יומן למידה
בתור ילדה, לחופש הגדול היו שני רגעי שיא. (כשאני חושבת על זה, שניהם קשורים לקניות…ואני תמיד תפסתי מעצמי מישהי שלא חובבת שופינג). הראשון היה בתחילת החופש- ביקור, יחד עם אמא בחנות גדולה של חומרי יצירה, אז הייתה רק אחת כזו בכל האיזור, ונסענו אליה במיוחד. שם יכולתי, פעם אחת בשנה, לקנות את כל חומרי היצירה שאני רק רוצה, אלו שימלאו את החופש שלי בכיף וביצירה. רגע השיא השני היה לקראת סוף החופש- הפעם בדרך כלל דווקא עם אבא שלי, ממנו קיבלתי את האהבה העזה לציוד משרדי- רכישת הציוד לשנה הבאה, ובראשו- היומן החדש שלי.
כבר די הרבה שנים אני לא הולכת לבית הספר בראשון בספטמבר, אבל הרגע הזה, של בחירת היומן החדש לשנה החדש, הוא עדיין אחד הרגעים האהובים עליי בשנה. כן, גם ב-2020, אני לא מוותרת על יומן הנייר הישן שלי.
נכון, את התפעול השוטף של הלו"ז אני עושה בעזרת אחת ההמצאות הגאוניות של עידן המחשב, ששדרג ללא היכר את חייהם של זוגות ומשפחות בכל רחבי העולם- היומן השיתופי. שם בח"לי מסדר את תכנון העבודה שלו, שם אני בונה את החודש שלנו בהתאם לסידור העבודה, שם אני משבצת משבצות בהן אני לעצמי והוא בבית, שם נקבעים תורים, פגישות, אירועים משפחתיים וכל דבר שדורש תיאום חיצוני.
יומן הנייר שלי הוא ההפך הגמור. הוא משמש אותי בשביל כל מה שדורש תיאום פנימי. הוא נועד לעיני בלבד והוא מכיל בתוכו את כל התוכניות, הכוונות, הרעיונות והדברים שהם שלי וביני. היומן הוא כלי תכנון, אבל חשוב יותר- היומן שלי עבורי הוא כלי למידה. הוא הכלי המרכזי שלי לצרכי תיחקור והפקת לקחים. על הילדים שלי די קל לי להתבונן מבחוץ כדי ללמוד להבין אותם. על עצמי, זה לפעמים הרבה יותר קשה. היומן מאפשר לי להסתכל על עצמי מבחוץ, ללמוד אותי.
היומן שאני עובדת איתו, כבר שנה רביעית, הוא היומן של ענבל גבור- "יומן שנתי לחיים שמחים יותר". מעבר לעיצוב השמח והצבעוני שלו (בהמשך אקדיש עוד כמה מילים למקום של העיצוב ושל הנראות בתפקיד של היומן בחיי), היומן הזה מכיל שלל כלים אימוניים מעולם הפסיכולוגיה החיובית. כלים פרקטיים, זמינים ומחוברים ללוח השנה, שהופכים את היומן הזה לאידיאלי במיוחד לצרכי התפתחות ולמידה. בכל כלי הלמידה שאני מתארת פה אפשר להשתמש בכל יומן שעונה על הצרכים שלך, שנוח לך ושמשמח אותו. בעיני, בהשוואה לשאר היומנים הבאמת נהדרים שפגשתי בשוק (וכאמור, רכישת יומנים זה התחביב שלי והמדף בחנויות בו אני מבלה הכי הרבה זמן בכל אוגוסט), הוא זה שלוקח בחשבון בצורה הטובה והמעמיקה ביותר את התפקיד של היומן ככלי למידה ולא רק ככלי לתכנון.
