חיבורים יוצרים למידה יוצרת חיבורים

איפשהו בסביבות שנת 1994, כשהייתי בת 9-10, אבא שלי, חובב גאדג'טים מושבע, קנה לעצמו מתנה. Encarta. בהתלהבותו מהדיסק (שאז עוד נקרא סי.די. רום) הוא הזמין אותי לחזות בפלא. אינציקלופדיה שלמה, במחשב. בהתחלה לא התרגשתי מגודל המעמד. בתור ילדה חובבת ידע (מפתיע, נכון?), חיבבתי עד מאוד את כל כרכי אינצקלופדית "בריטניקה" שכיכבו על המדף של אחי, ולא פחות את שכניהם לתא, כרכי אינציקלופדית "אביב". אבל ההתרגשות של אבא שלי, יש בה משהו מדבק. אז ישבתי והתחלתי (בעזרתו, זה היה, כמובן, באנגלית) לחפש ערכים שמעניינים אותי. ואז. הו אז. אז הבנתי את הפלא האמיתי שבאינציקלופדיה הממוחשבת הזו. בתוך הערך "צילום" עליו קראתי הופיעו מילים מודגשות בקו. אבא שלי הראה לי איך ללחוץ על המילים האלו ו…להגיע לעוד נושא קשור. ועוד אחד ועוד אחד. עד שלא היה לי מושג מה נקודת המוצא ממנה יצאתי, אבל עברתי חתיכת טיול. זה היה המפגש הראשון שלי עם הלינק, או "הקישור הלחיץ". לקח לי שנים להבין עד כמה משמעותי היה המפגש הזה, אבל זכרון רגע הגילוי הזה חרוט בי עד היום, גם לפני שידעתי להסביר את ההתרגשות שאחזה בי למראה החידוש המופלא

הקישור הלחיץ הזה היה המחשה מושלמת למה שהתרוצץ לי בראש- אסוציאציות. על גבי אסוציאציות. על גבי אסוציאציות. הרגשתי שמישהו ממש נכנס לי לראש והמציא בהשראתו את הרעיון שמאפשר לעבור מנושא לנושא, דרך מילה אקראית, תמונה או רמז, שמחברים בין עולמות שונים ויוצרים מארג ידע אינסופי ומרתק. מעגלי, ספירלי, ריבועי או אמורפי, הגיוני או חסר הסבר לחלוטין, אישי או קולקטיבי- מסיבה של רעיונות וחיבורים.

שנים אחר כך גיליתי, דרך חיבתי העזה למילים ולמשמעויות, שהמילה העברית ל"אסוציאציה" היא "תסמיך". אני מתחברת לרעיון ולמשמעות, של קרבה וחיבור, אבל אני מתקשה לנתק את המילה מה"תסמיך" המיידי שלי למרק חורפי מחמם ומנחם. אז למרות שלא כיף בעליל להקליד את המילה הזו, בינתיים אני נשארת עם המילה "אסוציאציה", לפחות עד שתמצא חלופה שתתיישב לי במקום הנכון במארג האסוצאיציות הסבוך שלי (הצעות יתקבלו בברכה), או עד שהחורף יחזור.

אסוציאציות הן חלק מהותי ממי וממה שאני. אני חושבת אסוציאטיבי, אני מדברת אסוציאטיבי ומן הסתם, אני גם כותבת אסוציאטיבי. אני רואה את העולם בצורה של שמש אסוציאציות, או, אם תרצו, של מפת חשיבה. כל מילה שאני כותבת מיד מקבלת עיגול וענפים וחיבור לעוד ועוד מילים. עוד רעיונות ועוד מחשבות. ככה אני חושבת. ככה אני כותבת.

כשהתחלתי לבנות את האתר של "למידולוגיה" ניסיתי לסדר אותו ברצף לוגי ברור, תהליך שמתחיל מנקודה א' ומסתיים בנקודה ת'. עד שעצרתי את עצמי וניסיתי להבין למה. ניסיתי לשנות את זה, כדי להפוך את הקריאה למסודרת יותר, לזורמת יותר, להגיונית יותר. תוך כדי כתיבה, תוך כדי תכנון והגדרה מדוייקת יותר ויותר של המטרה, הבנתי שזה בלתי אפשרי. לא כי אין הגיון או סדר בדברים, אלא כי לא רק אני חושבת בצורה אסוציאטיבית. ככה המוח שלנו בנוי, חיבורים-חיבורים. וללמוד, זה בעצם לחפש את החיבורים.

