איך בית ספר נולד?

אם הייתי מבקש ממך עכשיו לעצום עיניים ולדמיין "למידה", איך זה היה נראה?

כבר סיכמנו שהדרך בה אנחנו תופסות ומפרשות מילים, ההגדרה האישית שאנחנו נותנות להן, מושפעת מחוויות העבר שלנו. מסתמן שכשזה נוגע ללמידה, חוויות העבר של רובינו די דומות. לרובנו יש בראש תמונה של מורה מדברת מול כיתה, של חוברות עבודה, של שיעורי בית, של מבחנים. לחלקנו הצטרפו בדרך עוד חוויות, שונות ומשונות, חיוביות ושליליות, אבל הבסיס הדומה גרם לי לשאול את השאלה- איך זה קרה? איך קרה שלאורך השנים, כל כך הרבה א.נשים, בכל כך הרבה מקומות, יצרו תמונה כל כך דומה של "למידה"?

החודש השני לקורס שלי התמקד בהיסטוריה של הלמידה, ויחד איתה- בהיסטוריה של בתי הספר, שהפכו, עבור רובנו, למילה נרדפת ל"למידה".

קראתי על המהפכה התעשייתית ועל השאיפה לייצר פועלים מיומנים. קראתי על התלמידים-חיילים של ימי יוון העתיקה. קראתי על ה"חיידר" ועל הייחוד שלו בסביבה. קראתי על בתי הספר של הכנסייה ועל המעבר לחינוך לכל.

בכל ספר או תיעוד היסטורי, מצאתי תיאורים רבים ובאמת באמת מעניינים, על הדרך בה בית הספר קיבל את צורתו הנוכחית, על הסיבות והנסיבות שהובילו לעיצוב הצורה הזו, או על הסיבות והנסיבות שהיא כבר איננה מתאימה. כך לדעת כל הוגי החינוך שאני בחרתי לקרוא, ללא יוצא מן הכלל. זה לא מקרי, לא רק כי זו הגישה שלי ואלו החוקרים שאני בוחרת לראות. יש מעט מאוד התייחסות חיובית למבנה הקיים של בית הספר בשדה המחקר החינוכי.  

אבל תוך כדי איסוף המידע והארגון שלו, הבנתי שבעצם- זו בכלל לא השאלה שמעניינת אותי. השאלה שמעסיקה אותי, שהובילה אותי לרצות לחקור "איך הגענו לכאן" לא הייתה קשורה לשאלת ה"איך", היא הייתה מוקדמת הרבה יותר.

רציתי להבין את הרגע הספציפי הזה, בו ההורה או ההורים הראשונים החליטו שמה שהילד (לא טורחת לגוון מגדרית כאן, כי אלו בשלב ההיסטורי המדובר, אין לי ספק שהיה מדובר בהורים ממין זכר ובילדים ממין זכר) לומד בבית, מהמשפחה, מההשתתפות בחיים עצמם, מהקהילה שמקיפה אותו- שזה כבר לא מספיק.

על איזה בסיס צמחה הנחת היסוד הכל כך כל כך מושרשת ובסיסית הזו, שכדי ללמוד צריך להתרחק מהחיים עצמם? שכדי ללמוד צריך להפרד באופן מלאכותי מעולם המבוגרים החי, הפעיל והפועם שסביבנו?

לא השלב בו זה הפך ל"חינוך לכולם", אפילו לא השלב בו ההליכה לבית הספר הפכה לתחנת חובה בדרך לההפך לעשיר צעיר ומצליח. אלא ההתחלה, ממש.

ההתחלה- למידה בתוך החיים

הרי לאורך רוב ההיסטוריה, ועל זה אין שום וויכוח היסטורי, ילדים חיו את חייהם ביחד עם הקבוצה שלהם- משפחה מורחבת, שבט, כפר. הם קמו בתוך הקהילה בבוקר, בילו בתוכה את ימיהם ואת לילותיהם. הם חיו באותו מרחב בה חיו הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, סבים, דודות. הם צפו בחיים, מתוך החיים – בחלקם בצפייה פסיבית מהצד, בחלקם תוך השתתפות, בחלקם תוך חיקוי וניהול מקביל בתוך קהילת הילדים שחיה לצד קהילת המבוגרים.

הם ניסו וטעו, התלוו וחיקו, שאלו שאלות והקשיבו חרש לשיחות- וכך למדו. הם למדו את ההיסטוריה של הקבוצה שלהם מהסיפורים, למדו את הגיאוגרפיה של האיזור בו חיו מהרגליים ומהעיניים, למדו חשבון כשחילקו את האוכל בין כולם, למדו שפה כשתיקשרו וכשהקשיבו. למדו.

אני לא מאמינה שפעם היה יותר טוב. באופן הכי בסיסי, אני לא מאמינה שהמשפט הזה נכון. אני מאמינה שבאופן כללי, ברוב התחומים, המצב שלנו, כאנושות, משתפר על ציר ההיסטוריה. אין לי איזה געגוע נוסטלגי לחיים השבטיים, מעולם לא חיפשתי לי שבט מודרני.

אני שמחה שאני כבר לא מסתמכת על רופא הכפר ועל תרופות סבתא (כבודן במקומן מונח) ומקפידה, בלי שום טיפה של ציניות, להודות בסופו של כל שבוע על הקידמה בתוכה אני חיה- על פלאי האינטרנט, המכונית, מכונת הכביסה, המדיח.

