מחשבות על קריאה וכתיבה

לפני קצת יותר מ-11 שנים ישבתי בשיעור הראשון בקורס חדש, בפתיחת הסמסטר השני בלימודי התואר שלי. הקורס, "התפתחות שפה מאוחרת", למרות השם vלא-מבטיח במיוחד, התגלה כקורס משנה חשיבה עבורי, במידה שרק היום, הרבה שנים אחרי, אני מצליחה להבין עד כמה היא הייתה עמוקה. באותו מפגש ראשון בקורס, המרצה, ד"ר אירית כצנברגר הנפלאה, סיפרה לנו על רעיון שהיה כמעט חדש בשדה המחקרי- התפתחות השפה לא נגמרת בגיל 5. השפה ממשיכה להתפתח גם אחר כך. כמה טריוויאלי, נכון? אבל הרעיון הזה, שהשפה הכתובה מתפתחת כחלק טבעי מהתפתחות השפה שלנו, ממש כמו השפה הדבורה, היה חדש לי לחלוטין. נכון, זה לא היה המסר המרכזי של הקורס, אבל ללא ספק, זה היה מה שאני לקחתי ממנו (עוד שיעור קטן שלמדתי "על הדרך"- הפער בין מה שהמורה/מרצה מנסה להעביר לבין מה שאני קולטת, מטמיעה ומיישמת…יכול להיות גדול להפליא) ומה שהמשיך לעצב את דרכי המקצועית, ובהמשך גם האישית, כאמא. באותו מפגש נזרע בי הזרע הראשון של התפיסה לפיה בדיוק כמו שתינוקות לומדים לדבר וללכת, הלמידה בחיים ממשיכה להיות טבעית, מונעת מאותו דחף פנימי ויוצרת את עצמה תוך כדי תנועה, מכוונת בכל פעם קצת יותר גבוה, מעצמה.  מבחינה מקצועית, הקורס הזה הוביל אותי לבחירה להתמקד בהתפתחות שפה מאוחרת גם בעבודה המעשית, במהלך הלימודים ואחריהם. להעמקה אמיתית בתהליך הלמידה המופלא הזה, של הקריאה והכתיבה, שמאז שאני יכולה לזכור את עצמי יש להם חלק כל כך גדול ומשמעותי בחיים שלי ובמי שאני. תהליך שהתחיל איפשהו שם בשנה הראשונה ללימודים ולא נגמר עד עצם היום הזה. מבחינה אישית, בתור האמא שאני, להאמין ב"למידה פתוחה" זו בחירה שאני בוחרת כל יום מחדש. להאמין ברצון וביכולת של הילדים של ליצור לעצמם את הלמידה שהם זקוקים לה, להאמין שהתפקיד שלי הוא רק ללוות אותם ולא ליצור את המסלול במקומם, זו לא הבחירה הקלה. זו בחירה שמאתגרת כל פעם מחדש את כל מה שגדלתי עליו, את כל הדפוסים ההורים וההוראתיים שפגשתי כל חיי. לשמחתי, אספתי סביבי דוגמאות חיות שנותנות לי מודל והשראה והוכחה מתמדת לזה שהגישה הזו עובדת. שמעבר להצלחות הלימודיות, יש לי אינספור סיבות לבחור בה. ובכל זאת, בנקודה אחת, האמון הזה מאתגר במיוחד. לא רק אצלי, אצל כל המשפחות שמקיפות אותי, וגם אצל המערכות שסביבנו. כשזה מגיע לנושא הקריאה והכתיבה, כל כך קשה לשחרר. עכשיו, בתפר שבין השנה בה יעלה באמת השלימה את תהליך רכישת הקריאה והכתיבה (כמובן שתמיד יש עוד הרבה מה ללמוד, אבל את התהליך הבסיסי שמאפשר לה לקרוא ולכתוב בעצמה), לבין השנה בה אמיתי אמור, באופן רשמי, "לעלות לכיתה א'" (איך זה קרה? לא יודעת. מזל שבחינוך ביתי העניינים עובדים קצת אחרת), ניסיתי להסתכל קצת מהצד, על התהליך הזה, לנסות להבין אותו קצת יותר לעומק. אני רוצה להודות לשירה דרמון, שבזכות השאלות שלה על הנושא הזה התעמקתי בו כל כך, ובגלל שלקח לי כל כך הרבה זמן לענות לה, נכתבה לה פה, במשך כמה