אחרי החגים, או דווקא לפניהם?

*רגע לפני שאני מתחילה, הערה חשובה- הרשומה הזו מדברת על חגים, כי צו השעה, ורוח העונה וכל זה. כל מה שכתוב כאן, נכון לכל נושא ולכל אירוע וחוויה ביומיום שלנו. לכל נושא שנדמה לנו שהילדים שלנו צריכים ללמוד, לכל דבר שאנחנו מחליטים להקדיש לו את תשומת הלב המשפחתית שלו. אז אם חגים לא מדברים אליך, אפשר להחליף את המילה 'חג' במילה 'נושא', מבטיחה שזה ישאר רלוונטי וחשוב באותה מידה.

פעם, כמה שבועות לפני חגי תשרי, הבית שלנו היה מתמלא, כיאה לחג הדבש, ברחשים של כוורת פעילה. פעילויות על גבי פעילויות. סמלי החג (בצורה חוויתית ותחושתית, לפי הספר), יצירות וקישוט הבית לכבוד החג, מתנות לחלק לכולם, מגשי פעילות (לפי מה שחשבתי שצריך ומה שהעסיק אותם באותה תקופה). המון המון התרחשות. התרחשות שכל כולה מבחוץ-פנימה. הם, עדיין ריקים מזכרונות חגים, מייצוגים מנטליים של מה זה חג ואיך הוא "צריך" להיות, ואני, תפקידי למלא את כל הריק הזה בתוכן. ועדיף שהתוכן הזה יהיה הולם לחג.

למה? כבר עניתי על השאלה הזו קצת כאן- להתחבר לחג- רשומת חנוכה, כשהתחלתי לפרק את האהבה העזה שלי לחגיגות חגים ואיך היא מתחברת ללמידולוגיה. בשורה התחתונה, כי זה חשוב לי. כי אני אוהבת חגים, חגים הם חלק חשוב בחיי. המחזוריות הזו עושה לי טוב, מספקת לי איזה מן עוגן, איזו שגרה להשען עליה בתוך כל השינויים של החיים, מילדה קטנה ועד אמא בעצמי, החגים תמיד נשארו עוגן, גם אם הוא שינה צורה. וחוץ מזה, החגים צבעוניים, חגיגיים, וכל כך מרובי אפשרויות, בצורה שמאפשרת להם איכשהו תמיד תמיד להתחבר למה שמעסיק אותי עכשיו, ולהאיר לי זוויות חדשות בתוך אותו מוכר. ואני רוצה שהילדים שלי יהנו מהם גם, ואולי אפילו יאהבו אותם גם הם. ואולי לא. גם זה בסדר. השלב הראשוני הזה, של להתבונן פנימה לעצמינו, ולהבין מה בעצם חשוב לי, מאפשר לי להבין מה חשוב לי, מה מניע אותי בכלל להביא את החג הזה הביתה וכשאני יודעת מה חשוב לי ולמה, הרבה הרבה יותר קל לי ליצור את ה"איך" שמדוייק ושמתאים לצרכים ולרצונות שלי, וגם שלנו, כמשפחה.

שאלה ראשונה- למה חשוב לי שהילדים שלי "ילמדו" על החג?

עם השנים, הפעילויות שלנו וה"באז" שלנו סביב החגים הלכו ופחתו. הרחש התחיל מאוחר יותר, ובעוצמה פחותה. יותר מזה- הוא השתנה. הילדים גדלו. כבר יש להם זכרונות וייצוגים מנטליים משלהם לחגים. כשאומרים להם ראש השנה הם כבר מדמיינים בעצמם תפוח בדבש (למרות שאמיתי בדיוק שאל אם זה בט"ו בשבט). מעבר לזה, יש להם את העולם הפנימי שלהם, זה שלא עוצר לנוח לכבוד החג. וקורים בו דברים, כל השנה, שמחפשים את המקום שלהם להיות חלק מהחיים שלנו. זה היה גם כשהם היו קטנטנים, זו רק אני שלמדתי לפנות לזה מקום.

קצת לפני "החגים", החגיגיות קיימת סביבנו, בעולם שמחוץ לנו. הילדים הם חלק מההכנות לחג. לא כדי שילמדו, לא כי אני מנסה "ללמד" אותם, אלא כי אלו החיים שלנו. יחד אנחנו הולכים לכלבו (שזה "סופר" בקיבוצית) לקנות מצרכים לחג ורואים את השולחן החגיגי שסידרו ואת המוצרים שבחרו לשים במרכז ובמבצע. יחד אנחנו מתכננים את ארוחת החג ואיך למקם ולשכן את כל האורחים. יחד אנחנו רואים ולוקחים חלק בארגון החג בקיבוץ, יחד אנחנו שומעים ברדיו שירים של התחלות, סופים וסתיו. יחד אנחנו שמים לב לפקאנים הירוקים שמפוזרים על שביל הגישה שלנו ולציפורים החדשות-ישנות שלא היו פה המון זמן וחזרו לבקר לרגל הבשלת הפקאנים.