לא מזמן סיימתי קורס ווירטואלי משובח ממש (ממש ממש, אחד הקורסים שהכי נהניתי מהם בימי חיי, ועשיתי הרבה, והקורס היחיד שהצלחתי לסיים באופן 100% ווירטואלי), במסגרת המיזם המשובח לא פחות (והחינמי! והעברי!) "קמפוס". הקורס נקרא "חכה, פתיון ודגים: גישות לחינוך החשיבה", והועבר על ידי המרצה והכותב המרתק, פרופ' יורם הרפז. במהלך הקורס יוצאים למסע חקירה מסתעף בעקבות השאלה "מה זה לחשוב היטב, ואיך עושים את זה". יש לי הרבה תובנות מהקורס הזה, אבל המרכזית, וזו שהכי רלוונטית לנושא האסוציאציה, לקוחה מתוך פרק שמנסה להסביר למה לחשוב היטב פירושו להבין היטב, ומה זו בעצם "הבנה": (זה לא ציטוט מדוייק של הפרק, אלא קטעים נבחרים בניסוח חופשי)

להבין תופעה או מושג זה לרשת אותם- למקם אותם ברשת של תופעות, של מושגים אחרים. הבנה הופכת למעמיקה יותר ככל שרשת היחסים שיצרנו היא צפופה והגיונית יותר. יחסים הם התוכן של ההבנה. ככל שתפרנו במהלך החשיבה שלנו יותר תפרים, קשרים, זיקות, יחסים, בין יותר מושגים בתחום מסויים- החשיבה שלנו בתחום טובה יותר. אנחנו מבינים באמצעות מה שכבר הבנו- באמצעות הבנות קודמות. ככל שיש לנו רשתות טובות ועשירות יותר של הבנות, כך קל לנו להבין תכנים חדשים. הבנה מעודדת הבנה.

להבין זה ליצור. בכל פעם שאנחנו מבינים משהו, אנחנו יוצרים את רשת היחסים, יוצרים את המשמעות שלהם עבורנו.

בפוסט שפתח את שנת 2019 כאן בבלוג, דיברתי על התפקידים המרכזיים שלנו כהורים בתהליך הלמידה של הילדים שלנו: להאמין, להבין וליצור סביבה מאפשר. בעקבות הקורס הזה הבנתי שיש לנו עוד תפקיד, לא פחות חשוב. לעזור להם לארגן את הידע.

אנחנו, לא מטעם איזו עליונות טבעית, אלא רק מהעצם העובדה שאנחנו חיים יותר שנים וחווינו יותר נסיונות, מפגשים וחוויות בעולם הזה, מחזיקים בראש (או בתודעה, או במיינד, או ב…כל התשובות נכונות) רשתות של חיבורים, קשרים ויחסים. הרשתות שיווצרו בראשים הקטנים והמופלאים של הילדים שלנו יהיו שונות לחלוטין מאלו שאצלנו בראש, גם אם ננסה מאוד להעביר אותן הלאה בשלמותן. אנחנו לא יכולים, ובעיני גם לא ממש רוצים, להעביר רשתות הבנה לילדים שלנו.

אנחנו כן יכולים להזמין אותם להכיר ולתרגל את דרך החשיבה הזו- הדרך שתמיד מחפשת את הקשר, את החיבור. התחלתי לכתוב פה על ה"איך", איך מחברים את דרך החשיבה הזו לתוך היומיום שלנו, ופתאום יצא לי מגה פוסט. מסתבר שנושא האסוציאציות הוא מאוד…אסוציאטיבי אצלי. כנראה שזה מה שקורה שפוסט מתבשל יותר משנה, ואז מתפרץ אחרי תקופה של מיעוט כתיבה. אז החלק הפרקטי של הרשומה קיבל מקום משלו, מעין פרק ב'- יומיום של חיבורים. ובכל זאת, עוד כמה מחשבות כלליות על התפקיד של החיבורים והאסוציאציות במסע הלמידה שלנו ובחיים בכלל, שהיה לי חשוב להוסיף ממש כאן-