חודשים, מגה-רשומה. בזכות אותו שיעור אז, והנסיון שבא אחריו, למדתי לראות שהתהליך הזה, של רכישת הקריאה והכתיבה, לא מתחיל בבוקר בהיר אחד כשפותחים (אם פותחים) את חוברת הלימוד הראשונה. ממש כמו בדרך לדיבור- תינוקות מקשיבים לשפה חודשים ארוכים לפני שהם מתחילים לדבר. בדרך הם לומדים להכיר גם את הקול שלהם ואת המיומנויות שהוא דורש- ממלמולים אקראיים למלמולים מכוונים, צעקות וצרחות כדי לווסת את העוצמה ומעל להכל- פיתוח ההבנה של הקשר בין השפה לבין היכולת להשפיע על המציאות. כך גם בשפה הכתובה, יש הרבה שלבים שקורים בדרך. הקשר לא תמיד מרגיש לנו ברור וחד משמעי, אבל בלי השלבים האלו, הלמידה תהיה הרבה פחות טבעית. השלבים האלו כוללים (בקווים כלליים ובמונחים שימושיים. זו רחוקה מלהיות סקירה מקצועית):

• מיומנויות תפיסתיות- הבנת הרעיון של סימנים מוסכמים, שלכל אות יש צליל קבוע (אבל גם משתנה) וגם עצם זיהוי הצורך בשפה כתובה וההבנה שלו.
• מיומנויות פונולוגיות- ההבנה ששפה מורכבת מיחידות (משפטים, מילים, הברות, אותיות) והיכולת לפרק את השפה ליחידות האלו.
• מיומנויות מוטוריות- תיאום עין-יד, אחיזת  עפרון, חיזוק וייצוב חגורת כתפיים. כל מה שנדרש מהגוף כדי לתכנן ולהוציא לפועל קווים מדוייקים.

כשהילדים חיים את החיים, חשופים למציאות של המבוגרים שסביבם, וכשלילדים יש חופש להתנסות בדרך שלהם, הם יתרגלו את המיומנויות האלו מעצמם. בתוך המשחק, בתוך המרחב החופשי שלהם. בדיוק כמו שהם עשו כשהם למדו לדבר. ממש כמו אז, אין חובה ואין צורך לייצר את ההכנה הזו באופן מלאכותי. רק לתת לה את המקום ואת הזמן להתרחש, בקצב שלה. ממש כמו מילים מדוברות, גם אותיות ומילים כתובות הן חלק מתוך החיים האמיתיים שאנחנו, שהילדים שלנו, חווים. זה קשה, כי אמרו לנו שילדים צריכים לדעת לקרוא ולכתוב בדיוק בגיל 6, להגיע מוכנים עם התשתית לכיתה א' ולהשלים את התהליך כולו עד פסח, אם לא עד חנוכה. אבל האמת היא, שלא לכל הילדים זה נכון. כאמור, זה תהליך, וכמו כל תהליך, זה לא קורה ביום אחד. יש לא מעט ילדים שבגיל 4-5, כשמתחילים את הלחץ סביב ה"הכנה לכיתה א'", עדיין ממש לא מרגישים את הצורך הזה, לא רואים אותו ולא חווים אותו. תפיסת המציאות שדורשת שפה כתובה דורשת הבנה שמתרחקת מאוד מהכאן ומהעכשיו- חשיבה על העתיד, הבנה שלא כולם יודעים מה מתרחש אצלי בראש ועוד תפיסות מורכבות שמתפתחות בקצב שלהן, ששונה מילד לילד. בהרבה מקרים, הלמידה שמגיעה מבחוץ מגיעה מוקדם מידי, לפני שהצורך התעורר מבפנים. במקרים כאלו הלמידה יכולה לעורר התנגדות גדולה, להפוך את הקריאה והכתיבה למטלה, לעניין טכני ומשעמם במקום לכלי שימושי ומופלא שפותח אינסוף אפשרויות, שעונה על צורך פנימי משמעותי שלי. אם לא להכין, לא ליצור פעילויות מלאכותיות, אז מה אנחנו כן יכולים לעשות בדרך, כהורים? התשובה שלי לשאלה הזו לא משתנה בין נושא לנושא. היא תמיד קבועה, כי היא חלק מהלב ומהמהות של "למידולוגיה"-

להאמין, להבין ולפנות מרחב מאפשר. 