שאלה שניה- איפה היומיום פוגש את החג?

רוב תהליך העיבוד נעשה תוך כדי החג, ואחריו. בכלל לא לפניו. דברים קורים ב"חיים האמיתיים", במציאות שסביבנו, ורק אז הם משתקפים פנימה ויוצאים שוב החוצה, בדרך שאפשר לראות- משחק, יצירה, בניה, כתיבה, שיחה. והמעגל חוזר על עצמו, שוב ושוב. אחרי החג אנחנו יכולים לראות מה מהחג נשאר, מה השאיר רושם ומחפש עכשיו את המקום המתאים לו ברשתות הפנימיות של הילדים שלנו, להתיישב ולהפוך חלק ממי שהם, חלק מתמונת העולם שלהם, חלק מההבנה שלהם את המציאות. זה, כמובן, לא נכון רק לחגים. יש ערך להכנה מראש, יש ילדים שזקוקים לה כמו אוויר לנשימה, אבל עיקר תהליך העיבוד, עיקר החיבור, החקירה וההטמעה, מתרחשים תוך כדי ואחרי החוויה עצמה. בעיקר ברצף החגים של תחילת השנה, אנחנו ממהרים לעבור הלאה, להתחיל להתכונן לחג הבא, לנושא הבא. צריך להספיק כל כך הרבה. לדבר על השנה שהייתה ועל השנה שתהיה, להכיר למה תפוח בדבש וראש של דג, לשיר ולרקוד קצת לשירים המתאימים, להכין שנוטובות, לבקש סליחה, לבנות סוכה, להכין קישוטים, לא לשכוח לשים לב לעלים היבשים, לעקוב אחרי הציפורים ולחגוג את הגשם הראשון…וכל זה, בחודש אחד? כשהמטרה המרכזית היא להספיק, נשאר הרבה פחות מקום ללמידה משמעותית, עמוקה.

שאלה שלישית- מה לקחת איתך?

בבוקר החג, לפני שנמהר לארוחה (או לתפילה, או לטיול, או לבילוי, או לכל דרך שמתאימה לנו כמשפחה לבלות את החג, במקרה של המשפחה שלנו, תמיד, אבל תמיד, זו ארוחה), יש לנו הזדמנות לעצור ולדבר על ערב החג שהיה. לשאול כל אחד מהילדים מה הוא או היא זוכרים מהערב שהיה. מה מצא חן בעיניהם, מה סיקרן אותם, מה היה להם לא ברור. אם פגשו מאכל חדש? טעמו משהו שהיו רוצים לשלב בתפריט היומיומי? דיברו עם בן משפחה שלא פגשו זמן רב או שיחקו עם בני הדודים במשחקים חדשים? ושוב, גם בדרך חזרה מבילוי החג-עצמו שלנו, מה שהוא לא יהיה, אנחנו יכולים לעצור ולהתבונן יחד על החוויה. בכל שיחה כזו מחדש, אני מופתעת לגלות איזה דברים השאירו חותם על הילדים שלי. בדרך כלל אלו דברים שאני אפילו לא ראיתי, לא שמתי לב. לפעמים אלו דברים שנראים לי מובנים מאליו, לפעמים אלו דברים שקרו מחוץ לטווח השמיעה שלי, לפעמים אלו דברים שתפסו גם את תשומת הלב שלי.