אין לי ספק שגם בשיטת הלמידה הזו יש חסרונות רבים. רבים מאוד. יש בה הסללה, וצמצום אופקים וצמצום אפשרויות.

לא מתוך ערגה חיפשתי את שורשי ההפרדה הזו, אלא באמת מתוך סקרנות טהורה- מה קרה שם? איך נוצרה הפרדה כל כך חדה בין העולמות? מה או מי גרם להורים להתחיל להרגיש שהם, שהחיים עצמם, "זה לא מספיק"?

ספויילר- לא מצאתי תשובה חד משמעית לשאלה הזו.

מתי יצאנו מהבית?

העדויות המוקדמות ביותר ללמידה מוסדרת שאינה מההורים מגיעות מהמאה הרביעית לפני הספירה. כן, זה לא חדש העסק הזה. לא קשור למהפכה התעשייתית. הפתעה. אבל זה, כנראה, כן קשור לגדילה של הקהילה.

"כשהופיעו הממלכות הראשונות, התארגנויות אנושיות גדולות יותר מכל מה שידענו קודם, הן כבר לא יכלו לסמוך על ידע שעובר בעל פה, ועל זיכרונם של כמה מזקני השבט. נוצר צורך בשימור המידע באופן אמין יותר, והצורך הוביל להמצאה: הכתב. כך נוצר גם מקצוע חדש, הלבלר או הסופר (scribe), האיש היודע קרוא וכתוב (ועם הזמן, גם הרבה דברים אחרים).

עד מהרה הפכו הלבלרים לחיוניים לניהול התקין של של הממלכה. הם ערכו חוזים, כתבו מכתבים, חישבו את ענייני הכספים של המלך והאצולה, ומאוחר יותר גם עסקו בעריכת דין וחיברו סיפורים ומאמרים בנושאים שונים. כדי ללמוד את כל הדרוש למקצוע כזה לא מספיק להתלוות ללבלר בעבודתו ולהתבונן במעשיו. כך נולד צורך שני, והוביל להמצאה שנייה: בית הספר."

(מתוך מאמר מומלץ ממש באתר של מכון דווידסון, שכתבה ד"ר יונת אשחר. המאמר המלא כאן)

במקומות אחרים בעולם ובהמשך ההיסטוריה, עלו עוד ועוד צרכים שאיכשהו, הפתרון הברור שנמצא להם היה לשלוח את הילדים ללמוד במקום ייעודי- הרצון ליצור "אזרחים טובים, התורמים לעריהם", "חיילים טובים", "לבחור את מנהיגיהם בצורה מושכלת". בהמשך גם למלא את רצון האל, לחזק אמונה ועוד ועוד צרכים. המשותף לכולם? אף אחד מהם אינו צורך של היחיד.ה- לא של הילד, לא של הוריו.  

נדמה שהתפתח  סביב הרצון הזה, ללמד, עולם שלם של הנחות יסוד, על פיהם "השער נפתח לרווחה בפני האיוולת והרוע כאשר החינוך הוא ירוד ורשלני" (מתוך "הנאום בנושא החינוך הליברלי המוקדם לילדים", דסידריוס ארסמוס) ו"כל בני האדם נולדו בעלי תבונה, אבל חסרים את הידע להשתמש בה". הנחה שבלי המסגרת הזו, בלי ההכוונה הראויה, אין לו, לאדם היחיד, שום סיכוי בעולם הזה.

בעיניים של אמא

קיבלתי חצי תשובה. אבל בסופו של דבר, עמדו שם בני אדם. עם כל ההסתכלות הרחבה על מנגנוני כוח ושלטון, נשארתי סקרנית לגבי אותם הורים שעמדו שם, בלי שזה יהיה מקובל, בלי שככה כולם עושים, והחליטו, כנראה מתוך אמונה שלמה שהם פועלים לטובת ילדם שלהם ולטובת הקהילה שלהם, להרחיק את הילד מחייהם (לכמה שעות ביום עד לכמה שנים רצופות), מחייו, כדי לאפשר לו למידה, שלתפיסתם, היא מיטיבה ומיטבית.

ניסיתי, לרגע, לשים את עצמי בנעליה של אותה אמא, ששולחת את ילדה המוכשר, בגאווה גדולה, ללימודים שיאפשרו לו להגיע לתפקיד בכיר. לחיות חיים טובים מחיי שלי. מאמינה שאנשים אחרים יודעים טוב ממני, מכירים טוב ממני את העולם הגדול. יכולים לתת לו הרבה יותר ממה שאני יכולה.

ואז הבנתי. או לפחות. אני חושבת שהבנתי. ממש כאן, בתוך הראש של האמא ההיא, האמא שאני, בתוך הראש של אותם הורים, אותם ילדים, וגם אותם מנהיגים, מורים ומחנכים לאורך השנים, שם נוצר פיצול. נוצרו שני עולמות נפרדים, שתי הגדרות למידה, שמכתיבות את כל מה שקרה אחר כך. מצד אחד- למידה כמו שאני הגדרתי אותה. תהליך מתן הפשר לעולם שסביבנו. למידה שמונעת מאותה "אהבת החוכמה" המפורסמת, המהוללת. מצד שני- למידה שהיא "רכישת ידע". למידה שהיא סמל סטטוס, הון תרבותי, כלי חברתי. החלטתי, במקביל להמשך מסעותי בעבר, להתבונן לעומק על הפיצול הזה, שנדמה לי שמסתיר בתוכו התחלה של תשובה. על הצלילה הזו- ברשומה הבאה.