הפעם אני מתחילה את הפירוט מהסוף- מה "מרחב מאפשר" אומר, בהקשר הזה של קריאה וכתיבה? ממש כמו בלמידת הדיבור וההבנה, גם עכשיו, ככל שהסביבה מציעה יותר חשיפה- הלמידה תהיה טבעית וקלה יותר. אינספור מחקרים הוכיחו קשר ישיר בין רמת השפה של ילדים לבין כמות הדיבור שמופנה אליהם. ככל שנדבר יותר עם התינוק/ת שלנו, השפה שתתפתח תהיה עשירה יותר, מכל הבחינות. הרעיון זהה גם בקריאה ובכתיבה, כשהשאיפה היא לסביבה אוריינית, כלומר כזו שעושה שימוש רב בקריאה ובכתיבה. אני מודה שבכיוון הזה, אצלנו בבית זה קל. קודם כל אנחנו תולעי ספרים. שנינו באים ממשפחות של תולעי ספרים (ברמות שונות), שנינו אוהבים מאוד לקרוא וספרים הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו. לא "בשביל הילדים", אלא באמת, כחלק ממי שאנחנו. מתוך האהבה הזו, יש לנו הרבה ספרים בבית, גם לילדים וגם לנו. אנחנו מבקרים בספריה כבילוי. במשך שנה היינו גם אחראיים על ספריית הקיבוץ, כפרוייקט משפחתי, והשנה סבתא לקחה את התפקיד, כך שהבילוי בספרייה הוא חלק משמעותי מהשגרה שלנו. אנחנו מקריאים ספרים מגיל קטן, וזה תמיד זמן של קירבה, אינטימיות ויחד- בילוי אמיתי. כמשהו מעניין אותנו, אותי או את הילדים, אנחנו נעזרים באופן טבעי בספרי עיון (לילדים או למבוגרים) ומחפשים בהם מידע, הרחבה, תמונות, רעיונות והסברים למה שמעסיק אותנו. אבל סביבה אוריינית זה לא רק ספרים- סביבה אוריינית זה להנכיח את השימוש היומיומי והפרקטי שלנו בכתיבה ובקריאה. אני כותבת בעט על דף, המון. המון. מבחינתי זה הבילוי האולטימטיבי, וגם את זה הילדים רואים. אבל גם למי שלא- לכתוב רשימה קניות? זה פרקטי והילדים יכולים להיות חלק מזה. לתכנן ולנהל את הלו"ז השבועי. לתעד דברים יפים וחוויות שאספנו בדרך שלנו ולהציג זכרונות, להעביר מהורה להורה (ולדמויות חשובות אחרות בחיי הילדים) הודעות חשובות וגם מסרים אישיים, לשלוח מכתבים- רשמיים ואישיים. פשוט מאוד לשים לב מתי אנחנו, ההורים, בשגרה שלנו, קוראים וכותבים (גם במסך זה נחשב!) ולהנכיח את הפעולות היומיות, שהן גם ככה חלק מהדברים שקורים, שמערבות שפה כתובה.