השיחות האלו מאפשרות לנו להבין למה הילדים שלנו התחברו, ולפתוח להם פתח להביא את הנושאים האלו איתם לתוך היומיום, לתוך ימי החול שאחרי החג, להמשיך לעבד, לחקור ולהעמיק בהם. העצירות האלו, המסגרת שהשיחות וההתייחסות למה שקרה ועבר כאילו בדרך אגב, הן חלק משמעותי כל כך מתהליך הלמידה (ואם האסוציאציות שלי לא יבלבלו אותי שוב, בדיוק לזה תוקדש הרשומה הבאה). את הציורים ומשחקי הדמיון בהשראת החג הרבה יותר כיף לעשות אחרי החג, כשהילדים משחזרים את החוויות מנקודת המבט שלהם, ושוב נותנים לנו הצצה לדרך בה הם ראו את העולם באותו רגע, באותה נקודה. מתוך הנושאים שעולים, בשיחה, במשחק, ביצירה, אנחנו יכולים לתת הזדמנויות להרחבה ולהעמקה. להוציא חומרים מסויימים לשולחן היצירה, להחזיר למדף את משחקי המטבח שבילו את השנה בחלק האחורי של האחסון, לקרוא יחד ב"אאוריקה" על לוחות שנה שונים, להכין לוח השראה להחלטות ולאיחולים לשנה החדשה- מתוך מה שהם קלטו, ספגו ובחרו. לפעמים, בשלב הזה, יש לנו הזדמנות לשלב את כל הרעיונות הנהדרים לפעילויות שפינטרסט, ובכלל הרשת, מציעה. לא כאלו ששמות בלב העניינים תוצר יפה לתצוגה, אלא כאלו שבאמת מזמינות את הילדים שלנו לצאת ולהוביל את עצמם במסע של חקירה.

הנושאים האלו, שנשארים עם הילדים אחרי שהחג נגמר, גם יכולים לעזור לנו להבין מה עובר עליהם עכשיו, מה הנושאים שמעסיקים אותם, מה הדילמות שהם מתמודדים איתן, למה הם מייחלים, ממה הם מפחדים, מה הצרכים שלהם, מה הם מרגישים. כמו תמיד, תחומי העניין של הילדים שלנו הם הזמנה עבורנו לשאול "למה", לראות את התהליכים ואת החיבורים בין הנושאים השונים, ומתוך המגמות להכיר יותר טוב את הילדים שלנו ואת המקום בו הם נמצאים.

בפסח שהיה, אמיתי התרשם במיוחד מעשר המכות והיה עסוק בהן לאורך החג וקצת אחריו. כמה שבועות אחר כך הוא פתאום התחיל לשאול על העבדים. לקח לנו זמן בכלל להיזכר שלא מזמן חגגנו את פסח. יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות, כולם הגיעו מיד אחרי פסח וקיצרו את הזיכרון שלנו פלאים. מסתבר שהמושג הזה עורר את סקרנותו, והיה צריך את הזמן להבשיל. זה פתח לנו פתח לתקופה ארוכה של חקירה על העבדות בעולם העתיק והמודרני, על אפליה, על צבע עור ומה משפיע עליו (עם נגיעות מעולם הגנטיקה, האבולוציה, הגיאוגרפיה ועוד נושאים מרתקים), על דמויות משפיעות בהיסטוריה של ביטול העבדות (בעיקר מתוך הספר הנהדר "סיפורים על ילדים שמעיזים להיות שונים"), על הקשר בין קפוארה (שכה אהובה עליו) לבין עבדות ועוד ועוד נושאים, שהתחילו מהתעניינות שנולדה בערב חג.

שאלה רביעית ואחרונה: מה מסתתר מאחורי מה שמעניין אותך?

ממש עוד רגע הרצף הקצת מטורף של חגי תשרי מתחילכמה קל להיסחף עם השטף, עם עומס המשימות, לרוץ מארוחה לארוחה, מהכנות לקניות, לבישולים, למתנות למארחים, לבגדים הנקיים וחזרה. מה אם ננסה קצת להאט? לא להסתכל כל הזמן קדימה, לא לחשוב עשרה צעדים קדימה, ואפילו לא על הצעד הבא. לתת לילדים שלנו להוביל קצת את הדרך, "למידה-מובלת-ילד" אומרת שהם באמת נמצאים לפנינו בדרך. לפעמים צעד אחד, לפעמים קצת יותר. הם מתווים אותה, הם מחליטים איזה פניות לקחת, איפה לשהות יותר, איפה פחות. ולפעמים, במקום להסתכל קדימה, בכלל להסתכל רק צעד אחד אחורה, על מה שהיה, ועל מה שנשאר איתנו ונוכח ברגע הזה ממש.

וזו הזדמנות נהדרת לעצור, להסתכל אחורה במבט קצת יותר רחב, ולחשוב- מה נשאר איתך מהחגים שחגגת עד היום? מה זה בכלל "ראש השנה" בשבילך? מה בתוך החג הזה מדבר אליך השנה? כשמתרגלים לחשוב במושגים כאלו על עצמנו, הרבה יותר קל להעביר את זה הלאה… וכמובן שאני לא אוותר על ההזדמנות לאחל שנה טובה ונפלאה, מתוקה ובריאה, מלאה סקרנות, פליאה, הזדמנויות וצמיחה. חגים שמחים!