היומן ככלי למידה
רגע לפני תחילת השבוע, אני עושה ביומן שתי פעולות מרכזיות- הראשונה, נעיצה של ה"אבנים הגדולות" של השבוע שלנו- סימון של האירועים הקבועים מראש, שאינם ניתנים להזזה ובד"כ גם אינם תלויים רק בי. השלב הזה הוא בעצם סוג של העברה של הדברים שכתובים ביומן הדיגיטלי ליומן הנייר. השנייה- הצהרת כוונות שבועית. בשלב הזה אני מסתכלת על האתגרים וההזדמנויות שנראה שטמונים בשבוע הזה, ומחליטה איזו כוונה מרכזית תהיה במרכז הפוקוס שלי לשבוע הזה. יש שבועות שברור לי מראש שאני צריכה לגייס מאגרי סבלנות. יש שבועות שמזמינים התפזרות ואני רוצה דווקא לאסוף את עצמי. יש שבועות שאני מסיימת בתחושה של המון רעש חיצוני ואז אני מזמינה את עצמי לשבוע הבא לנסות דווקא להקשיב פנימה. כל מיני תזכורות כלליות כאלו שעוזרות לי לרכז את משאבי תשומת הלב המוגבלים שלי למקום ספציפי בו חשוב לי להיות. באותו שלב אני גם מסמנת לי דברים חשובים שאני רוצה להספיק השבוע, אבל הם לא נעוצים בלו"ז. לפעמים אלו משימות בירוקרטיות חשובות, לפעמים אלו שאיפות שאני רוצה לקדם בהקשר של "למידולוגיה", לפעמים אלו דברים שחשוב לי למצוא להם זמן בהקשר של הילדים או של המשפחה (להערך לקראת יום הולדת, לקבוע זמן איכות) ולפעמים אלו נטו דברים לעצמי. בתכנון השבועי הגדול הזה אני בוחרת מקסימום 5 (לרוב פחות, משתדלת להתמקד ב 2-3) דברים מרכזיים שממש חשוב לי שיקרו השבוע, ואני לא מוכנה לוותר עליהם. אלו לא כ-ל המשימות שלי, זה לא השלב של ניקוי הראש. זו בעיקר תזכורת לעצמי לגבי סדרי העדיפויות שלי.
בשלב הזה יש לי שלד של שבוע, שבתוכו יש בעיקר הרבה מקום ריק. הרבה מרווחים שמתמלאים תוך כדי תנועה.
בשאיפה כל ערב (אבל בלי הלקאה עצמית, יש ערבים שזה לא קורה, וזה בסדר, אפשר גם יומיים ואפילו שלושה ברצף), אני יושבת וכותבת ביומן את ה"אבנים הקטנות" שהתווספו ליום שהיה. לא ממש את כל פרטי הפרטים, אבל בצורה שתאפשר לי, גם במבט לאחור, להיזכר ביום שהיה. ואז- אני "מתחקרת" את עצמי. זה לא ממש תהליך מסודר או מודע, אלו דקה או שתיים של מחשבה והקשבה לתחושה. עם כמה כוחות התחלתי את היום הזה? ועם כמה אני מסיימת? מה היה לי "בדיוק"? ומה יותר מידי? פחות מידי? איפה היו רגעי פיצוץ או שבירה? מה קרה שם?. כשיש לי ימים של אנרגיות נמוכות במיוחד, אני כותבת את זה ביומן. כשאני פתאום עצבנית נורא כל הבוקר או כל הערב ואני לא יודעת למה- אני מציינת את זה ביומן, בקטנה. "בוקר עצבני במיוחד", "אין לי כוח לאף אחד". כשפתאום יש לי ימים של המון רעיונות, השראה ורצון ליצור- גם את זה אני כותבת.
ביומן הנהדר שלי, בקצה-קצהו של כל יום יש שורה קטנה לכתוב בה "רגע משמח ביום". השורה הזו מכוונת אותי לזהות את הרגעים שמטעינים אותי, את הפעולות הקטנות שאני יכולה לעשות ברגעים שהם לא שמחים, כדי להרים את עצמי.
כל התיעוד הזה מאפשר לי לשים לב. ממש כמו בהתבוננות החוצה, על הילדים שלנו, היומן מאפשר לי להתבונן על עצמי, תוך כדי שאני חיה את החיים עצמם. לראות את הדברים שחוזרים על עצמם. את הדברים שהם דפוסים. את הדברים שיש בהם מחזוריות קבועה.את הדברים שהם ספציפיים לתקופה הזו ומעסיקים אותי במיוחד עכשיו. את הצרכים שהשגרה שלנו כן נותנת עליהם מענה, ואת אלו שלא.
בסופו של כל שבוע (בדרך כלל רגע לפני תחילתו של השבוע החדש) אני עוצרת ומסתכלת על השבוע שהיה במבט על. ביומן שלי יש לי שלוש שאלות לסיכום השבוע- על מה אני מודה השבוע, מה היו ההצלחות שלי, ומה למדתי השבוע. שלוש שאלות שמזמינות אותי לתת מקום לקווים המשותפים שמצאתי, לנקודות שחוזרות על עצמן. לעצור, להקדיש להן את תשומת הלב, לכתוב אותן שוב, כדי להכניס אותן עמוק עמוק לתודעה שלי.