"מה שילדים צריכים כהכנה לקריאה זו חשיפה להרבה מילים מודפסות…הם צריכים לשטוף עיניהם בדפוס כי ששטפו אוזניהם בדיבורים בינקותם…אני מציע שנשלב בסביבה החזותית של ילדים קטנים…כל מיני דברים כתובים מעולם המבוגרים. למשל לוחות-זמנים, מפות דרכים, תלושי כרטיסים, העתקי מכתבים…בקיצור, הרבה דברים מעולם המבוגרים שבחוץ, בו על האנשים האלה עושים את כל הפעילויות המסתוריות והמעניינות האלה. אה כן, וגם…דפי זהב…הצצה בדפי זהב מגלה לנו יותר מכל ספר, מה אנשים עושים, ומה אפשר לעשות" (בלמידה מתמדת/ ג'ון הולט)

סביבה אוריינית זו גם האפשרות לשחק עם מילים. החל ממשחקי חריזה והומור, דרך משחק עם מגנטים של אותיות, ועד שילוב קבוע של אביזרי קריאה וכתיבה בפינות המשחק של הילדים. יעלה במשך שנים אהבה "לכתוב" את ההזמנות שלנו במסעדה הדמיונית שפתחה ליד המטבח הדמיוני שלה. בתיק הרופא של הילדים יש פנקס מרשמים שנשלף בכל משחק, יחד עם דף הוראות של תרופה, שהילדים מדבבים בצורה אחרת ומשעשעת בכל פעם מחדש. כשהם אהבו להשכיב את הבובות לישון, תמיד היה מעורב בעלילה גם סיפור שהם "הקריאו", מתוך האחד הספרים האהובים עליהם באותה תקופה, לפני השינה. במכירות החצר שאנחנו כל כך אוהבים לערוך, הילדים מכינים שלטים ורשימת מחירים. כשיעלה העבירה סדנה- היא הכינה בעצמה את שלטי ההכוונה ועוד ועוד שילובים טבעיים ומתבקשים. יש להם תמיד דפים, פנקסים, מחברות ושלל עפרונות ועטים נגישים, וגם לוח מחיק עם טושים מתאימים. גם בבחירת האביזרים שבחלל הבית שלנו, יש מקום לחשיבה אוריינית. על הקיר תלויה לנו מפת עולם עם שמות הארצות. היא משמשת אותנו לשלל מסעות וחקירות, והמילים הכתובות הן פשוט חלק ממנה. גזירה מעיתונים היא אחת מדרכי היצירה האהובות עלינו, ועיתונים מלאים במילים כתובות, מכל הסוגים, נמצאים בכמה פינות אסטרטגיות בבית שלנו.   להבין החלק של ה"להבין" כאן, מרגיש טריוואלי מאוד. למה הילדים שלנו רוצים או צריכים לדעת לקרוא ולכתוב? הרי זה ברור. "אי אפשר להסתדר בחיים בלי זה". האמנם? כמו בכל דבר, גם בקריאה ובכתיבה תהליך הלמידה הוא דבר אישי, ושונה לחלוטין אצל כל אחד ואחת מאיתנו. באופן כללי, צורך הוא דבר אישי (עוד על צרכים, מעולם התקשורת המקרבת, כאן). אמנם הצרכים הבסיסיים שמפעילים אותנו הם משותפים לכולנו, אבל בכל רגע נתון, אצל כל אחד ואחת מאיתנו צרכים אחרים תופסים את קדמת הבמה ומניעים אותנו בעוצמה הרבה ביותר. בדרך כלל, הצרכים האלו לא מובילים רק את הלמידה הזו, אלא הם חלק מתנועת החיים הכללית שלנו, בתקופה מסויימת, ולפעמים זה הופך לחלק ממאפייני האישיות שלנו. אם נשים לב על איזה צרכים של הילדים שלנו הקריאה והכתיבה יכולות לתת מענה, נוכל להבין טוב יותר את התהליך שלהם וללוות אותם בדרך בצורה שמתאימה להם. שתי שאלות קטנות של תשומת לב יכולות לגלות לנו הרבה על הצרכים הספציפיים שמניעים את הילדים המיוחדים שלנו בהקשר לקריאה ולכתיבה: מתי