אחרי תקופה ארוכה שאני מנסה לכתוב את הרשומה הזו, מתחילה ומפסיקה, חוזרת וממשיכה, מוחקת ומוסיפה, השבוע המילים יצאו ממני בלי הפסקה. השבוע הזה, בו סוף סוף כל מחויבויות השנה שלנו באמת נגמרו, והחברים הטובים שלנו נסעו, והיה לנו המון זמן של שקט מופלא במזגן משיב הנפש שלנו, היה שבוע עמוס במסעות אסוציאציות בלתי נגמרים. מסעות שהתחילו לרוב כשאמיתי התעורר בבוקר עם איזה רעיון, אליו יעלה ואני הצטרפנו בהמשך והסתיימו במקומות מפתיעים כל כך, כמו שייקספיר, לוחמי כוח מול לוחמי מוח, משמעות החקירה המדעית ועוד ועוד נושאים. השתדלתי לתעד, חלק לעצמי, חלק בפייסבוק של למידולוגיה, את הנקודות המרכזיות דרכן עברנו במסע, כי מבחינתי, מסעות כאלו הם הלב והמהות של הלמידה שלנו בבית. מסעות שנוצרים מתוך החיים עצמם, ומתגלגלים מכוח האסוציאציות של אנשים שונים, מחוברים ואוהבים. הצצה לכמה מסעות כאלו אפשר לקבל גם כאן בבלוג- שלושה מסעות למידה.

כל פעם אני מופתעת מחדש מהעובדה הכל כך מופלאה- שני אנשים שנמצאים באותה סיטואציה ממש, ילמדו ממנה דברים שונים לחלוטין. אצל כל אחד מאיתנו, העולם שבחוץ פוגש עולם אחר בפנים, ומוצא נקודה אחרת להתחבר אליה. ממש כמו תרופות שמגיעות "מבחוץ" ומתחברות לקולטנים שנמצאים בגוף שלנו, כך גם המידע שנמצא בתוך הסיטואציה- הוא נכנס למוח שלנו ומוצא מקום להתחבר אליו. בניגוד לתרופות, שמחפשות חיבור מסויים מאוד, המידע הוא גמיש, ויכול להתחבר לאינסוף מקומות שונים. המידע מסתובב לנו במוח, מחפש הקשר, זיקה או חיבור למשהו שכבר נמצא שם, ואז יוצר לעצמו את החיבור המתאים. כמובן שזה לא ההסבר המדעי לאיך בדיוק הדברים קורים (על זה אפשר לקרוא עוד, למשל בויקיפדיה), אבל הרעיון ברור-

הלמידה שלנו נעה תמיד על הציר, בין העולם הפנימי שלנו לעולם שבחוץ. איכשהו, בשפה היומיומית שלנו, "העולם הפנימי" הפך למן מקום כזה ששמור לרוח, למודעות, למדיטציה ולרעיונות שהתרגלנו להאמין שהם הפוכים מחשיבה רציונלית, מלמידה (מבטיחה עוד להגיע גם ללמידה מהסוג הזה). אבל למען האמת "העולם הפנימי" שלנו כולל גם את כל הידע שלנו, את כל החיבורים שיצרנו עד היום בין פריטי מידע, אירועים, מקומות, אנשים. ה"עולם הפנימי" שלנו הוא הדברים שמעניינים אותנו, הנושאים שאנחנו בוחרים ללמוד, הדברים שאנחנו בוחרים לעשות עם הידע הזה ובעיקר- הרשתות האינסופיות האלו שמחברות בין כל הדברים האלו יחד.

לכל מפגש חדש עם העולם שבחוץ- מושגים חדשים, רעיונות חדשים, נסיונות חדשים, אנחנו מגיעים עם כל ה"בפנים" שלנו. עם כל החוויות הקודמות שהיו לנו במפגשים דומים, עם נסיון החיים שלנו, עם הדעות ועם האמונות שפיתחנו על כל הגורמים במפגש. עם חלקי הידע הקודם שכבר יש לנו בנושא. עם מה שקרה לנו בשעה שלפני ומה שמתוכנן לנו בשעה שאחרי. עם החלום שחלמנו בלילה והתחושה איתה קמנו בבוקר, עם הוויכוח שהיה לנו רגע לפני שיצאנו מהבית או עם הריב על החניה.

הרגע הזה, שמשהו חדש שחווינו, מתחבר לכל מה שכבר קיים אצלנו- זה הרגע של הלמידה. ה"קליק" הזה, שברגעים נדירים של הבנות גדולות, של אסימונים שנופלים, אפשר כמעט לשמוע- הוא הקסם שהופך למידה למשמעותית באמת.