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לשינויים בשגרה שלנו שהכנסתי בעקבות העבודה עם היומן, היא ימי הבית שלנו. בשנה שעברה (לא זו שנגמרה הרגע, אלא זו שלפניה), השבוע שלנו היה עמוס ואינטנסיבי. הילדים טיפה גדלו (יעלה הייתה אז בגיל של כיתה א'), ולי היה איזה צורך כזה למלא את הלו"ז שלהם בדברים חשובים ומעשירים- חוגי בוקר, מפגשים גדולים, סיורים, נסיעות. באותה תקופה גם פתחתי את האתר שלי והייתי כל הזמן מלאת רעיונות ודברים שרציתי להספיק ולעשות, ודד ליינים שהצבתי לעצמי. בכל שבוע, ביום חמישי, קמתי עם אפס אנרגיה. בלי שום חשק לצאת מהמיטה. עצבנית. כעסתי על עצמי על כל הדברים ששוב לא הספקתי לעשות בשבוע שהיה, כעסתי על הילדים שבגלל לא הצלחתי לממש את התוכניות שלי גם השבוע, כעסתי על בן הזוג שזה בעצם לא בגלל הילדים, זה בגללו. ואז- כעסתי על עצמי שאני אמא גרועה, כי אני כועסת על הילדים, לא רוצה לבלות איתם וכל הזמן רוצה להיות במקום אחר, ושאני בת זוג גרועה, כי בח"לי עובד כל כך קשה ועושה באמת את המקסימום ועמוק בפנים ידעתי שאין שום קשר בין העבודה שלו לדברים שאני לא מספיקה לעשות. זה חזר על עצמו, עוד שבוע, ועוד שבוע, ועוד שבוע. וחודש. ועוד חודש. עד שראיתי ביומן את הדפוס הזה. את ימי חמישי המבאסים. את העובדה שבחרתי בחיים נטולי שביזות יום א', אבל איכשהו החלפתי אותה בשביזות יום ה' וגרוע מזה- שביזות סוף שבוע. בשלב מסויים הצלחתי להבין את הדפוס. הבנתי שאני פשוט מוצפת.
אני מוצפת בקלות. אני לא אוהבת לו"זים עמוסים. ימים שיש בהם יותר מידי תוכניות או יותר מידי מפגשים יכולים להיות מהנים מאוד, אבל הם מציפים אותי מאוד. הצורך שלי בזמנים נטולי תוכניות, נטולי אנשים, מכונסים ומשובללים הוא צורך אמיתי, ולמלא אותו באמת יכול לאפשר לי לחיות חיים שמחים יותר. זה היה תהליך, ועדיין אני צריכה תזכורות לזה כל כמה זמן, אבל למדתי להתעקש על זה שבכל שבוע יהיה לנו בוקר אחד של בית. בוקר שאין לנו בו תוכניות, אנחנו אפילו לא נפגשים בו עם חברים או שכנים שאנחנו הכי אוהבים לבלות איתם בעולם. בבוקר הזה אני גם לא עובדת או שומרת לעצמי משימות כתיבה. זה בוקר שמוקדש נטו לביחד שלנו. מהבקרים האלו בשנה האחרונה נוצרו לנו הרגעים הכי קסומים, יצירתיים, משחקיים וכמובן- מלמדים שהיו לנו. הבקרים האלו מילאו אותי באנרגיה שהייתי צריכה לכל שאר השבוע. לפעמים זה אמר שהייתי צריכה לסרב לבקשות של הילדים לעשות דברים מסויימים, לסרב להזמנות של חברות אהובות, לפעמים אפילו לסרב להזדמנויות ממש מפתות. אבל המחיר הזה היה שווה עבורי, והיומן הזכיר לי בכל פעם שלא זכרתי למה אני כל כך מקפידה על זה. שבוע אחד בלי בוקר שקט באמת, ואותם דפוסים ישנים קפצו לי מיד לעין.
השלב הבא הוא לגשת לתכנון של השבוע הבא, עם כל התובנות מסיכום השבוע שהיה, טריות טריות בראש. בעצם, מיד אחרי שהבנתי מה למדתי מהשבוע שהיה, אני פונה לתכנן את השבוע שיהיה, חוזרת על התהליך מההתחלה- מכניסה את האבנים הגדולות ומצהירה כוונות, מתכווננת ליישם את "שיעורי הבית" תוך כדי תנועה, לשלב אותם בחיים עצמם ולהפוך אותם לשגרה.
אני לא מומחית גדולה בניהול זמן. רחוקה מזה מאוד. את כל העצות בתחום הזה אני משאירה לאלו שזו כן המומחיות שלהן. יכולה רק להעיד שאת רוב העצות שאספתי בנושא הזה בדרך ניסיתי. את חלקן אימצתי לתקופות מסויימות. לגבי רובן, הבנתי שהן לא מתאימות לי. מתוך העבודה שלי עם היומן הבנתי דווקא שלמרות, ואולי דווקא בגלל, שאני כל כך מתוכננת, שאם יש לי תכנון אני נצמדת אליו ומתקשה מאוד לשנות אותו, דווקא לתכנן כמה שפחות זה מה שעובד לי. זו כנראה לא העצה הכי נכונה או מקצועית בעולם, אז אל תשתמשו בה, אבל כן בשורה התחתונה- חלק מהלמידה זה להקשיב לעצות מבחוץ, לבדוק אותן, לנסות אותן ולשמור רק את מה שבאמת באמת עובד ומתאים לחיים ולשגרה שלי, ולא של מישהי אחרת. כן, אפילו אם המישהי האחרת הזו היא האני האידיאלית שלי.