עולה הבקשה "אמא תכתבי"? מתי הם מבקשים ממך לכתוב משהו עבורם? כשהם בשלב של "לכתוב בכאילו" – מה הם כותבים? אצל יעלה, משלב די מוקדם, המקרים האלו התרכזו בברכות יום הולדת (או שליחת כרטיסים מסוגים אחרים), שהן אחת מאהבותיה הגדולות ביותר, וברשימות תכנונים למיניהן- תכנון לו"ז, תכנון יומולדת, רשימת משימות, כל תכנון שהוא. באופן כללי, יעלה מאוד אוהבת לתכנן ולשלוט בזמן. מתוך המוטיבציה הזו היא למדה לקרוא שעון למשל, בגיל צעיר יחסית, כדי שהיא תוכל לנהל את הזמן שלה בעצמה. בכלל, עצמאות היא צורך מאוד חזק אצל יעלה, והצורך שלה לבקש מאתנו לכתוב או להקריא לה תסכלו אותה, גם כשעשינו את זה בשמחה רבה. בסופו של דבר, המוטיבציה החזקה ביותר שדחפה אותה לקפיצת מדרגה גדולה בקריאה הייתה הרצון שלה לקרוא ספרים בעצמה. התלות בנו בנושא הזה שגעה אותה. היא אוהבת לקרוא יחד, אנחנו עדיין מקריאים לה ספרים, אבל היכולת הזו לקרוא איזה ספר שהיא רוצה (גם כאלו שאני לא נהנית מהם ולכן לא אקריא אותם), מתי שהיא רוצה, בערה בה. היום, כשהיא קוראת וכותבת באופן שוטף, היא מכינה לעצמה לו"ז יומי ורשימת משימות. היא כותבת ביומן שלה רשימות שעוזרות לה להבין את עצמה, למשל- ממה היא מפחדת, איך פחד מרגיש בגוף ומה עוזר לה להתמודד עם הפחד. היא הופכת יותר ויותר עצמאית בשימוש במחשב, וזה מניע אותה עוד ועוד (אגב, אוריינות דיגיטלית זה עולם שלם בפני עצמו, שנמצא במיקוד של יעלה לקראת השנה הקרובה). היא לומדת לחפש בעצמה את הדברים שהיא רוצה, לדייק את מילות החיפוש, ליצור תיקיות מחולקות באופן הגיוני, לתת פקודות למחשב ולגרום לו לעשות מה שהיא רוצה. היא נהנית גם להקריא ספרים לאמיתי ולכל מי שרוצה לשמוע, מאושרת במקום האהוב עליה- האחראית והבוגרת בסביבה. אצל אמיתי, לעומת זאת, העצמאות לא בוערת בעצמות. הוא מתקדם ומתפתח ברמת העצמאות שלו, הוא נהנה מזה, אבל זה לא בוער בו. התלות לא מפריעה לו, במקרים מסויימים היא אפילו נעימה לו. הבקשות שלו ומשחקי הכתיבה מתרכזים בכיוונים אחרים, העיקרי שבהם זו היצירתיות. הראש של אמיתי פועל בטורבו, כל הזמן. יש לו לפחות 50 רעיונות חדשים בדקה, והעובדה שרק אחוז קטן מהם מצליחים להישאר לו בזכרון מתסכלת אותו מאוד. לעיתים קרובות מאוד הוא מבקש שאני אכתוב את הרעיונות שלו, וחוזר ומבקש שאקריא לו אותם כשהוא זקוק להם. הוא גם "כותב" שירים וסיפורים ארוכים, ואפילו יוצר ספרים של ממש, ואחר כך מקריא לנו בהנאה ובתיאטרליות את הדברים שכתב (ומאלתר תוך כדי "קריאה"). הוא גם מאוד אוהב לעיין בספרים, ויוצר לעצמו סיפורים או הסברים שלמים ומנומקים לתמונות ולאיורים שהוא רואה. כשהוא מבקש שנקריא לו, זה בדרך כלל בעיקר כדי לבדוק האם הרעיונות שלו תואמים לרעיונות שבספר שמולו.   