ואם ניתן לאסוציאציות ולחיבורים שנבנים בתוך העולם הפנימי של הילדים שלנו להיות אלו שמובילים את מסעות הלמידה שלהם, לחבר בין עולמות, בין תחומי לימוד, בין מושגים, נאפשר להם ליצור רשתות חזקות, מסועפות ויציבות שיאפשרו להם להבין את העולם טוב יותר, בדרך המיוחדת שלהם. וממש כמו בטרמפולינה, ככל שהרשתות יהיו איכותיות יותר, הן יקפיצו אותם גבוה יותר, למסלול המיוחד שלהם בעולם הזה, בדרכים שאנחנו אולי אפילו לא מסוגלים לדמיין.

(ואל תשכחו להמשיך הלאה, אל החלק הפרקטי של הרשומה- יומיום של חיבורים)

0 0 votes
Article Rating
6 Comments
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
שירה דרמון
4 years ago

באמצע הפוסט וכבר מלאה מחשבות.
קודם כל גאווה להיות זו שחיברה אותך לקמפוס! ואחר כך על זה שהבנה מייחדת נשים, בחשיבה מעגלית, לעומת החשיבה הלוגית, הישרה, שמאפיינת יותר גברים. (בגדול, כמובן)
ואיך אני אוהבת לכתוב בבלוג שלי על דבר שהתחבר לדבר ושהבנתי ממנו דבר אחר והזכיר לי דבר אחר…

שירה דרמון
Reply to  שירה דרמון
4 years ago

ועוד דבר או שניים אסוציאטיביים שעולים לי:
– מכירה את הבלוג של רחל ארליך? נראה לי תאהבי אותו מאוד!
– מעניין איך בתקופה של מנוחה מיצירה, כמו התגלמות, נוצרות אינסוף אסוציאציות שאחר כך מבשילות בחלקן ליצירות שלמות. מסקרן אותי תמיד מה תפקיד המנוחה וההשתבללות האלה. תחקרי את זה ותכתבי על זה בבקשה.

lemidologia
Admin
Reply to  שירה דרמון
4 years ago

בוודאי שאני מכירה את הבלוג של רחל. עוקבת אחריה בערך מפתיחת הבלוג ואפילו נפגשנו לא מזמן באירוע. מניחה שכבר גילית את זה כשהמלצתי עליה פה בבלוג, ואיכשהו התגובה הזו התפספסה לי והגיעה רק אחרי.
האסוציאציה השניה שלך מעסיקה אותי המון. המון. בעיקר כי אני מאוד מאוד נוטה לתקופות ההשתבללות האלו. ואין לי ספק שהן חלק ממש חשוב מהתהליך שלי, ועדיין לא מצליחה לא להתמלא ברגשות אשם כשהן מגיעות. בהחלט נושא להעמיק בו. "אני על זה"…

lemidologia
Admin
Reply to  שירה דרמון
4 years ago

אין לך מושג כמה אני מודה לך על החיבור הזה. זה מיזם מדהים ממש. אני תוהה עד כמה זה קשור לחשיבה גברית/נשית וכמה זו פשוט נטייה אישית. אצלנו, אמיתי הוא אסוציאטיבי מאוד מאוד מאוד, ויעלה הרבה יותר לוגית ולינארית בחשיבה שלה (גם אצל ההורים שלי זה ככה, אמא לוגית ואבא אסוציאטיבי). שניהם מצליחים להגיע לדברים מדהימים, ומרתק לראות איך כל אחד הולך בדרך שונה לחלוטין. אני חושבת שאצלי זה לפעמים דווקא מקשה על הכתיבה, כי אני מתחילה לכתוב על נושא אחד ואז קופצת עם האסוציאציות למליון מקומות ובסופו של דבר מרגישה שזה לא מספיק ברור, או קוהרנטי, וממשיכה לעבד עוד ועוד. בכל זאת, אני כבר יודעת שזו אני וככה זה ישאר, לפחות בנושא הזה.

trackback
4 years ago

[…] פוסט אהוב במיוחד: חיבורים יוצרים למידה יוצרת חיבורים.  […]

trackback
4 years ago

[…] פוסט אהוב במיוחד: חיבורים יוצרים למידה יוצרת חיבורים.  […]