אתגרים משלו וגם יצירתיות משלו. נראה שלהתבוננות שלנו, ההורים, יש מקום חשוב בתהליך הזה, לא משנה כמה ילדים משחקים. לא כדי להתערב, אלא כדי להרגיש את הביחד, כדי לראות את ההשתקפות שלהם ושל המעשים המרתקים שלהם מבעד לעיניים שלנו.