אחרון חביב- להאמין. כמו שכתבתי איפשהו בתחילת הרשומה, אני לא לגמרי יודעת למה, אבל ה"להאמין" כשזה נוגע לקריאה ולכתיבה מאתגר יותר מכל נושא אחר (רק המתמטיקה מתקרבת לזה). קשה לנו להאמין שאם אנחנו לא ניצור את זה- הילדים שלנו יכינו את עצמם לקראת הקריאה והכתיבה. קשה לנו להאמין שאם לא נכניס את הלמידה לתוך מערכת השעות בשעות קבועות של "שיעור קריאה", הילדים יבחרו בה בעצמם. קשה לנו לסמוך על המשחק החופשי שהוא יודע לספק את כל ההכנה הנדרשת כדי לרכוש את מיומנויות הבסיס המורכבות כל כך שמאפשרות למידת קריאה וכתיבה. קשה לנו להאמין שכשכל האפשרויות פתוחות- ילדים באמת ישקיעו את המאמץ (ואין ספק שנדרש פה מאמץ) כדי לקרוא וכדי לכתוב. אבל האמת היא, שברוב המקרים, אם באמת נאמין שהלמידה הזו, שהשיעור הזה הוא שלהם ולא שלנו, אם נעביר להם את האחריות עליו, כשאנחנו נשארים איתם ולצידם כדי לעזור לפי בקשתם, ברוב-רובם של המקרים, הם ילמדו לקרוא ולכתוב, ממש כמו שלמדו לדבר וללכת. לא בטוח שזה יקרה בגיל 6. האמת? סביר מאוד להניח שזה יקרה מאוחר יותר. ורוב הסיכויים שזה לא "יקרה מעצמו", כמו קסם, יום אחד הם ילכו לישון משרבטים וביום למחרת יקראו את "אנה קרנינה" בשפת המקור. יהיו צעדים קטנים, שיראו אחרת אצל כל ילד- הזמנה מצד הילד לשחק במשחקי אותיות, נסיונות להעתיק מילים, עוד ועוד צעדים קטנים, שבסופם מסתתרים ילדים אורייניים. אני יודעת שזה קשה להאמין, אז כדי לסיים בנימה אופטימית, תקציר קטן של הדרך של יעלה אל הקריאה והכתיבה. אמנם יעלה היא נהדרת ועקשנית וחכמה וגיבורה והילדה הכי נפלאה, אבל המטרה של הסיפור (הלגמרי אמיתי) הזה היא לא להראות את כל זה, אלא בדיוק ההפך- כי בנושא הזה, יעלה היא לא מיוחדת. כל ילד או ילדה הם נהדרים ועקשניות וגיבורים וחכמות והכי הכי שיש. כל ילד וילדה, עם 100% אמונה ועם כל התמיכה שנצליח לתת (כי זה אף פעם לא יהיה 100%. גם לא במקרה של יעלה) ימצאו את הדרך שלהם לשלב הבא בהתפתחות, בלמידה. שנייה לפני הסיפור (כי באמת הרשומה הזו לא יצאה מספיק ארוכה), מוסיפה סיוג קטן ומשמעותי: יש לקויות למידה. יש קשיי שפה. יש ילדים שצריכים עזרה. כל מה שכתבתי פה לא סותר את זה בשום צורה. גם ילד עם קושי, מכל סוג שהוא, צריך את אותם מרכיבים- אמונה, הבנה וסביבה מתאימה. הסביבה המתאימה, אצל כל ילד, עם או בלי קושי או אבחנה, היא שונה ודורשת התאמה אישית. כשהצורך לכתוב ולקרוא מתעורר מבפנים, כשהילד מביע את הצורך הזה (במילים או במעשים או בסימנים), נחפש את הדרך המתאימה, כשהילד מוביל ואנחנו מתבוננים. לפעמים הדרך הזו תלווה באשת מקצוע מתחומים שונים (קושי בקריאה וכתיבה יכול להיות ממקור שפתי, ואז קלינאית תקשורת היא הכתובת, כמו שהדגמתי בתחילת הרשומה. הוא יכול להיות ממקור מוטורי ואז מרפאה בעיסוק היא התשובה. הוא יכול להיות ממקור קשבי, וויסות חושי, קשיים בראייה או בשמיעה, ועוד ועוד. בכל המקרים כאלו- ליווי מקצועי הוא חלק משמעותי מהתפקיד שלנו כהורים ביצירת הסביבה המתאימה). כשהצורך מגיע מבחוץ, והילד נאלץ ללמוד לקרוא ולכתוב עכשיו ממש, בשיטה שלא מתאימה לו, גם