וקצת על יצירה
יצירה ואמנות תמיד היו חלק משמעותי מהחיים שלי. עם השנים, החיים והילדים, היו תקופות בהן פשוט לא היה לי זמן אליהן. בשלב מסויים, נדמה לי שזה היה בשנה הראשונה שלנו בחינוך הביתי, עם שני ילדים קטנטנים, מתוך התהליך שלי עם היומן דאז (אז עבדתי עם היומן של points of you, שהיה נהדר לא פחות, אבל לצערי כבר לא מוציאים אותו לאור), הבנתי שאני חייבת למצוא דרך להכניס לשגרה שלי איים של יצירה. קטנים. מנות קטנטנות, בערך כמו שלב הטעימות שאמיתי היה בו אז- טעימות של יצירה לנפש רעבה.
ממש אז התחלתי פרוייקט, שיועד קודם כל בשבילי, לעצמי. קראתי לו "פרוייקט היומן השמח". הוא צמח והתפתח גם לקבוצת פייסבוק (שעם הזמן נזנחה, למרות שהפרוייקט נמשך). הרעיון פשוט- בכל שבוע לקשט ולעצב את הפריסה השבועית ביומן, בצורה שתאפשר לך להכניס מנה קטנה של יצירה ללו"ז, ולהתחיל את השבוע בשמחה.
בשש השנים שעברו מאז המשכתי בפרוייקט, שנותן לי דקות קטנות ויקרות של שקט ליצור, בתוך השגרה, כחלק מהשגרה. זו לא יצירה "גדולה" או "חופשית", זו בטח לא יצירה של מעמקי הנפש, של שחרור ושל ביטוי עצמי כמו שמאפשרת לי יצירה במנות גדולות יותר, אבל זה שומר על הידיים שלי פעילות, נותן במה לכל הוושי-טייפים והמדבקות היפות שאני כל כך אוהבת לאסוף וממלא את השבוע שלי בצבע ובשמחה.
בזכות העובדה ששילבתי בתוך המשימה היומיומית של היומן גם נגיעות של משהו שאני מאוד אוהבת, מאוד משמח אותי וממלא אותי, המוטיבציה שלי להתמיד ביומן עלתה ונשארת עקבית לאורך הרבה זמן, ובימים שאין לי מצברוח, שנדמה לי שלא הספקתי כלום, שבא לי לכתוב ביומן רק דברים רעים של מצברוח רע, עצם המשחק ביומן, עם הצבעים והחומרים, מחזיר לי קצת שמחה ואנרגיה, ומעלה לי את מצב הרוח בפני עצמו.ממש כמו ברשומה על המשחקיות שאפשר להכניס לכל פינה בחיים שלנו, היצירה הקטנה ביומן היא פינה קטנה של משחקיות שהצלחתי להכניס לי לתוך היומיום באופן קבוע, ולהמשיך לחזק את שרירי המשחק שלי במקום שנוח וקל לי.
סקרנית לשמוע שאני לא לבד- למי עוד יש יומן מנייר? למה הוא משמש אותך? האם הוא חלק מתהליך הלמידה שלך? איזה עוד כלים משמשים אותך כדי לשפר את היומיום ולהפוך את השגרה שלך לדבר האהוב עלייך בעולם?
רגע לפני סיום, משתפת כאן בפוסט שפרסמתי באינסטגרם שלי, כדי להזכיר, לי ולכולנו, מה המטרה של כל זה. המטרה שלי היא לא יומן מעוצב, היא גם לא היצירה ואפילו לא עצם הלמידה (למרות שבהרבה נקודות בחיי, הלמידה היא בהחלט המטרה המובילה). המטרה שלי כשאני הופכת (גם) את היומן שלי לכלי של למידה, היא כדי ליצור לעצמי, ולנו כמשפחה, את השגרה הכי הכי מדוייקת, הכי הכי מתאימה, שגרה שמשמח אותי לחזור אליה, לא רק אחרי סגר (במהרה, בקרוב וגו'), אלא אפילו אחרי חופשה:
מצד אחד, אלה הם ימיי. בדיוק. (אבנים חצץ חול!!!)
מצד שני, את המורה שלי לתיעוד ולאט לאט אני משתפרת בזה. יומן פיזי הגביל אותי מדי ואני לומדת לתעד בבלוג, בוואטסאפ, ביומן יצירתי ועוד.