ילדים ללא קשיים אורגניים עשויים לפתח קשיים אמיתיים ומשמעותיים. קשה להתנהל בין הטיפות העדינות האלו בתוך המערכת, אבל זה בהחלט אפשרי, אם מה שמנחה אותנו הוא אמונה בכוח של הלמידה. ועכשיו, חזרה לסיום האופטימי, סיפור המסע של יעלה- במקרה שלנו, יעלה הכירה לאט לאט את רוב האותיות ממשחקים שונים, מגנטים, מדבקות, קלפים וחוברות צביעה פשוטות שבחרה לעצמה באירועים שונים. היא התאמנה עליהן ושילבה אותן בציורים שלה, בכרטיסי הברכה, במשחקים. היא ביקשה שאני אכתוב לה מילים מסויימות והעתיקה אותן, אחר כך היא ביקשה גם משפטים. היא הכינה לחברה מתנה שלמה שמבוססות על משפטים שהעתיקה מספר ילדים שהיא אוהבת במיוחד. יצרנו יחד משחק קלפים כשהיא הרגישה שהיא לא לגמרי מבינה איך מחברים יחד שני צלילים. ובשלב מסויים היא החליטה שמילים מוכרות לא מספיקות לה יותר, היא רוצה לעבור לקרוא ספרים. חשבנו ביחד על האפשרויות. לפי בחירתה הלכנו יחד לחנות ספרים והיא בחרה לה חוברת וספר שנראו לה מושכים ומעניינים. היא הניחה אותם בארון לעוד כמה חודשים. בסופו של דבר היא החליטה להציב לעצמה דד-ליין: עד יום הולדת 8 היא רוצה לקרוא ספר בעצמה. הדד ליין הזה, שלא היה לו שום ביטוי חיצוני, נתן לה את המוטיבציה שהיא חיפשה. היא קמה כל בוקר, ומיד אחרי ארוחת הבוקר ישבה והתקדמה עוד עמוד בחוברת שלה. בנוסף לחוברת, ליווה אותה סרגל אותיות שנתן לה הרבה ביטחון בהחלה. אם אני הייתי עסוקה היא הזכירה לי, היא דאגה שאני אתפנה, היא לא וויתרה לי. בשום שלב היא לא התבלבלה. היא ידעה שזו הלמידה שלה, זו הבחירה שלה וזו האחריות שלה. לכל עזרה שהיא ביקשה, לכל שאלה בדרך- הייתי שם, לידה. בכל הרגעים המתוסכלים של האתגר, של חוסר ההצלחה, הייתי שם לחבק ולתת כתף, אבל היא זו שהייתה צריכה לעלות על הסוס בחזרה. כל המשפחה התגייסה להיות לצידה, בלי לשכוח שהיא מובילה. אבא שלה התגייס להוסיף את הזווית שלו, שכוללת קצת הומור, והשאיר לה בכל בוקר בתקופה הזו פתקי אהבה קטנים, כל בוקר באות אחרת. אמיתי ביקש ממנה להקריא לו והקשיב לסיפורים קצרים ומשונים של חוברות לימוד. קצת לפני יום ההולדת שלה היא בחרה בחנות ספרים ספר שמאוד מאוד עניין אותה (מהז'אנר החביב עליה- סיפור אמיתי על ילדה אמיתית וגיבורה. במקרה הזה זו הייתה אחת הגרסאות של סיפורה של הנערה גרטה טונברג), וביום הולדת 8 שלה היא קראה לבד את הספר הראשון שלה. את המילים הקשות שהיא לא הבינה היא כתבה על דף, ויחד פירקנו אותנו וניסינו להבין: בחצי השנה שעברה מאז היא הפכה לתולעת ספרים. היא קוראת ספר ביום, מדליקה את האור כשאנחנו בטוחים שהיא ישנה, שוכחת לצאת מהמיטה בבוקר כי היא חייבת לסיים רק עוד פרק אחד. היא עדיין קוראת ספרים מנוקדים, אבל מתמודדת בקלות עם טקסטים קצרים יותר לא מנוקדים, עדיין כותבת בעיקר בדפוס, אבל אחוז האותיות בכתב גדל בהתמדה. היא עדיין בדרך, והיא יודעת בלי כל ספק שהיא תלמד כל דבר שהיא רוצה.